היחסים עם טורקיה במשבר, שגרירים גורשו לבתיהם, ההזמנות לקלאבים של אנטליה בקריסה ואפילו מחירי הטיסות הנמוכים יחסית של "טורקיש איירליינס" כבר לא מפתים כמו בעבר. אנחנו בהחלט לא נמצאים במקום טוב עם חברה שלנו למזרח התיכון, אבל עזבו שטויות, זאת רק פוליטיקה. כי מתחת לפני השטח עשרות אלפי ישראליות וישראלים מחממים את הקשר עם הרפובליקה הטורקית ונדבקים מדי ערב למסך כדי לצפות בסדרות בניחוח רחאת לוקום.
"הכלה מאיסטנבול", "אמא", "אישה" וגם סדרות ותיקות יותר כמו "אהבה אסורה", "אזל" ו"קוזיי גוניי", כולן דרמות תוצרת טורקיה שמשודרות (או שודרו) בישראל בערוצים ויוה ו-ויוה פלוס והפכו ללהיטים בינוניים עד ענקיים. הן נתפסות כיורשות הבלתי רשמיות של הטלנובלות הדרום אמריקאיות דוגמת "סלסטה", "טופז" ו"בובה פראית" שכבשו את הכבלים בשלהי הניינטיז ותחילת שנות האלפיים, ומעוררות את אותה מעורבות רגשית תהומית. גם כאן הבסיס הוא סיפור אהבה בלתי אפשרית למשל, בין צעירה ענייה וגבר עשיר (סורייה ופארוק ב"הכלה מאיסטנבול") או בין אישה צעירה שפוגשת ילדה נטושה ורוצה להיות לה לאם (הדמויות של זיינפ ומלק ב"אימא"). כל האושר הזה נמתח בפרקים ארוכים, לרוב יותר משעה, וכוללים קליף האנגרים מופתיים וטוויסטים מטורפים בעלילה (מי מכניס ילדה לשקית אשפה תגידו לי?).
אפשר למתוח קו ישר בין ההצלחה של הדרמות הטורקיות בישראל לזו של המגה להיט הספרדי, "בית הנייר" (נטפליקס). גם כאן מדובר באובססיה שנוצרה בשטח, עברה מפה לאוזן, משכנה לשכנה, מנערה לנער, וגדלה לכדי תופעת רשת עם קבוצות פייסבוק ("הכלה מאיסטנבול - למכורים בלבד", שמונה 18 אלף חברים), סטוריז של מעריצים וכמובן סיקור קבוע באתרים. אבל למרות הפופולריות העזה, הדרמות הטורקיות סובלות מאותם יחסי ציבור גרועים כמו הטלנובלות מפעם, כשהנטייה היא לייחס את הצפייה בהן לעקרות בית שמחפשות משהו להעביר איתו את הזמן. האמת כמובן הרבה יותר מורכבת ומעניינת, כי בין הצופים המושבעים תמצאו גם אנשי טלוויזיה מנוסים, נשות קריירה ואפילו חוקרי תרבות שמוצאים בהם כר פורה לתאוריות על היחסים במזרח התיכון.
״אני לא מתביישת בזה״, מצהירה רינת לאופמן, גרפיקאית ובעלת צהרון מחיפה, בטון שמבהיר כי היא מודעת לכך שלא מדובר בתו תקן איכותי. ״זה התחיל כשהייתי אצל חברה לפני שבועיים ולא מצאנו מה לראות אז שמנו את זה בטלוויזיה. זה היה קטע כזה, בשביל הצחוקים. ובאמת בשני הפרקים הראשונים של ה'כלה מאיסטנבול' נקרענו מצחוק. שלא תבין, אני עדיין חושבת שזו סדרה דבילית אבל יש בה משהו שכיף לראות, פורקן של סוף יום״.
איך הסדרות הטורקיות משתלבות בתפריט הטלוויזיוני שלך?
