אני נפגשת עם השחקן עומר פרלמן (28) בדירה שהוא חולק עם בן זוגו, רענן שטרן, בשיאו של שבוע היסטורי: בית המשפט הודיע כי יש להשוות את תנאי הזכאות לפונדקאות בין להט"בים לסטרייטים, וההתרגשות בבית משפחת פרלמן-שטרן בשיאה. "ברגע ששמעתי על הפסיקה סימסתי לרענן 'מזל טוב לנו'. אני יודע כמה הוא רוצה ילדים, אבל אז חשבתי 'רגע, זה הולך להיות שונה משחשבתי. אני אהיה אבא צעיר'. תמיד חשבתי שאני לא אהיה אבא לפני גיל 45, מה קורה כאן?".
הומואים נהיו סחים כמונו, הסטרייטים. זה מה שקורה.
"ממש. זה מצחיק, כי אנחנו ההומואים הולכים אחרי דגם המשפחה השמרנית, כשכל העניין שלנו תמיד היה להפיג שמרנות. יש המון זוגות הומואים שרוצים להתחתן חתונה מסודרת עם סוג של רב, להביא ילדים ולהיות בורגנים, וזה להיות סטרייטים אחד לאחד. מצד שני, אני חי עם גבר בן 38 שרוצה ילדים, ואני מבין אותו. כמה הוא עוד יחכה? גם אם אני אהיה אבא עוד 4-5 שנים, אהיה אבא צעיר יותר משחשבתי. עושים תוכניות ואלוהים צוחק".
לצד התוכניות והצחוק של אלוהים, פרלמן יעלה בקרוב שוב על מסך הטלוויזיה בדמותו החרדית בסדרה "שבאבניקים" (HOT). הסדרה חוזרת למסך שלוש שנים אחרי סיום העונה הראשונה, ואחרי שסומנה כאחת ההפתעות הממזריות של הטלוויזיה הישראלית. עם ליהוק סקסי ובימוי מהודק שמאמץ את נקודת המבט השבאבניקית - על פיה אפשר להיות גם דוס וגם קול רצח - חבורת השבאב ממשיכים בחיפוש אחר זהות חרדית מודרנית, ומקימים ישיבה משלהם. "פגשתי הרבה חרדים בשלב התחקיר של הסדרה. חבר'ה שקוראים לעצמם שבאבניקים, שרוצים להיות חרדים מודרניים אבל לא באמת רוצים לצאת מהישיבה. זה כלוב מזהב; הם לא צריכים להתמודד עם העולם האמיתי, אבל כשהם יוצאים מהישיבה הם חסרי אונים וחסרי כלים".
כשאתה פוגש חרדים, אתה מספר להם שאתה הומו?
"אני מספר שיש לי בן זוג ולפעמים הם שואלים אותי שאלות. זה לגיטימי. הם בעיקר מתאכזבים שלא התחזקתי אפילו בקצת, ואני תמיד אומר להם שאין מה לעשות, אני לא מאמין באלוהים. בסוף זה לא משנה, אנחנו אנשים צעירים שיושבים ומנהלים שיחה. יש בהם אש וחיות ויש נושאים שתמיד נהיה דומים בהם - הרצון לאהוב, להיות שייכים ולחיות חיים מלאים".
נדמה שהשורש של אותם רצונות שפרלמן מדבר עליהם נמצא בגיל 12 שלו, כשאמו נטלה את חייה אחרי מאבק ארוך עם התמודדות נפש. המוות הטרגי של אמו עיצב את חייו של וגם את תעודת הזהות שלו מול העולם, ואל חשיפת הסיפור שלה הוא רגיל להתקרב בזהירות, אבל בלי בושה. "כשמחפשים אותי בגוגל התוצאה הראשונה שעולה היא 'עומר פרלמן אמא'. בעבר היה לי קשה עם זה והמשפחה שלי נפגעה כשדיברתי על הדברים, אבל היום אני יודע כמה זה חשוב. אנחנו דור שיכול להתעקש על שיתוף, על לומר את הדברים הקשים בקול רם ודרך זה לשנות גורלות. לפני כמה שנים הבנתי שבדור של ההורים שלנו יש שיטה קבועה להסתרה. בין אם זה מלחמות, טראומות, או התמודדות נפשית – הכל מתחבא מתחת לשטיח, וכשהילדים מתבגרים ושואלים מה יש שם מתגלים דברים לא פשוטים. כילד אמרו לי שאמא שלי הייתה חולה ושזו הסיבה שהיא עשתה את מה שעשתה, אבל לא ידעתי מה זה אומר, לא ידעתי שהיא חולה בכלל. זה קטע, כי אמא שלי הייתה פסיכולוגית, אבל את המחלה שלה היא הסתירה. קריטי לעצור את השרשרת הזו".
