רגע לפני שתומר קאפון מתיישב על הספה, הוא מוציא מתיק הגב שלו חבילת דפים עמוסי מילים, תוצר של לילה ארוך שבו ניסה לנסח את כל המחשבות שלו לקראת הפגישה שלנו, ששום רעיון שלו לא יישאר בחוץ. ״לא רציתי להתראיין, אבל כבר קבענו אז התיישבתי לכתוב דגשים, וזה פיקס אותי״, הוא אומר.

מה זאת אומרת לא רצית להתראיין?
״זאת אומרת שהייתי מוותר על הראיון הזה. רק התחלנו וכבר נהיה לי חם. הייתי מעדיף להיות בכל מקום אחר מאשר כאן״.

אוקיי, אז אני מבינה שזה לא מתחביבך הגדולים.
״זה לא אזור הנוחות שלי, וזה מורכב מהרבה גורמים. קודם כל נכוויתי בעבר, יצאה עלי כתבה גדולה לפני שנתיים ב'ידיעות אחרונות', פתחתי את העיתון והרגשתי שערכו אותי לחלוטין. היה לי נורא קשה, באתי ירוק לדבר הזה״.

אז אולי עכשיו אתה פחות ירוק?
״גם עכשיו אני לא מרגיש מוכן. הכתבה הזו תצא, אנשים יקראו ויגידו 'אה, זה הוא. ככה הוא מדבר. ככה הוא חושב', זה מכניס אותך לאיזו קופסה ואני חושב שזו סכנה גדולה לשחקן. אני רואה סביבי אנשים שמאכילים את המפלצת של הפרסונה ברשתות חברתיות, מפתחים אובססיה להגיד את המשפט הנכון ולהיות הכי מעניינים, להיראות הכי טוב ולשחק הכי טוב, אבל הם בעצם בונים לעצמם דמות אחת, וזה משעמם. אני לא רוצה להגיע למקום הזה, להיות 'וואן טריק פוני'״.

תומר קאפון - ליד (צילום: מירב בן לולו)
צילום: מירב בן לולו

"אחרי כמה שיחות סקייפ נינט ואני הבנו שאנחנו קופצים למים ביחד"

אם עוברים על הרזומה של קאפון בן ה-32, ניתן בקלות לחשוב שאכן מדובר בוואן טריק פוני המשועבד לדמות אחת, אבל דווקא את פרס אופיר קיבל על תפקידו של זולר הסטלן השמן בסרט המוערך ״שבוע ויום״ שם היה הכל חוץ מחייל קרבי. סדרה ״פולמון״ הוא שיחק חייל משוחרר עם טראומה שבורח להתנתק בחו"ל; ב"תאג"ד" גילם את החובש המאצ'ו הקשוב; ב״פאודה״ מסתערב פזיז שמחפש אקשן, ועכשיו, בסדרה החדשה וזוכת פסטיבל קאן ”בשבילה גיבורים עפים", הוא שוב נכנס לנעליים הצבאיות. בכל התפקידים האלה קאפון מזמין אותנו לראות מה קורה לבחור רגיש אחרי שהוא עובר במכונה של הישראליות; ומה מעולל מסלול המאצ'ואיזם לצעיר עם שריון נפשי מצלופן. במאבק לצמצום הפער הזה, קאפון מזכיר לנו את אח שלנו, את הבן שלנו, את בן הזוג או האקס. גבר שרוצה להישמע למצפן שלו, להישאר בפוך שלו, אבל נאלץ להתחספס כדי לשרוד.

גם בסדרה החדשה (שתעלה בראשון הקרוב, 13 במאי,  בשעה 21:00 בערוץ קשת 12), דמותו נדרשת להתגבר על הסתירה שבין העולם הפנימי הפריך, לבין חברה קשוחה שלא תמיד יודעת איך להתמודד עם יפי הבלורית והתואר שנשארו מצולקים מההיתקלויות בשטחים. כאן תומר קאפון מככב בתפקיד הראשי, לצד נינט טייב, ומגלם את אביב, חייל הלום קרב שמרטיב במיטה. הופעתו מרשימה ומעוררת חמלה, ומוכיחה פעם נוספת שמדובר בכוכב. הוא כמובן ממהר להתנער מהקומפלימנט. ״כוכבים אני רואה מהמרפסת, הם נמצאים במקום מאוד ספיציפי, ליד הירח״.