"אני מאוד אוהבת לראות סדרות כשאני מוצאת זמן. יש סדרות מעולות מאוסטרליה, אנגליה ושבדיה, אבל 'הכלה מאיסטנבול' היא משהו אחר. אני אוהבת את השפה, היא חדשה ויש ובה משהו כיפי ומעניין באוזן. יכולה להיות סצנת אהבה והבחור פתאום יגיד לבחורה משהו שנשמע כמו קללה. זה מצחיק״.
למרות הסרקזם הראשוני כלפי הסדרה הטורקית החביבה עליה, רינת מודה לבסוף שיש בה גם לא מעט קסם, "יש שם קטע של רומנטיקה בין הגיבור והגיבורה, רומנטיקה שכאילו כבר לא כל כך קיימת אצלנו. אהבה מאוד חזקה שנחמד לראות״.
רגע, כל צופה של 'הכלה' חייבת לומר מה היא חושבת על אסמה בוראן, החמה המנוולת שרוצה למנוע מהבן שלה פארוק להינשא לסורייה הענייה.
"האמת? אני כל הזמן מחכה שהיא תישבר, אולי אני אופטימית מדי (צוחקת). נראה לי שבסוף היא תבין שסורייה באמת בחורה טובה והשנייה סתם פוסטמה. כאילו, ככה לפחות נראה לי״.
"מלא אנשים כותבים לי, ׳איך אתה לא יודע מי זה פארוק?'"
גם מיכה סלמה, מלהק בן 30 מתל אביב, הפך בתקופה האחרונה למכור לסדרות הטורקיות. מי שעובד כבר עשור בתעשיית הטלוויזיה ועוסק יום יום בליהוק טיפוסים שתתאהבו בהם בתכניות כמו "הכוכב הבא", "האח הגדול" ו"אביב נגד אייל", מאוהב בימים אלה דווקא בילדה טורקית קטנה בשם מלק ובאם הביולוגית שלה, שולה. אם נקלעתם לכאן במקרה ואתם לא צופים בסדרות הטורקיות נציין כי מדובר בשתיים מהדמויות הראשיות של הלהיט המצליח "אמא".
את השיחה בינינו הוא מתחיל כשהוא שר לי בטלפון את מה שהמעריצים מכנים, השיר של שולה ומתפקע מצחוק. ״תקשיב, חזרתי מטורקיה לפני שבועיים, הסתובבתי שם בשווקים ושרתי את השיר של שולה. מבחינתי זה רגע השיא בסדרה, הרגע בו שולה, פותחת את הפה ואנחנו מגלים שהיא זמרת. אין, זה צמרמורות בכל הגוף. אני כבר הורדתי את הביצוע לטלפון. יש לזה מיליוני צפיות ביוטיוב. היסטריה״.
אתה בכלל מתחבר לתרבות הטורקית?
"האמת שכן. בבית אנחנו חצי טורקים וחצי חלבים אבל זה לא שאני מבין את השפה. סבתא שלי זכרונה לברכה עוד הייתה רואה את הסדרות בלי תרגום אבל אנחנו? אל תגזים. ברור שזה מוזר אבל מתרגלים, גם ספרדית זה מוזר בהתחלה אבל מתרגלים״.
איזו סדרה אתה רואה עכשיו?
"עכשיו אני רק ב'אמא'. לדעתי היא מאסטר-פיס. היא לא רואה שום סדרה אמריקאית ממטר, הכל קורה שם. בתור מי שעושה טלוויזיה אני חושב שחסר לנו את הפאן שיש שם. פשוט אין תכניות כאלה אצלנו. בוא, כמה אפשר בישול ובישול, אנשים מחפשים להתחבר לדמויות והסדרות הטורקיות מספקות את זה, הן מספקות את הרגש, את המשחק הדרמטי״.
אל תיעלב אבל מה בחור צעיר מוצא בז׳אנר שנהוג לשייך ל״דודות״?
