אם הדברים היו מתגלגלים אחרת יתכן שאת רוחמה הרשדורפר ממאסטר שף הייתם בכלל מזהים כרוחמה הזמרת מהשלישייה עם בועז שרעבי. "אני לא זוכרת איך קראו לבחור שרצה לעשות ממני ומבועז שרעבי שלישיה יחד עם עוד זמר לא מוכר", היא מספרת, "אפילו היה לזה שם 'שלישיית שלום'. אבל זה לא יצא לאור. הוא אפילו הלך לרות דיין שהייתה הבעלים של חנות הבגדים משכית וביקש שתלווה לנו שמלות בשבילי להצטלם. זה לא צלח חוץ מאיזו פעם אחת שבועז ואני שרנו פעם יחד במועדון בבריסל למרות שאני לא ממש זוכרת את האירוע אבל יש תמונה אז זה חייב היה לקרות. הוא היה בתחילת דרכו".
יצא לך לראות את שרעבי מאז?
"פעם אחת ראיתי אותו, הוא היה בבריתה של הבת של יזהר כהן שהוא קרוב משפחה שלי. שאלתי אותו אם הוא זוכר אותי, אמר, 'כן, אני זוכר אותך, זוכר אותך' והלך מהר, כאילו נפנף אותי. אבל לא נורא. לא התאכזבתי שזה לא הצליח. אני לא מתאכזבת מכלום. היה היה, לא היה לא היה. זה לא סוף העולם".
בשביל הרשדורפר בת ה-78 התקופה האחרונה היא דווקא תחילת העולם. הרשדורפר "מאדם פלאפל" בשבילכם, היא ללא ספק המתמודדת הכי בולטת בעונה השמינית של מאסטר שף, הרבה הודות לאישיות הכובשת שלה וליכולת שלה לומר את הדברים כמו שהם מתובלים בסחוג תימני חריף. ברחוב מעריצים בכל הגילאים עוצרים אותה ומבקשים סלפי ושתבוא לארוחה אצלם בבית, בערב ההדחה מהתכנית הרשת הוצפה בפוסטים אוהבים. היא שמחה מזה, עונה לכולם, מחליפה טלפונים ומבטיחה להגיע לבקר במסגרת טיולים שהיא עושה מביתה לאשקלון למרכז הארץ, איפה שגרה בתה, או דודתה. המסעות לא זרים לה. היא התחילה אותם בגיל צעיר והגיעה רחוק.
"אבא שלי לא נתן לאשתו לקרוא ספרים"
היא נולדה בראשון לציון. אמה התחתנה בגיל צעיר מאוד אבל החליטה להתגרש מאביה והשאירה את הרשדורפר ואחותה הצעירה לגדול בבית סבה. "לסבא שלי היו חמש בנות והוא היה מביא יתומים מתימן לגור אצלנו. הוא גם היה מאמץ ילדים מהשואה, אחרי המלחמה. הוא מאוד עזר לאנשים".
הייתה לך ילדות טובה?
"מקסימה. גדלנו בבית עם סבא וסבתא אוהבים. אנשים ליברלים. סבא שלי אפילו היה רב. אמא שלי נשארה לגור בכפר מלל. הייתה באה פעם בשבוע אלינו. היא הייתה אישה מאוד חכמה ומאוד יעילה. אפילו קיבלה פעם פרס מהעבודה שלה, וספה מתנה. הייתה נוהגת בווספה, הייתה נוהגת גם בדווידסון, אלה הגדולים האלה. היא הייתה אמא בסדר. לא אמא שתפקדה כי הייתה צריכה לעבוד, לפרנס. אבא שלי גר בגאולים, התחתן עוד הפעם עם אלו שעלו במרבד הקסמים. אישה שהתאימה לו, תימנייה מתימן. אמא שלי הייתה מודרנית מדי בשבילו. הוא לא נתן אפילו לקרוא. כי היה אומר שאישה לא צריכה לקרוא ספרים".
מה רצית להיות כשהיית ילדה?
