מכל הבגדים בעולם, פאולה רוזנברג בוחרת קומבניזון צמוד בצבע גוף. בארון הסטיילינג מחכות לה חולצות, מכנסיים ושמלות בגזרות שנועדו להחמיא יותר לגוף נשי, אבל בתחילת סשן הצילומים לכתבה הזאת בוחרת רוזנברג דווקא אותו – הדוק-הדוק, חושף כל קימור ושיפוע. בדיוק כמו הסרט הדוקומנטרי שיצרה, "כמו שאת", העוסק ביחסים המורכבים של נשים עם גופן (הסרט ישודר ב"קשת 12" ביום ראשון הקרוב, אחרי החדשות).
משנפלה ההחלטה על הקומבניזון, רוזנברג דואגת לוודא ששום תמונה לא תרוטש פה. "בעיני התמונות ממש יפות", היא קובעת. "ברור לי שיגידו 'למה היא צריכה להצטלם ככה', 'למה היא לא יכולה להסתיר', אבל זה כמו להגיד למישהי עם עיניים חומות שתלך עם משקפי שמש כי לא נעים לראות שהן לא כחולות. לא נעים לכם לראות שיש לי צלוליטיס, אז אני אמורה להסתיר אותו בשבילכם?".
אפשר להגיד הרבה דברים על רוזנברג, שמופיעה על המסך מדי בוקר לצד בן זוגה ב"פאולה וליאון". אפשר לאהוב, אפשר להשמיץ, אבל אי אפשר להתעלם מהאניגמה הזאת שלא דומה לשום דבר אחר שמסך הטלוויזיה שלנו מכיר.
אולי אתם עוד זוכרים את הפינות הראשונות שלה בטלוויזיה, בקיץ 2015, כשהצטרפה ל"הבוקר של קשת" כמגישת פינה בתחומי ההתמחות שלה, נטורופתיה ותזונה בריאה. בין חברי הפאנל היה בעלה ליאון רוזנברג (ובשם הגילוי נאות אציין שגם אני); בתוך פחות משנה, בזכות דרייב משוגע ודינמיקה זוגית משוגעת אף יותר, השניים קיבלו תכנית משלהם. אם זו לא פריצה מספיק מטאורית, אז זמן קצר לאחר מכן נבחרה רוזנברג להנחות את "בייק אוף ישראל". תכנית דגל, משבצת שידור יוקרתית, חלום של כל מגישת טלוויזיה. אבל דווקא שם, בפסגה, משהו בפנים התחיל להיסדק.
קיץ שלם ניסתה רוזנברג להידחס לתוך מחטב ולדדות בנעלי עקב עד שמפלצת הדימוי העצמי ביקשה להתפרץ. "הרבה שנים שנאתי את עצמי בבגד ים ולא חשבתי שזה לא בסדר", היא מספרת בדיעבד, "אבל אז הגעתי לטלוויזיה, וזה נהיה פי 700. כאילו יש לך דלקת קטנה ואת נחשפת לזיהום והדלקת נהיית ענקית. נכנסתי ללופ - צבעתי את השיער כל שלושה שבועות, אמרתי שאסור לי לפספס אימון בחדר כושר, נכנסתי לטרפה. היה סטייליסט שהמליץ לי על מחטב ואמר לי, 'ברגע שאת מתחילה להרגיש לא נוח, זה סימן שאת מתחילה להיראות טוב'. זה נראה לי הגיוני בזמנו".
קשוח.
"כן, אבל אני חיילת מעולה, וכשאני מגיעה למקום אני עושה מה שצריך כדי להצטיין. ככה בצבא, ככה באוניברסיטה, ככה אני בכל מקום".
כדי להצטיין בטלוויזיה צריך לעלות על עקבים וללבוש מחטב?