"אתה רציני? כולם רואים את זה! זה מחתרתי נורא, זה הדבר הבא שבא מהשטח. נכון, בדרך כלל אתה מצפה שמי שיראה את זה זה סבתא שלי אבל ממש לא. סטרייטים רואים את 'אמא' ויודעים מי זאת מלק ומי זאת שולה, ילדים מתים על זה, כל ההומואיות בעיר רואות 'הכלה מאיסטנבול'״.
עם כל הכבוד לסטרייטים, סלמה מאמין שלסדרות הטורקיות יש כח משיכה מיוחד על תושבי השכונות. משהו מסורתי, שבטי אפילו, שמחזיר מנהגי צפייה עתיקים שנהוג לחשוב שכבר חלפו מהעולם בעידן הנטפליקס אנד צ׳יל. ״תמיד אהבנו לראות את הטלנובלות יחד, עוד ב'בובה פראית'. זה היה סוג של הובי משפחתי לשבת ולצפות יחד בשעה שמונה בערב. שתבין, שמונה בערב זה הפריים טיים של ערוץ ויוה, אז משודרת הסדרה הכי שווה. אם תעבור בשעה הזאת בשכונת כפר שלם למשל ותדפוק לאנשים על הדלת תגלה שכולם רואים 'אמא' או 'הכלה מאיסטנבול'״.
כמו כל תופעה תרבותית בישראל 2018, גם את האהבה לסדרות הטורקיות אפשר למצוא פועמת ברשתות החברתיות, דוגמה טובה היא הסטוריז המשפחתיים והפופולריים של משפחת סלמה. ״השבוע העלתי לסטורי את אמא ואת סבתא שלי צופות ב'כלה מאיסטנבול', סדרה שאני עדיין לא התחלתי. יש שם בחור בשם פארוק, רשמתי בסטורי: ׳מי זה פארוק למען השם?׳, ככה בצחוק, פתאום אני רואה מאה חמישים הודעות לפחות. מלא אנשים כותבים לי ׳איך אתה לא יודע מי זה פארוק?׳, ׳אהבה שלי פארוק׳, ׳פארוק לארד בן לורד׳ ועוד הודעות כאלה. כולם כולם מכורים״.
טובה סלמי, אם בית בצהרון, עוד רגע בת 57 והכוכבת של הסטוריז המשפחתיים, צופה קבועה בסדרות הטורקיות של ערוץ ויוה פלוס. ״זה מזכיר לנו את הבית של אבא״, היא מספרת בנימה שמשלבת געגוע ושעשוע. "יש לנו הרבה מנהגים כמו שלהם, כשאנחנו רואים את זה, זה מצחיק אותנו, מחזיר אותי להורים שלנו, לסבתות, לבית של פעם״.
איזה מנהג למשל?
"נגיד ב'הכלה' הם מנשקים את היד של האמא. גם אצלנו זה היה חובה בכל יום שישי אחרי הקידוש, האבא והאמא היו עומדים והיינו מנשקים להם את היד. יש הרבה מנהגים כאלה שזה פשוט מזכיר לך. גם המאכלים, זה מזכיר הרבה דברים מהבית".
טובה מצהירה שהיא לא מפספסת אף פרק. ״היום למשל חזרתי מאוחר מהעבודה אז אני אשלים את הפרקים ב-vod״, היא אומרת בגאווה. הצפייה בסדרות הטורקיות היא לא רק עניין משפחתי עבור משפחת סלמי: ״אנחנו חבורה של חמש עשרה חברות וכולן כולן רואות את הסדרות בטורקית ואחרי זה מדברות איך ההוא אמר לה ככה ואיך היא עשתה לו ככה. אתה יודע, מדברים על איך הם משחקים יפה ועל התלבושות והבתים המפוארים. על הכל״.
תגידי, מה עם היחסים בין טורקיה לישראל? מפריע לך למשל שהם לא בדיוק מחבבים אותנו?