אם אני לא נושם סימן שאני חי
אחד המקומות בהם לייזר ועומר נפגשים זו פינת העישון. שניהם יודעים להנות מסיגריה טובה, נושא שמקבל פיוטיות מסויימת בפיו של פרלמן. "העישון בשבאבניקים מאוד חברמני. אני בא ממשפחה של מעשנים, ואני מבין את היופי שבזה. אני אולי לא יכול לדבר עם אבא שלי על נבכי הנפש, אבל אנחנו תמיד יכולים לשבת ביחד לסיגריה. יש בזה משהו מחבר". אביו, אביבי פרלמן, חי היום בפולין ועוסק בנדל"ן, אחרי גירושים מאשתו השנייה לה נישא אחרי שהתאלמן. לעומר יש אחות גדולה שמתגוררת בברצלונה מנישואיה הראשונים של אמו, ואח קטן נוסף שחי בישראל. "המשפחה קצת מפוזרת כרגע, אבל אבא שלי מאוד גאה בנו. אנחנו אולי לא בקשר יומיומי ולא דואגים לתהליכים הרגשיים אחד של השני, אבל המשפחה היא הגב שלי. הם תמיד מפרגנים לי ודוחפים אותי".
אז מי כן דואג לתהליכים הרגשיים?
"אני מסיים טיפול פסיכולוגי של תשע שנים. זה לא שהתהליך נגמר, אבל אני רציתי לסיים. עניין אותי להסתובב קצת בעולם בלי מטפלת. עדיין יש פחד ליפול, כאילו יש קצה של תהום ואחריו בור שחור. זה פחד לא רציונלי, אבל אני כל הזמן אומר לעצמי, 'אל תיפול לבור'. קל להגיע לחרדה וללחץ וזה אפילו קצת ממכר. זה מכרה זהב לשחקן, זו אש בוערת, ולכן תמיד הייתי עומר הלחוץ. זה כנראה גם היה קשור למוות של אמא שלי. הייתי אומר לעצמי: 'אם אני לא נושם סימן שאני חי'".
מה הכוונה?
"בתחילת הטיפול לא רציתי לדבר על אמא שלי כי חשבתי שזה לא רלוונטי לכלום, אבל מאז עברתי הרבה דברים וניסיתי להשלים זכרונות בהיפנוזה. שנים שלמות נמחקו לי. מגיל 12 אני פועל באינסטינקט הישרדותי ומנסה להמשיך הלאה אחרי מה שקרה. אולי זה הצד החיובי של ההכחשה. התחלתי ללכת קדימה נורא מהר ולהוכיח שהטרגדיה לא פגעה בי. חלמתי להיות שחקן, התקבלתי לתלמה ילין והצטיינתי בלימודים. זה להיות בטורים גבוהים, להרגיל את הלב לדופק מואץ. היה לי ילד בכיתה שאמא שלו נפטרה והוא היה כעוס, אלים ועצבני. אני רציתי להיות ההיפך. רציתי להגשים את כל החלומות שלי, להוכיח שזה לא הרס אותי".