"זה מה שהסביבה משדרת. היו גם משפטים כמו 'את תרזי מעצם זה שאת על המסך', 'את תפחדי לאכול כשתראי את עצמך בשידור'. אז כן, היה רגע שחשבתי שזה מה שצריך לעשות כדי להצטיין. אולי זה דרייב של מהגרת. זה מנגנון שלי, ולפעמים הרצון להצליח עולה על ההקשבה הפנימית. אבל לא היה לי נוח על עקבים, לא פיזית ולא מטאפורית. הרגל שלי, הדבר האחרון שהיא יכולה להיות בו זה עקבים. יש לי גם פלטפוס וגם הלוקס ואלגוס. אז אני לא יכולה שיהיה לי לא נוח, ופתאום אמרתי לעצמי, רגע. לא הגעתי לפה כי אני הולכת על עקבים או נכנסת למכנסיים צרים. זה לא החוזקות שלי. ניסיתי, אבל הבנתי שהמחיר שאני משלמת לא תואם את תפיסת העולם שלי".
ודווקא כשהגעת לתכנית הכי גדולה בקריירה שלך החלטת לזרוק את העקבים?
"קודם כל, כאבו לי הרגליים. יכול להיות שלא התאימה לי שעת צפיית שיא, להיות הדבר הזה שכל הזמן צריך שיסתכלו עליו. נעים לי במגרש של הבוקר. את יכולה לבוא קז'ואל, את לא צריכה להתלבש לאירוע ושכולם ידברו על השמלה שלך. בגדים זה לא הפורטה שלי. אני לא, איך קוראים לזה, פשניסטה. אני כן אמביציוזית, אבל בשום משחק בעולם אין רק אפשרות אחת לנצח".
ובטלוויזיה?
"אפשרות אחת היא להפוך להיות הרותם סלע של תכניות הבוקר, והאפשרות השנייה היא להיות פאולה. שאלתי את עצמי עם איזה קלפים אני יכולה לנצח, ובשיק או שוק, פאולה לא תהיה זוכת השיק. אני לא צריכה להפוך לאדם שאני לא".
אבל נשארת על המגרש, נשארת בטלוויזיה.
"זה לא רק בטלוויזיה. לכי למשרד רואות חשבון, יהיו שם 20 רואות חשבון מעולות, אבל זו שתהיה חטובה יותר ועל עקבים היא זו שיותר תצליח. יש מחקרים שמוכיחים שזה המודל שמצליח".
אני עומדת מול המראה ואני מבסוטה
כשכמעט טבעה בים של שנאה עצמית, רוזנברג מצאה את גלגל ההצלה שלה: התנועה לדימוי גוף חיובי. מי שבמשך שנים סייעה לאנשים להשיל ממשקלם באמצעות סדנאות ניקוי קפדניות הבינה פתאום שצריך לשנות משהו אחר, ולאו דווקא את התפריט.
"תמיד התהלכתי בתחושה שאני לא הכי רזה ולא הכי שמנה, אני סבבה", מספרת רוזנברג. "היו תקופות שהייתי יותר רזה, אבל לא התעסקתי במשקל שלי בכלל עד שפתאום חשבתי שהגוף שלי לא נראה טוב. הייתי אחרי שתי לידות, והרגשתי שאני מסתכלת במראה ושונאת את עצמי. לא הייתי בעודף משקל וגם לא בהפרעות אכילה, אבל הייתי במאבק עם זה כל הזמן. והייתי חריגה, כי בדרך כלל מה שדופק אותך בדימוי גוף זה המסגרת הביתית, האמא בעיקר, ולי דווקא הייתה קליפת הגנה מהבית".
באיזה מובן?
"לא הייתה לי אמא שעושה מלא דיאטות או מעירה הערות, בגיל ההתבגרות לא הקאתי ולא עשיתי דיאטות קיצוניות, חוץ מאחת בכיתה ט' שהחזיקה מעמד יומיים. היו חברות שלי שהקיאו ואני לא התחברתי לזה, והיום אני מבינה כמה זה לא מובן מאליו. עוד גורם לנזק בדימוי גוף מגיע כשאנחנו מגיעות לחיים הרומנטיים, נשים נשרטות ברמות ממישהו שהן יצאו איתו ונתן לה הערה על הגוף ברגע אינטימי, אבל גם זה לא קרה לי. לא נכוויתי מגברים".
הקליניקה שלך, "פאולה רוזנברג רפואה טבעית", הייתה במשך שנים כתובת למי שרצה לרזות. איך זה מסתדר עם המסר הנוכחי שלך?