"זה ממש חבל. שתדע לך שכל מי שאני מדברת איתו מת להגיע לטורקיה. אני הייתי כמה פעמים, לא בשנים האחרונות, כשהיו תקופות יותר יפות איתם אז הייתי בהרבה מקומות, איסטנבול, בורסה, איזמיר, לא רק בעיירות הנופש. חבל, הם הפסידו הרבה תיירים״.
השיחה עם טובה מסתיימת כמעט במפתיע: ״טוב, הנה אני איתך בטלפון ועוד רגע מתחיל 'הכלה מאיסטנבול'. אין לי בעיה להמשיך, כן? אחר כך פשוט אצטרך להשלים״.
״כשפרסמנו שאנחנו הולכים לשדר סדרה טורקית עשו עלינו עליהום״
״אנחנו חווים את הגלים האלה בהפתעה. אנחנו מרגישים מהשטח את ההתלהבות ואת הבאז, רק שבעיניי עיתונות המיינסטרים מדובר בערוצים איזוטרים מאוד אז הסיקור מגיע באיחור״, אומרת דנה יפה מנהלת התכניות של דורי מדיה וערוצי ויוה וויוה פלוס, ומי שאחראית במו ידיה וטעמה על הגל הטורקי ששוטף ישראל. יפה מספרת שההיסטריה סביב הסדרות הטורקיות החלה הרבה לפני שפניתי אליה. מבחינתה, התקשורת מגלה רק עכשיו טרנד שקיים שנים רבות. הדרמה הטורקית הראשונה ששודרה בישראל עלתה למסכים בכלל ב-2011, רק שאז המציאות הפוליטית הייתה מורכבת בהרבה.
״כאשר פרסמנו לראשונה שאנחנו הולכים לשדר סדרה טורקית היה עלינו עליהום ברשתות החברתיות. זה היה שנה אחרי תקרית המרמרה ואנשים כתבו לנו שהם לא מאמינים שאנחנו מעזים לשדר סדרה טורקית בזמן כזה״.
לא חבל לשדר משהו שאף אחד לא יראה?
״באנו בגישה אחרת. אמרנו, ננסה לשדר סדרה אחת, מקסימום לא יאהבו ונוריד את זה. אני אספר לך משהו, יש להם כוכב הורס ממוצא סרבי בשם הבלתי אפשרי, קיבאנץ׳ טטליטו. הוא כוכב אדיר, כמעט כל סדרה שהוא עשה בשש השנים האחרונות (קוזיי גוניי, אהבה אסורה, יפה שלי - ב״ב) הפכה ללהיט ענק. כשתראה את הפנים שלו אתה תבחין שהוא ממש לא נראה ׳טורקי׳, לכן הסדרה הראשונה ששידרנו הייתה בכיכובו. זה היה מין ניסיון לגשר, בואו חבר׳ה, תיכנסו רגע תסתכלו ואולי תשכחו שאתם לא אוהבים את הטורקים״.
אני מבין שזה עבד.
״ברור, הרי מה הקטע? פוליטיקה זה דבר אחד ותרבות זה דבר אחר. אמרנו שעם כל הכבוד לארדואן, אנחנו לא ערוץ פוליטי, האסקפיזם הוא הלחם והחמאה שלנו ואנחנו מציעים לאכול את התרבות הזאת. תאהבו? מצוין, לא תאהבו? גם בסדר. כאשר שיבצנו את הסדרה הטורקית הראשונה החלטנו לשבץ אותה בשיא הפריים טיים, בלי להסתיר. אמרנו שאם היא תיכשל נדע בדיוק מה הסיבה. זאת כמובן הייתה הצלחה היסטרית ומאז אנחנו משדרים דרמות טורקיות בפריים טיים שלנו באופן קבוע. למעשה, ערוץ ויוה פלוס מותג משנת 2012 מחדש כערוץ שהוא בינלאומי ומוקדש רובו ככולו לסדרות מטורקיה וקוריאה״.