הילד האמביציוזי הוציא את התוכנית לפועל: הוא התחיל להופיע על המסכים בגיל 18, ואחרי לא מעט תפקידים קטנים בסדרות ובסרטים הגיעו התפקידים הגדולים באמת. בין היתר כיכב בסדרות "שבאבניקים" ו"שעת נעילה" (כאן 11), והשנה הוא יגיע למסך הגדול לראשונה בתפקיד ראשי, בסרטו של אדם קלדרון, "השחיין". "צילמנו את הסרט שבוע אחרי 'שעת נעילה'. הייתי חייב גוף של שחיין, אז אחרי הצילומים הייתי רץ בשדות של רמת הגולן. זה שטף ממני כל כך הרבה לכלוך. ב'שעת נעילה' שפכו עלינו זוהמה, דם, ודברים איומים, ואחרי הצילומים נכנסתי לעולם של ספידו, בריכה וכחול ובהיר. אדם הוא יוצר קוויר והסרט הוא על גילוי של מיניות. זה אפילו לא יציאה מהארון, זה גילוי מאוד ראשוני, ואדם אמר לי לא פעם שאני מזכיר לו אותו כשהוא היה נער".
את הגילוי שלו עצמו פרלמן התחיל כשיצא מהארון בגיל 18. מאז הוא עבר בכמה וכמה מערכות יחסים זוגיות, בחיי הלילה הגאים הוא החזיק לרגע בטייטל ״יחצן״, אבל גם בתור מי שגדל בעיר הידידותית בארץ ומתחזק כבר שלוש שנים מערכת יחסים עם גבר - להט"בופוביה אינה זרה לו. "אפילו בתעשייה שלנו זה קיים. הגעתי לבית-ספר למשחק והכריחו אותי לשחק גברים שמתחילים עם בחורות. למה לעשות לי את זה? למה הילד הנשי והעדין צריך להוכיח איזה גבר הוא יכול להיות?".
בושה של מותקף
סוגיית הלהט"בופוביה בחייו של פרלמן לא התחילה ונגמרה בבית הספר למשחק, ולאחרונה פרלמן עבר תקיפה אלימה ומתוקשרת. "זה קצת יצא מפרופורציות", הוא מרגיע כשאני מנסה להבין מה עמד מאחורי פרסומים שזעקו "כוכב שבאבניקים ושעת נעילה עבר תקיפה הומופובית". "רכבתי על קורקינט על הכביש ברחוב העלייה, וכמעט נתקעתי במישהו שהתפרץ לכביש. הוא רק נגע בי עם הכתף ומיד התחיל לקלל אותי קללות נוראיות והומופוביות. אני לא יודע אם הוא זיהה אותי וידע שאני הומו, אבל אלו היו אמירות קשות עם תיאורים גרפיים, לא שמעתי משפטים כאלה בחיים. אני כאשכנזי מתנשא ומעצבן התחלתי להתגרות בו ולצלם אותו עם הטלפון, ופתאום הוא נתן לי נגחה בפרצוף. ירד לי המון דם, זה היה הזוי".
פחדת?
"הייתה דקה מלחיצה, אבל אחריה גיליתי שזו רק התנפחות בשפה. הייתה לי את התושייה לרוץ אחריו ולקחת בחזרה את הטלפון שהוא לקח לי, וצילמתי את האוטו ואת שם החברה שהוא עובד בה. אנשים מסביב התחילו לצלם ושלחו משטרה, אבל לא הגשתי תלונה. לא היה לי כוח לשבת עכשיו ולחכות שעות בתחנה, רציתי לעבור הלאה. אפילו הלכתי לפגישה שהייתה לי. התקשרתי למאפרת של ׳שבאבניקים׳ וביקשתי שתביא משהו מיוחד לשפה שלי. יום למחרת צילמו אותנו לפרומואים".
זה שוב הילד שממהר לעבור הלאה?
"אולי כי אני קצת מתבייש במה שקרה, אולי זו בושה של מותקף. אני מרגיש שלא התנהגתי לגמרי ביושר. לא הייתי צריך לצלם אותו, הייתי צריך להגיד סליחה. בגלל שהיו שם הרבה אנשים שצילמו זה עלה מיד לתקשורת ולרשתות. מצד אחד קרה לי משהו אישי ורציתי לעבור הלאה, אבל מצד שני זו כן הייתה הומופוביה במרחב הציבורי והייתי צריך לדבר על זה. זה היה הרגע שבו הרגשתי ששמים לי דגל ביד, והבנתי שאני צריך לקחת אותו. כתבתי פוסט שהדגש שלו היה שבגלל דברים כאלה עדיין צריך את מצעד הגאווה. כל עוד המאצ'ואיזם של הגבר הלבן הסטרייט מנהל את העולם ונמצא בדינמיקות החברתיות - צריך לצעוד. יש אנשים שחוטפים הרבה יותר מה שאני חטפתי".