"זאת אף פעם לא הייתה האג'נדה. המטרה לא הייתה הרזיה, אבל ברגע שאתה מפסיק לאכול בשר מעובד וחלב ומתחיל לאכול ירקות וקטניות, הגוף מגיב. משהו מתאזן. רק מה, בקליניקה גיליתי שגם כשאנחנו משנים אורח חיים ומרזים, עדיין נשאר בנו אותו דפקט. אין תחתית לדבר הזה, אין מקום שבו באמת טוב לנו עם עצמנו".
ובעצמך היית רזה יותר בשנים של סדנאות הניקוי.
"לי קרה משהו שקורה להרבה נשים: עברתי את גיל 40. משהו קרה למטבוליזם. דניאלה לונדון דקל כתבה שאם נשים מעל גיל 40 רוצות להישאר רזות, הן צריכות להיות רעבות. אני לא שיניתי את אורח החיים או את התזונה, אבל השנים שינו את מבנה הגוף שלי. הבנתי שכדי לשמור על אידיאל אני צריכה לא להיות כנה עם עצמי, כמו נשים שאומרות לי 'אני מעדיפה לדלג על ארוחת ערב, אז אני הולכת לישון כדי לא להרגיש את הרעב'".
באיזו מידה הנוכחות שלך על המסך הגבירה את העיסוק שלך בחיצוניות?
"אנשים כל הזמן אומרים לי בלחש, 'הטלוויזיה לא עושה לך טוב', כאילו הם מגלים לי איזה סוד. למדתי לענות להם, 'אז מה את מציעה שנעשה?'. הרבה כותבים לי 'את לא מספיק שמנה', כאילו אם אני לא מספיק שמנה או לא מספיק אנורקסית אסור לי לדבר על מערכת היחסים המורכבת שיש לי עם הגוף שלי. אנשים רוצים שחור או לבן, אבל דימוי גוף שלילי זו מגפה של האפורים".
מגפה?
"מחקרים מראים שבעבר דימוי הגוף של נערות היה יורד ב-80 אחוז בגיל 13. מאז האינסטגרם זה קורה לנערות כבר בגיל שבע. יש נשים שאומרות לי 'זה לא משפיע עליי, אני יודעת שזה עם פילטר', אבל זה לא נכון. הוכח שהמוח אוהב את מה שהוא רואה הכי הרבה, ואם את כל היום מול האינסטגרם ואז מול המראה, דימוי הגוף שלך יהיה נמוך יותר. אנחנו כל הזמן במאבק להיראות טוב יותר ויש לזה מחיר. נשים לא מדברות על זה שהן יוותרו על שינה או על להיות עם הילדים שלהן כדי לא להחמיץ אימון, אבל הן במניעה כל חייהן. זו מגפה שאין לה שם, כי את אולי נכנסת לג'ינס שלך מפעם, אבל את מתעוררת בלילה כי אין לך מספיק סרוטונין, את מתקשה להתרכז כי אם את חיה על 'זירו' וחזה עוף. אנשים הפסיקו לתקשר עם הגוף שלהם ולהבין שרעב הוא דבר הגיוני".
ואת חפה מזה? אוכלת פחמימות, מאושרת, מביטה במראה ועפה לחלל?
"אני עומדת מול המראה ואני מבסוטה. אם מישהו יגיד לי, 'רק תלחצי לי את היד ואני אעשה אותך לא מקומטת, בלי צלוליט ותואמת את מודל היופי הכי נחשב' – וואלה, לא מבטיחה שלא אלחץ לו יד. אבל זה לא יקרה אם אני צריכה לשנוא את עצמי בשביל זה או ללכת לישון רעבה. פאקינג חיים פעם אחת".
"סקס רק בחושך עד שתרזי" זה טרור מבית
בשנה האחרונה הפכה רוזנברג את מערכת היחסים שלה עם הגוף לסדנאות והרצאות שהיא מקיימת בכל רחבי הארץ, לנשים ולגברים בכל הגילים והמידות. שם היא שומעת זוועות שנשים לא מעזות בדרך כלל לספר. את חלקן אספה לתוך הדוקו "כמו שאת".