אשמח שנעשה רגע סדר, הסדרות הטורקיות מכונות ׳דרמות׳ בעוד הספרדיות ׳טלנובלות׳. למה בעצם?
"הטלנובלות הספרדיות הן סדרות בשידור יומי בפרקים באורך של כשעה. הדרמות הטורקיות משודרות במקור פעם בשבוע בפורמט שמזכיר פיצ׳ר אמריקאי שיכול לנוע ממינימום של 90 דקות ועד לשעתיים ועשרים לפרק אחד. אנחנו החלטנו לשדר אותם בפורמט המסורתי, כלומר - מדי ערב, כדי להתאים אותם לקהל המקומי וזה באמת הצליח. הטורקים ראו את ההצלחה והתחילו לערוך את הפרקים לכדי שעה ועכשיו הם מפיצים אותם לחו״ל באורך הזה. אגב, אתה תופתע לשמוע אבל היום 'אמא' הפכה לסדרה הכי מצליחה בצ׳ילה ובעוד מדינות דרום אמריקאיות״.
כאשת טלוויזיה ותיקה איפה נמצא בעיניך כוח המשיכה של הסדרות האלה?
״לטורקים יש עבר עשיר של מספרי סיפורים וזה יוצא בדרמות שלהם. הם גם אנשי טלוויזיה חכמים וברגע שהם ראו שהמוצר מצליח והעולם אוהב את זה הם הכניסו הרבה כסף להפקות ואתה רואה את זה: לוקיישנים, אופנה, שוטים מושקעים. בכנות, לא צריך לבחון כל מוצר בהשוואה לברודקאסט אמריקאי או ל-BBC, אפשר לומר פשוט ׳אני לא רוצה להתנצל, זה כיף לי׳״.
לקהל המסורתי של הערוצים שלך, שאני אגדיר כנשים מבוגרות, היה קל לקבל את הדרמות האלה?
״זה כבר מזמן לא הקהל המסורתי. הקהל הראשון שאימץ את הסדרות הקוריאניות למשל זה צעירים. אני לא חשבתי שזה יקרה כי זו שפה מוזרה, אנחנו גם בין המדינות היחידות בעולם שמשדרות את כל הסדרות בשפת המקור, הרוב מדבבים אותם כי זה נהוג וגם כדי להנגיש לקהל המקומי. מכיוון שנוער וצעירים מאמצים מהר יותר כל טרנד הם הראשונים שגילו את הסדרות הקוריאניות וגם את הטורקיות ופתחו קבוצות פייסבוק. אחריהם באו נשים שאהבו לצפות בטלנובלות אבל כבר נמאס להן ורצו משהו אחר ואימצו את הסדרות האלה לחיקן״.
המעריצים הוותיקים של הז׳אנר ודאי זוכרים כי בתחילת שנות האלפיים, כאשר הפופולריות של הטלנובלות הספרדיות הייתה בשיאה ושחקנים כמו אנדריאה דל בוקה, גוסטבו ברמודס ופקונדו ארנה הפכו לשמות מוכרים בכל בית, הם החלו להגיע לכאן על בסיס קבוע ואפילו פקדו את תכניות הטלוויזיה בישראל. לצערינו, כפי שזה נראה כרגע היחסים הקרירים בין ישראל וטורקיה גורמים לכך שאין צפי לביקור קרוב של מלק הקטנה או אסמה בוראן: ״נכון להיום אין תכנון להביא שחקן לישראל למרות שאנחנו מקבלים בקשות כל הזמן. לצערי זה לא עובד כמו שזה עבד עם החבר׳ה הארגנטינאים שהיו קצת יותר חמים, פה יש עדיין קצת הסתייגות, לפחות במקרים הבודדים שניסינו״.