פרלמן אמנם כתב פוסט ארוך ומנומק על מצעד הגאווה, אבל אז הגיעה המסיבה המיוחלת של דיג'יי עופר ניסים עם הופעת אורח שנויה במחלוקת של אייל גולן. "כשהוא עלה להופיע לא רקדתי, זו הייתה המחאה שלי. כעסתי שהוא שם, זה לא היה צריך לקרות. כשקניתי כרטיס לא ידעתי שלזה אני קונה. יש לנו בקהילה בעיה של חוסר הבנה ששוויון זכויות זה לכולם. אתה לא יכול להילחם על שוויון לעצמך אם אתה לא נלחם עבור אחרים. מי שאומר בקול שהוא רוצה נישואים גאים לא יכול להאמין בשלילת זכויות מנשים או מערבים".
אתה מגדיר את עצמך אקטיביסט?
"רענן ואני זוג מפגין. היינו ממפגיני בלפור, והפגנו גם על חוק הפונדקאות. זו הייתה אפליה מזעזעת וטוב שהיא תפסיק, אבל צריך לזכור שזה חוק שמיועד לגברים לבנים ופריבילגיים. להביא לעולם ילד ולגדל אותו עולה כסף, והחוק עוזר לפלח מאוד ספציפי מהקהילה שלנו. מה עם טרנסים וטרנסיות? מה עם פלסטינים להט"בים? צריך לזכור את היותר מוחלשים, שהקול שלהם פחות נשמע. יש לנו אחים לקהילה שמופלים בצורות הרבה יותר גסות ובוטות".
גם לגבי הפונדקאות עצמה הדעות חלוקות.
"אני רגיש לזכויות נשים ומוקף בנשים כל חיי. אנחנו צריכים להיות מודעים למורכבות ולטרגיות שיש בסיטואציה. כואב לי לחשוב על הנצלנות שקיימת בפונדקאות ושחלילה אתן יד לדבר כזה, אבל מצד שני, אני מאמין שנהיה אבות מצוינים. זו המציאות, וצריך למצוא את הדרך הכי מכבדת וראויה לעשות את זה".
אני בת הזוג המשוגעת
הדעתנות של פרלמן לא נעצרת בקהילה הגאה. "אני בא מבית שמצביע מרצ דורות אחורה בלי להסביר למה. לא היינו מדברים על פוליטיקה, וכבוגר הרגשתי שיש לי חסך במידע. יצאתי עם מישהו שנושא הכיבוש מאוד נגע ללבו. למדתי על זה הרבה ונהייתי אובססיבי לחדשות, אבל עדיין, אני חושב שיש צנזורה גדולה על אמנים בארץ. היא פשוט לא מעוגנת בחוק ולא כתובה בשום מקום. יש דעה אחת שרק אותה מוכנים לשמוע, והיא בדרך כלל של הצד הלאומני. יש מחשבה שלי אסור להביע את עצמי כי ישרפו אותי".
למה אתה מתכוון?
"הקונספט שאמן הוא לא דמות פוליטית - שגוי. הכל פוליטי. אני יצור פוליטי שחי בסביבה פוליטית והאקטים שלי פוליטיים. הייתה שחקנית שאני מכיר מהעיר ומהילדות שלי שעברה לאחרונה עליהום נוראי. אני מצטער שלא הייתי שם בשבילה".