הסרט נפתח בווידויים כואבים של נשים שמספרות בכנות על הקושי העצום שלהן לאהוב את עצמן, ובעיקר בדברים האכזריים שנאמרו להם. "באחת הסדנאות שלי פגשתי יפהפייה בת 24 שהייתה רזה עד שהתחילה לקחת גלולות ועלתה למידה 38", מספרת רוזנברג. "חבר שלה ישב לה על המוח, נלחם איתה על כל ביס ואמר שהוא מפחד שהיא תיכנס להיריון ותשמין והוא לא יימשך אליה. אישה אחרת סיפרה לי שבן הזוג שלה מוכן לשכב איתה רק בחושך עד היא תרזה. את יודעת כמה נשים חיות עם טרור כזה מבית?".
אפשר לעצור את זה?
״96.6 מהאנשים שעושים דיאטות מעלים בתוך שנה את המשקל שהשילו ואפילו יותר. אבל אולי זו לא שנכשלת בדיאטה אלא המטריקס שנידון לכישלון? אני מסתכלת על תמונות שלי בגיל 25 ואומרת 'מה רציתי מעצמי, על מה בזבזתי שעות של התעסקות בשטויות כשהלכתי לים עם בעלי הראשון ונשארתי באוטו כי לא רציתי שיראו אותי בבגד ים. על מה בזבזתי שעות שיכולתי ליהנות מהחיים שלי'. בעוד עשר שנים תתסכלי על תמונות שלך מהיום ותגידי אותו דבר, אז תעופי על עצמך כבר עכשיו".
קל להגיד, קשה לעשות.
"את כנראה צריכה לסבול עוד קצת, זה מה שאני אומרת לאנשים שרוצים לעשות שינוי ואומרים לי שזה קשה מדי. את צריכה לשאול את עצמך מה האופציה הפחות גרועה, להמשיך בדיאטה או להגיד פאק איט, נשארו לי עוד 40-50 שנה בעולם הזה במקרה הטוב, כמה שעות אני מוכנה להשקיע בלשנוא את עצמי?".
את מהנשים שמחבקות באהבה את הכרס כי בבטן הזו גדלו שתי ילדות?
״אני לא שם, אבל אני פרקטית. אני בת 44 וחצי, זה הגוף שלי. האם הייתי רוצה גוף של דוגמנית-על? אולי. האם הגנטיקה שלי שם? לא. האם אורח החיים שלי מאפשר לי לעבוד בזה? לא יקרה".
אבל יש כאלו מצליחות.
"בקורס שלי על דימוי גוף אני מראה תמונות של שתי מאמנות יוגה, אחת מידה 24 ואחת מידה 42, ושואלת את המשתתפות מי יותר בריאה. כולן עונות שבאותה המידה, כי זו כאילו התשובה הנכונה, אבל האמת היא שאנחנו לא יכולות לדעת על פי מראה על אישה אם טוב לה או לא, איך היא ישנה בלילה, מה המדדים שלה, האם היא סובלת מחרדות".
אז לפתוח כפתור בג'ינס זה הלשרוף חזיות החדש?
"אני לא אומרת 'בואו נהיה שמנות'. אני אומרת, תפסיקו להתעסק רק בחיצוניות שלכן".
View this post on Instagram
כולנו ראינו את התמונה שלך בחזייה ותחתונים, את עוסקת בנושא בתכנית שלך עם ליאון. מה השלב הבא?
״אנשים חושבים שכדי להצטרף לתנועה לדימוי גוף חיובי את חייבת להיות אחת שלא צובעת את השיער ולא עושה בוטוקס ולא מטפחת את עצמך. בולשיט. התנועה הזאת אומרת, תעשו מה שטוב לכם, אבל בלי להיסחף במינונים. אני לא אומרת 'אל תתעסקו בגוף', אלא 'קחו פרופורציות'. אישה אחרי שתיים-שלוש לידות לא יכולה להשוות את עצמה לדוגמנית שלא ילדה אף פעם. הגוף שלך עבר דברים. ואני לא מבינה, למה אישה שיש לה סימני מתיחה לא יכולה ללכת עם ביקיני? למה היא אמורה להסתיר את זה?".