רפרנסים לאוסקר ויילד, הומופוביה ומחאה נגד ארדואן
אז הן מלאות תשוקה, סערות רגשיות וכיפיות, אבל כך גם חצי מתכולת נטפליקס. מה בכל זאת, ברמה התרבותית העמוקה יותר, הפך את הדרמות הטורקיות לז'אנר תרבותי שהישראלים כל כך שמחים לאמץ? ״הדרמות הטורקיות נמצאות מאוד על הגבול בין הגבוה והנמוך", מסביר מור חנני, בן 31 מתל אביב, חוקר תרבות ומגיש הפודקאסט עושה רוח. "רובן אגב, גם היו יכולות להיות משודרות בארץ, הן משוחקות ומופקות פחות או יותר באותו סטנדרט של 'זגורי אימפריה', 'מטומטמת', 'מלכות' וכאלה. רק שבשונה מהתעשייה בישראל, לטורקים יש את היכולת למתוח את זה למאה פרקים של שעה וחצי.
אבל בסופו של יום הן עדיין נורא פשטניות.
״אני לא מסכים. אם ניקח את הסדרה 'אזל' כדוגמה, הסדרה הטורקית הראשונה שצפיתי בה, היו בה קטעי וויס-אוברים (קריינות, ב"ב) מטורפים בין סצנות שציטטו מאוסקר ויילד. הכי פלצני וגבוה. מצד שני יש כאן גם צוהר מטורף לטורקיה שאנחנו לא מכירים ואפילו ביקורת מרומזת על הממשלה. הם לא יכולים כמובן להגיד שום דבר ישיר על ארדואן אז הם מביאים עלילה שמציגה באופן ׳אגבי׳ את החיים האומללים והבלתי אפשריים בטורקיה, עוני בלתי נתפס שהוא משהו שלכאורה לא אמורים לעסוק בו. הם חכמים, הם מראים לך בכל תחנת משטרה וגשר את דגל טורקיה מתנופף אבל אל תשכח שיש לך כאן ילדים כמו מלק הקטנה שסובלים מחרפת רעב״.
למרות העקיצה נגד השלטון והרפרנסים לאוסקר ויילד, דבר שלא תראו בדרמות הטורקיות הוא הומוסקסואליות. לא רק שאין נשיקות חד מיניות בדרמות הטורקיות, אפילו הנושא עצמו לא עולה על הפרק מחשש לפגיעה בקהל. ״בסופו של יום מדובר בחברה מסורתית״, מזכיר לי חנני. ״העלילה לא נוגעת בזה בכלל. אין כאן גייז. נגיד בסדרה 'ונדטה', שהיא להיט היום, יש דמות של רווקה בת 38, כל הסברות האפשריות לרווקות שלה עולות בסדרה מלבד היותה לסבית. ככה זה״.
אי אפשר להתייחס לביקורת הפנים טורקית בדרמות כמו הכלה מאיסטנבול ואימא, מבלי לדון ביחסים המתוחים בין ישראל וטורקיה, חברות טובות לשעבר שהפכו לאויביות גדולות יותר מסורייה ואסמה בוראן. לחנני, אופטימיסט מושבע יש זווית מעניינת משלו על 'המצב׳.
"מדהים איך ישראל, דווקא מכל החרמות התרבותיים שאנחנו עוברים בעולם, הפכה דוגמה לאיך מדינה רודפת שלום מתנהגת. תחשוב למשל על הסרט הערבי של יום שישי, תקופת הפריחה שלו הייתה דווקא אחרי מלחמת יום כיפור, שבויים ישבו בבתי כלא במצרים וכאן אנשים ראו את הסרט הערבי. להבדיל, גם בזמן גרמניה הנאצית אנשים קראו כאן את פאוסט של גתה בגרמנית. אפילו עגנון סיפר שכאשר הוא רוצה להירגע הוא קורא בגרמנית. באותו האופן, זה כמעט הגיוני שדווקא בתקופה הזאת יש כאן כזאת הצלחה של הסדרות הטורקיות״