"אחות. סבא שלי תמיד דרבן אותי לעשות דברים. פעם כאבה לו השן והוא רצה שאני אעקור לו את השן. כל הזמן היה אומר לי, את צריכה להיות רופאת שיניים. או שהייתי מכינה לו אוכל היה אומר 'תהיה לך מסעדה'. תמיד דחף אותי. אבל בגיל 12 אמא שלי העבירה אותי ואת אחותי לקיבוץ גשר הזיו. היינו שם ילדות חוץ עד גיל 17. היה אז מאוד קשה לגדל ילדים, ושמחתי שהעבירו אותי. אהבתי את החברה".
לאן הלכת אחרי הקיבוץ?
"רציתי ללמוד להיות מטפלת לתינוקות, אז הלכתי לוויצו להירשם, ואמרו לי שאפשר רק אם הצבא ישחרר אותי. בצבא לא הסכימו, אז התגייסתי ורציתי להיות חובשת, אבל לא ידעתי כלום והכל היה בלטינית, לא ידעתי לבטא שום דבר. היו לנו בחינות. הייתה לי חברה שאמרה לי מה לענות. כל מה שהיא אמרה לי להגיד, בדיוק שאלו אותי במבחן, אז עברתי. השירות היה בכל הארץ. פעם הייתי בצאלים עם עוד חובשת, הלכנו לעשות פיפי, עבר מעלינו מטוס פייפר, והטייסים שאלו 'אתן צריכות נייר טואלט?' וזרקו לנו".
"דקרו לי את הראש עם מסרגה"
בגיל 23, אחרי השירות הצבאי החליטה לנסות את מזלה מעבר לים. היא חסכה כסף מעבודות כסניטרית בבתי החולים איכילוב וקפלן עד שקיבלה הצעה שלא יכלה לסרב לה. חברה שלה שאלה אותה אם היא רוצה לנסוע לעבוד כמטפלת לשני ילדים בז'נבה והרשדורפר לא חשבה פעמיים לפני שקפצה על האונייה.
אחרי שנתיים של עבודה החליטה לעזוב ודרך מודעה בעיתון של יהודים המשיכה לפריז לטפל בילדים של משפחה אחרת. "הגעתי לשם. משפחה אמידה, גרנו ליד מגדל אייפל. הסבא היה יושב ככה, מהספרדים של פעם ואומר לי: 'טוב, מחר הבת שלי תיקח אותך לכל המשפחה לשאטו שהם גרים בו, לארמון'. לא הבנתי כלום בצרפתית. חשבתי שזה 5 קילומטר מפריז אבל זה היה 100 קילומטר".
ומה היה שם?
"אסף אותנו נהג מרצדס שחורה והגענו לשאטו, שלוש קומות, עשרה חדרים. ארבע נשים גרות שם, שהתחתנו עם ארבעה אחים. הגברים באו פעם בשנה. את הנשים שמו שם כדי שלא יהיה להם איפה להסתובב. היו גם שתי משרתות. אני הייתי צריכה לטפל בילדים, ללמד אותם עברית. לא הבנתי מילה צרפתית. הייתי כמו בבית סוהר. רציתי לחזור באותו היום. היה לי קשה, קר, ינואר, יערות מסביב, אגם. לא יכולתי לנשום מרוב הקור ועוד לטפל בארבעה ילדים קטנים. ההורים היו אוכלים מכל טוב שיש, והייתי אוכלת איתם בשולחן. למשרתות היו מציעים תפוחי אדמה, והן נורא קינאו בי. אבל מה, לפני האוכל הייתי צריכה לשיר להם שיר, לכל המשפחה".
נשמעת כמו חוויה גרועה.
"זה לא היה מקום בשבילי. אני רציתי פריז, לצאת, להסתובב. היה אסור להתקלח כל יום אלא פעם בשבוע. ואני הייתי מתקלחת כל יום. מה, אני רגילה. המשרתות קינאו בי, הן היו ישנות בגרם המדרגות. ואז יום אחד הן באו והתחילו לדקור אותי בראש עם מסרגה. לקחתי את הדברים שלי וחזרתי לארץ מהר".