לקחו אותי לאולטרסאונד והפרצוף של הטכנאי לא היה מגניב
אנחנו נפגשות בשעה מאוחרת בדירה השכורה שלה ושל ליאון בהוד השרון. מסביבנו שלושה כלבים, שלושה חתולים ושתי מתבגרות (שילה, 14, וארבל, 12) שנחות על הספה בסלון. רוזנברג מנסה לשלוח אותן להתקלח ולישון, והן עושות מה שנערות עושות: מתעלמות בחן ושוקיות מחדש בטלפונים שלהן. רוזנברג אוספת אל הכיור את שאריות ארוחת הערב – היו שם ירקות - ועל הדרך מגלה שנגמר נייר הטואלט בבית. נדמה לי שאני רואה בין שפתיה איזה מלמול שמיועד לליאון, אבל הוא נעדר לצרכי הנחיית מעגל גברים שהוא מוביל.
בשנה האחרונה הוסיפו הרוזנברגים לרזומה שלהם גם פודקאסט זוגי בנושא יחסים. מתבקש לזוג הזה, שהכביסה המלוכלכת שלו מתאווררת תדיר בשידור חי. ולא רק הכביסה: לפני שבועות אחדים, כשחיכתה לתוצאות בדיקת ממוגרפיה, פאולה שיתפה את הצופים בחרדה שהיא חווה וביקשה מהם להחזיק עבורה אצבעות.
"בבדיקה עלה משהו חשוד", היא מספרת. "לקחו אותי לאולטרסאונד והפרצוף של הטכנאי לא היה מגניב, ואז שלחו אותי ל-MRI. ב-24 השעות שעברו עד שקיבלתי את התוצאות הייתי בחרדת מוות, דמיינתי את עצמי בטיפולים. שאלתי את עצמי מה כרגע הדבר שהכי מפריע לי, והבנתי שאין לי זמן לבהות בקיר, אין לי זמן לנטפליקס ואין לי זמן לקרוא ספר שלא קשור ללימודים שלי. אמנם בדימוי גוף עשיתי עבודה טובה עם עצמי, אבל יש לי עוד עבודה לעשות".
כמו?
"יש לי שילוב של חרדה כלכלית ופחד שיתפסו אותי לא יודעת משהו, אז אני כל הזמן לומדת. אחרי הממוגרפיה החלטתי להאט את הלימודים, הבנתי שאף אחד לא רודף אחרי, שזה בסדר להגיד שאני לא פנויה כי אני עם הבנות שלי, משהו שלא העזתי בעבר. הפחד הזה שתפס אותי ברגעים שחשבתי שהחיים שלי הולכים להשתנות גרם לי להבין שאני לא רוצה להיות כל היום רק פרודוקטיבית. רוצה להיות שלמה לא רק עם הגוף שלי, שלא אצטרך שיגידו לי, 'וואו, כמה דברים את עושה' כדי שארגיש טוב עם עצמי. יש בתוכי ילדה שכל הזמן מפחדת שיכעסו עליה, שלא יגידו שהיא מפונקת, עצלנית".
את משתפת את הצופים שלך בכל אספקט של חייך. זו אג'נדה או ספונטניות?
"אני אדם שמאמין באותנטיות. זה לא אומר להגיד את כל מה שעובר לך בראש בלי פילטרים, אבל כשאתה מנסה להחזיק בדמות שאתה לא, זה בזבוז אנרגיות מטורף".
השבוע עזבת את האולפן באמצע שידור חי אחרי כשהתבשרת שסבתך נפטרה.
"יצאתי כי קיבלתי את ההודעה והייתי צריכה לנסוע לבית אבות ולטפל בכל הביורוקרטיה. הייתה התלבטות מה ליאון יגיד לצופים, ולדעתי היה הכי פשוט ואנושי להגיד מה באמת קרה: הודיעו לפאולה שסבתא שלה נפטרה והיא לא יכולה להמשיך בשידור. מה לא בסדר בזה? זה אולי לא מקצועי לעזוב שידור, אבל זה נורא אנושי. היה צופה אחד שהתלונן, אבל רוב התגובות היו של צופים שהזדהו ולרגע נזכרו בסתבא שלהם וכמה היא הייתה חשובה להם. רוב האנשים לא מחפשים הנחיית טלוויזיה נוקשה ומקובעת עם מנחים שמחייכים ולא משנה מה קורה להם".
אם כבר נפתחנו, חייבת לשאול אותך על דילמת הילד השלישי.
"לביא".
יש לו שם?