לא קשה להבין שפרלמן מדבר על הסערה התקשורתית סביב חברתו הקרובה, כוכבת "המפקדת" (כאן 11), מיה לנדסמן. במהלך מבצע ״שומר החומות״ לנדסמן החליפה את תמונת הפרופיל שלה בפייסבוק לתמונה עם לוגו שתומך במפוני שייח ג'ראח, ובהמשך פורסם כי היא לא תמשיך לעונה השנייה של הסדרה. "מיה ואני מכירים מגיל צעיר. שנינו שחקנים שמתים על חיי הלילה ונפגשים במועדונים. תמיד אמרנו שיום אחד נהיה מפורסמים, והנה זה קרה. פתאום יש פרסום ושמים לב אלינו ולמה שאנחנו אומרים, ולמיה תמיד היה פה גדול. בשייח ג'ראח היא תמכה באלה שאיבדו את בתיהם, וקיבלה הודעות נאצה ואיומים על חייה. זה היה נורא".
היית בקשר איתה?
"לא, והתבאסתי על עצמי. במלחמה החלטתי להתנתק מהרשתות, לא נכנסתי כל השבועיים. הרקטות הכניסו אותי לחרדה קיומית ולא רציתי אמבוש ונאצות. הייתי צריך לכתוב שמה שעושים למיה לא בסדר, אבל לא היה לי אומץ, לא הייתי מסוגל. זה מטורף שגם עכשיו כשאני מדבר על זה אני מפחד מציד מכשפות. בשני הצדדים יש את האזרח הקטן. 67 ילדים עזתים נהרגו. אני לא אדם יותר מעניין ומשמעותי אם יש לי אמפתיה לשני הצדדים? אם זה כואב לי זה אומר שאני נגד קיום המדינה? כאבתי כאב אמיתי על האחים שלי שנלחמו והרגשתי גם את מה שקרה בעזה, אבל אסור היה להביע דעה".
את המפלט מהקונפליקטים פרלמן מוצא בקן המעוצב שבנה עם רענן לפני תשעה חודשים, כשעשו את הצעד הראשון לחיים משותפים אחרי כשלוש שנים יחד. הם הכירו באפליקציה, אבל בביצה כמו בביצה – עומר ידע בדיוק מי פונה אליו. "חברים שלי ואני עשינו רשימה של הרווקים הלוהטים של תל אביב, ורענן היה בה. היינו סטוץ של שלושה חודשים ולא חשבתי שיצא מזה משהו רציני. אני מאמין שתהיה חתונה. אני אוהב מסיבות, אבל בינתיים יש חוזה של משכיר דירה ושוכר. לא הכי רומנטי".
כיף להתחיל כסטוץ?
"כן, זה גם שמר עלינו. אתה לא מראה שאתה נקשר, שומר על קור. כשהוא הציע לי להישאר לישון אצלו הסכמתי באדישות. היום אני מבין כמה זה היה רומנטי, העובדה שהתאהבנו. יום אחד רענן הזמין אותי לארוחת ערב, ומאז אנחנו ביחד".
יש ביניכם פער של עשור. זה מורגש?
"היום כבר פחות. אני גם מרגיש שהזדקנתי בשנה האחרונה. בגלל שרענן הוא המבוגר היה לי חשוב להוכיח שהוא לא הנהג הראשי של הרכב הזה. רציתי שהוא יתן גם לי לנהוג ויבין שיש לי סיי, אבל אחרי כל הזמן הזה יחד מצאתי את הדרך לאזן את הנער שבי עם הגבר שבזוגיות. אני עדיין יוצא למסיבות, לפעמים איתו ולפעמים בלעדיו, וזה כיף לצאת בלי לדאוג מתי חוזרים הביתה".
יצא לך לא לחזור הביתה?
"אנחנו פחות קנאים מבעבר, נניח אם משהו מחמיא לי במסיבה רענן מפרגן. באופן כללי הוא טיפוס יותר חיובי ממני. לי יש תהומות ופחד קיומי, ואצלו תמיד הכל בסדר. הוא תמיד אומר 'יש לי בת זוג משוגעת'. זה אני. אני בת הזוג המשוגעת".
צילום: מאיר כהן | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | ארט דיירקטור: אסף דיי | ע' סטיילינג: שון אוליבר | ע' ארט: דוד פלס | הפקה: רותם פנחס