בשנת 1965 חזרה ושימשה כמזכירה רפואית של שר הבריאות בזמנו, ישראל ברזילי. אבל שנתיים אחר כך קיבלה טלפון מהמשפחה שעבדה אצלה בז'נבה ובפיהם בקשה: אנחנו עוברים לבריסל בואי לעבוד אצלנו, הילדים מתגעגעים. הרשדורפר נסעה ובמקביל לעבודתה כמטפלת התחילה לשיר. "זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. בבריסל היו המון ישראלים ואהדה נורא גדולה לישראל. מה זה, אם היית מישראל, היית כוכבת, אפילו אם לא היית שייכת למשהו. חגגו שם יום העצמאות, הייתה תזמורת שניגנה, כולם רוקדים הורה, אז עליתי לבמה והתחלתי לשיר. ירושלים של זהב, כל השירים, ואז נפתחה לי הדלת. הזמינו אותי לחתונות לשיר ובכל מיני מועדונים".
זה היה משהו שאהבת או נגררת לתוכו?
"לא היה לי קול מי יודע מה. הייתי שרה, לא קראתי לעצמי זמרת. אבל כשהיו מזמינים זמרים מצרפת למועדונים, כמו אנריקו מסיאס, שרתי עם התזמורת. יום אחד נסעתי לנשף של היהודים באיזה מועדון, ופתאום אני רואה מודעה גדולה, מי שר בנשף? שירלי בייסי. את יודעת מי זו? זו ששרה בסרט ג'יימס בונד את השיר 'יהלומים לנצח'. ראיתי, אמרתי, מה, אני אשיר לידה? אני בורחת. אמרתי זה לא מקום בשבילי. עם הקול שלי אני לא יכולה לעמוד ליד כאלה אנשים. אמרתי למי שארגן את זה שאני לא עולה. הוא אמר שכולם הגיעו במיוחד בשבילי אבל סירבתי. בסוף הוא הפריד את ההופעות ואני עליתי לשיר ולרקוד הורה בקומה שלישית לא איפה שהייתה ההופעה".
בזמן שעבדה במועדונים בבריסל פגשה את ז'ילברט, יהודי בלגי ובן לניצולי שואה. הם התחתנו בארץ וחזרנו לבריסל ופתחו מועדון של שירה ישראלית. הם קראו לו "דיזינגוף" והרשדורפר גם שרה שם בעצמה עד שהרגישה שזה כבר לא מתאים לה יותר. "הייתי בהריון ולא התאים לי. אז כבר נטשתי את זה. באותה תקופה נפתחו עוד מועדונים בבריסל, לפעמים היו אומרים לי 'בואי לשיר, חסר לנו זמר'".
אז מתי החלטת לפרוש?
"פעם רצו לעשות לי תקליט. שמע אותי מישהו מאיזו חברת תקליטים והחליט להקליט אותי. שרתי בצרפתית זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את עצמי. התפלאתי. אמרתי 'מה זו אני? ככה אני שרה? אלוהים אדירים, איזה קול!' פתאום ירד המנהל של החברה, אומר 'מי שרה?' אמרו שזו אני. אמר, 'איזה קול יש לך, מקסים. אבל באיזו שפה את שרה?' אמרתי לו, 'בצרפתית'. הוא אמר, 'אני לא מבין שום מילה'. לא היה לי מבטא צרפתי אז לא הבינו מה אני שרה. הוריד לי את כל המוראל. אמר לי, 'לכי ללמוד טוב איך לבטא ואיך לשיר ואחר כך נקליט אותך'. התייאשתי, אמרתי אולי לא מתאים וגם ככה עם המשפחה והמועדון היה קשה".