"היה לו. תמיד אמרנו שאם יהיה לנו בן אז יקראו לו לביא. אבל כשבדקתי אם אני רוצה את זה או שקול חיצוני אומר שאני צריכה עוד ילד, הבנתי שאני לא רוצה להיות בהיריון. יש לי חרדה בריאותית, לא הייתי יכולה לעמוד בזה".
אז סגרתם את הבסטה דווקא כשהסטנדרט נהיה ילד שלישי.
"זה נורא ישראלי להגיד 'אבל אחר כך הן יגדלו וארוחות שישי שלך יהיו ריקות'. וואלה, אני לא בונה על הילדות שלי שיבדרו אותי בשישי בערב".
יש דברים שאת מצטערת עליהן?
"כשהייתי רווקה הייתה איזו שנה ששמרתי על עצמי לא להיסחף להרפתקאות מיניות, מתוך המקום הזה של אישה ומה יגידו. יש לי אפילו אנשים ספציפיים שאני מצטערת שלא נסחפתי איתם".
אני בטוחה שליאון ישמח לקרוא את השורות האלו.
"הוא יודע, מה נראה לך, אנחנו מדברים על הכל. מאמץ להסתיר משהו זאת אחת האנרגיות הכי מאמצות".
בכלל הכל נורא חשוף אצלכם. נורא בחוץ.
"הכלל שלנו הוא שאני יכולה לשתף על עצמי והוא על עצמו. אנחנו אנשים נורא סימביוטיים. כשרק הכרתי אותו הוא היה כל הסטריאוטיפ של השואו ביז, גבר שיצא עם מיליון נשים. אחד הדברים הראשונים שהוא אמר, ושנורא הרשים אותי, היה 'למה נשים הולכות עם חוטיני, זה נורא לא טבעי, תחתונים צריכים להיות נוחים'. הבנתי שהוא לא חי באובייקטיביזציה של אישה. אהבתי את זה".
אני מרגישה סקסית, ליאון יעיד
כמו עם הגוף שלה, גם מערכת היחסים הזוגית ידעה ימים פחות טובים ויותר סוערים. תהליך ההשלמה נעשה במקביל. "אנחנו שוב בטיפול זוגי", היא מעדכנת. "הייתי בטיפול משלי פעמיים בשבוע, זה עזר לי כשליאון ואני היינו במשבר מאוד גדול, אבל הפסקתי בין השאר כי זה כבד כלכלית. חוץ מזה, ברגע שליאון התחיל לטפל בעצמו כבר לא הייתי צריכה לטפל בעצמי בשביל שנינו. יכולתי להרפות קצת".
איך הוא רואה את המאבק שלך בעניין הגוף?
"הוא אחד מהאנשים שהכי עזרו לי לשפר את דימוי הגוף שלי. אני מרגישה סקסית, ליאון יעיד, אבל זה לא שאני אומרת 'איזה מזל יש לי שיש לי צלוליט'. היחסים עם הגוף שלנו הם כמו היחסים עם בני הזוג שלנו. אנחנו צריכים לכבד את הגוף ולדבר אליו יפה, כמו שנדבר לבני הזוג שלנו גם כשהם מעצבנים. מבחינתי עשיתי עם הגוף שלי הסכם: אני אכבד את החלקים שאני אוהבת בו וגם את אלו שפחות יפים בעיניי. ואני אוהבת את הגוף שלי יותר היום לא כי הוא יותר רזה, אלא כי מערכת היחסים שלנו יותר בוגרת. אני מקבלת אותו עם הפגמים שלו".
את מדברת על הגוף או על היחסים שלך עם ליאון?
"אני חושבת שכל זוג עובר את השלב הזה, להילחם שבן הזוג יהפוך להיות מה שאני רוצה שהוא יהיה. כשאת קולטת שזה לא יקרה את שואלת את עצמך אם לפרק או להישאר ביחד, ואז את חיה בשלום עם הדברים שאת פחות אוהבת. אבל אם בשלב מסוים את מתעייפת מלנסות לשנות את בן הזוג שלך, למה את לא מתייאשת מלנסות לשנות את הגוף שלך?".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: איה מלמד | איפור: ערן ישראלי | שיער: קובי קלדרון במוצרי label.M | הפקה: רותם פנחס