"4000 כדורי פלאפל בלילה"
כשהפכה לאמא לגיא ולקרולין החליטה גם למכור את המועדון כדי לא להמשיך לעבוד בלילות ובשבתות. את מקור הפרנסה הבא שלה היא חייבת לקרוב משפחה שלה, יזהר כהן. "ב-1978 כשהשיר של יזהר 'אבניבי' זכה באירוויזיון ביקשו ממני להכין באיזה מועדון פלאפל ל-4,000 איש. שבועיים מראש עשיתי כדורים, הקפאנו אותם, ואז ראיתי שזה הולך ויש המון יהודים שצמאים לזה אז אחרי שבוע פתחתי מקום ונשארתי שם עד 1987. זה היה מקום קטן, 10 מ"ר, בוטקה, ועשיתי הכל בפיתה. קבב, שווארמה, שישליק. פעם בשבוע הייתי עושה קוסקוס, מרק רגל, כל פעם משהו. וככה נשארתי. הייתי ראשונה, אחרי זה מאחוריי ומצדדי, כל בלגיה התחילה להתמלא בפיתות".
נשמעת הצלחה מסחרחרת.
"לכל דבר יש את הסוף שלו ונפרדתי מבעלי כי העבודה הזאת הרסה לי את כל המשפחה. עבדתי בלילות, ישנתי בימים. הילדים היו עם בעלי כל הזמן. אתה לא יכול לנהל ככה חיי משפחה. נפרדתי מבעלי גם בגלל זה וגם בגלל ענייני הימורים שלו שאני לא רוצה להרחיב בעניין. בגיל 47 חזרתי לגור בארץ עם הילדים. באיזה שלב הבן שלי חזר לבלגיה, וגם הבת שלי אבל היא חזרה שוב לארץ. עבדתי במכבסה בבית מלון באשקלון עד הפנסיה בגיל 60. אחרי שהתגרשתי מז'ילברט הייתי בזוגיות 20 שנה ואז הבן זוג נפטר לפני שלוש שנים. היה בן אדם מקסים. היינו נוסעים לחו"ל, לטיולים ומבלים במסעדות".
מאז שבן זוגה נפטר היא לבד. היא לא אוהבת את זה. מעדיפה להקיף את עצמה בכמה שיותר אנשים שיעשו לה טוב, והייתה שמחה למצוא מישהו לאכול איתו פלאפל מאותה הפיתה. "אני לא יכולה להיות לבד. כבר נתתי לכולם מה שאפשר, טיפלתי בדודה, בנכדות. אני רוצה לקום בבוקר בראש שקט, ללכת בבוקר, לטייל. אין לי מחזרים, לא יודעת למה. אני רוצה מישהו שיודע לשחק ברידג', מבין צחוקים, כי אני לפעמים יש לי יציאות. שאוהב לארח ולהתארח. שיהיה לכל אחד חופש. זה שגרים יחד, לא צריך להרוס את החיים אחד של השני. שכל אחד יהיה לו חיים שלו. אחרת מה זה שווה, מה זה, בית סוהר?"
איך נראה היום שלך?
"אני גרה באשקלון אבל אני לא כל כך הרבה בבית. אין לי מה לעשות שם, אני לא אוהבת להיות לבד. אני הולכת למועדון, אין אפילו עם מי לשחק ברידג' שם. יש שם גרוזינים ואנחנו משחקים שש-בש. אני מנצחת אותם והם מתעצבנים עליי. אני עושה להם מארסים, והם אומרים לי שאני מרמה בקוביות. מה אני אעשה".
אין לך שם חברות?
"הן כבר לא רלבנטיות. אחת יש לה אלצהיימר, אחת חולה, אחת קיבלה שיתוק, אחת נפטרה מהמחלה. היינו משחקות שלוש פעמים בשבוע ברידג', כל פעם בבית אחר, מכינות ארוחת ערב. עכשיו אין אפילו עם מי. ואני תמיד עם מרץ, אז קשה לי להיות שם לבד. אני מסתובבת בעיר כמה כבר אפשר להסתובב באשקלון? אני חוזרת הביתה ב-15:00, לא יוצאת. מסתכלת בטלוויזיה, נרדמת, בלילה לא יכולה לישון, קמה ב-4 בבוקר, שומעת רדיו כל הלילה. זה לא אני, זה לא מתאים לי. עכשיו אני קצת נוסעת למרכז לתל אביב, לראשון לציון לדודה שלי שקיבלה אירוע אבל היא כבר מתפקדת".
למה את לא עוברת למרכז?
"יש לי בקושי 3,000 שקל פנסיה כוללת. הבית שלי זה של עמיגור (חברה לדיור מוגן י.י) זה לא בית מי יודע מה. ולקנות במרכז אין לי שום יכולת".
בנה הגדול עבר לבלגיה ובתה עברה בדיוק השבוע לפתח תקווה. היא הייתה גם זו שרשמה אותה לתוכנית. "הבת שלי והנכדות שלי היו אומרות לי 'תלכי למאסטר שף. את מתאימה' אמרתי להן בסדר והלכתי, אבל סתם הלכתי, אמרתי, מי יקבל אותי, מבוגרת וזה, לא מתאימה לתוכנית".
ואז מה קרה?
"התלבטתי מה להכין לאודישן. הנכדה שלי אמרה לי, 'סבתא, אם את רוצה שיקבלו אותך למאסטר שף, תשמעי לי, תעשי להם חצילים שאני אוהבת. ברוטב עגבניות. את הפיתות שלך המשגעות, הסחוג שלך, את הטחינה שלך, את הפלאפלים שלך, ותראי איך יקבלו אותך לתוכנית. ואת הסחוג אל תשכחי!'
ראיתי מה אחרים הביאו לשם. אחת הביאה מוח, בלי שכל. למה, זה קר. מי אוכל קר? את לא יכולה לבשל שם, את לא יכולה לחמם שם. תביאי אוכל שמתאים. ואחד הביא כזה סיר עם רגל של כבש. מקלובה. מה אתם מביאים סירים? אני לא מבינה. אני הבאתי כל דבר בצלחת קטנה. אין לי אוטו. לקחתי הכל בעגלה של השופרסל. באתי בכלל בשביל לא להתקבל, כי לא תיארתי. אמרתי, יש לי הזדמנות אחת, אלך, אחזור בארבע, אראה את התוכנית שלי בטלוויזיה".
מה את אוהבת לראות?
"מה שיש. אני רואה הרבה ריאליטי, אני אוהבת, לא צריך הרבה לחשוב. באמת. וטלנובלות את הטורקיות. למה בוויוה הכל חוזר על עצמו, והטורקיות חדש. אבל זה גם יחזור על עצמו. כבר חוזר. אז אני רואה עכשיו את התוכנית 'אישה', מחכה לראות איך זה יתפתח. סדרה נהדרת".
השבוע הודחה מהתוכנית אבל קיבלה את זה בהשלמה יתרה. היא ידעה שלא באה לנצח. "לא הייתה עוד הדחה כזאת במאסטר שף. ההדחה יותר הייתה מוצלחת מהאודישן שלי. לא קיבלתי את זה קשה כי גם לא התאמצתי בכלל. הייתי כבר עייפה מהתוכנית. כמובן שלא רציתי להיות מודחת אבל ידעתי שיבוא יום ואני אודח. אז כבר לא משנה מתי את מודחת".
בתוכנית עשית בעיקר בישול ביתי. הרגשת פער מול המתמודדים האחרים?
"כן. אני לא באתי פה כדי לשגע את עצמי. באמת. גם פתאום לא בא לך רעיונות. אני מבשלת המון מטבחים אבל לא נותנים לך לבשל את מה שאת יודעת. רוצים שתצאי מהקופסה. את לא יכולה להיות בראש שלהם. הצעירים האלה, הם נוסעים, רואים. אני פותחת את האינטרנט לראות את הזה, שכחתי מה קראתי. כמה שמן, כמה מלח".
איך הצלחת להפוך למתמודדת מאוד אהובה?
"אני לא יודעת. אני כזאת. אני התפלאתי על עצמי. איזה תגובות יש לי מאנשים. מתים עלייך. עוצרים לי במעבר חציה, "תגידי לי איך עשית את האורז". את נהדרת, את עושה את התוכנית, אם מדיחים אותך אנחנו לא רואים את התוכנית".
עכשיו כשזה נגמר, יש לך תוכניות הלאה?
"מה שיציעו לי ונראה לי, אני הולכת על זה".
מאסטר שף משודרת בימים שני ורביעי, 21:15 בקשת 12