תומר קאפון - ליד (צילום: מירב בן לולו)
צילום: מירב בן לולו

תכף תגיד לי גם שאתה לא מבין למה אומרים שאתה סמל מין.
״מה זה הטייטל הזה? אני לא עושה שום דבר בחיים האישיים או המקצועיים שלי כדי לגרוף אותו. אבל אין לי בעיה עם זה, כשזה מגיע זה מחמיא, ואמא שלי בטח מאוד מבסוטה לשמוע את זה״.

זה גם בוודאי עוזר לך לקבל את הדמויות האלה.
״הדמויות לא דומות אחת לשנייה״.

רובן מאוד מצ׳ואיסטיות אבל מאוד שבירות, ולובשות מדים. אתה לא יכול להתכחש לזה.
"אני מאוד מעט זמן במקצוע הזה, התחלתי לשחק בגיל 26, ואני מניח שבשנים האלה אני נמצא על סוג של טייפקאסט, למרות שוויתרתי על הרבה תפקידים שהם לא של חיילים, אז יכול להיות שזה גם אני שבוחר את זה באיזשהו מקום״.

למה אתה חושב שאתה נמשך לתפקידים האלה?
״בהתחלה אתה רוצה לעבוד, להתפרנס, לשלם חשבונות. רק עכשיו אני בשלבים שבהם אני יכול לקרוא תסריטים ולהבין אם אני רוצה לעשות את זה. יש לי רצון לעשות דמויות מגוונות ורחוקות אחת מהשנייה, ובאמת חששתי לקחת את 'בשבילה גיבורים עפים' כי גם פה אני חייל. מצד שני אנחנו חיים במדינה שבה כל הזכרים הולכים לצבא, והסיפורים שונים, האנרגיות של הדמויות שונות, אז אני לא רואה בזה לשחק את אותו דבר. חוץ מזה, לא אוכל לשחק חיילים לנצח, אני הולך ומתבגר״.

אז נחכה שהשיער שלך קצת ילבין?
״השיער שלי כבר הלבין מהסדרה הזו. באמת. זה התפקיד הכי קשה שעשיתי בקריירה הקצרה שלי״.

ואיך היה לעבוד עם נינט?
״פשוט מדהים. בהתחלה, כשהשם של נינט עלה, שנינו באנו לדבר הזה עם המון פחדים. אחרי אימייל וחצי וכמה שיחות סקייפ וחזרות הבנו שאנחנו קופצים למים ביחד והיא הפתיעה אותי לגמרי״.

תומר קאפון - ליד (צילום: מירב בן לולו)
צילום: מירב בן לולו

כי מה חשבת שיהיה?
״לא חשבתי. בתקופת הפריצה הגדולה שלה הייתי בטיול ארוך אחרי צבא, חזרתי אחרי שנה ומי בכלל ראה טלוויזיה. ברגע שהתוודעתי אליה ואל הקריירה שלה, שלא הכרתי לפני, גיליתי אדם ואמן עם הרגליים על הקרקע. היא אמיצה בעיני, הולכת עם האמת שלה, לא פראיירית ויצירתית בטירוף. אין לי ספק שהיא תגיע הכי רחוק שאפשר ותסתום להרבה אנשים פיות. היא אכבר של אישה, זכיתי לעבוד לצידה״.

"בואו נניח קצת לגאווה ולחספוס, ונתחיל לדבר רגשות" 

הצבא והמצב הביטחוני משמשים קיר השראה יציב מאוד ביצירה הישראלית. שחקן שלא שירת בצה"ל - עוד ישרת בצה"ל הבדיוני; ומי שלא אכל חול במארב, עוד יטעם ממנו על הסט. קאפון לא שייך לקטגוריה הזאת, ודווקא מכיר היטב את הווייה הקרבית. לפני למעלה מעשור הוא שירת כלוחם וכמפקד כיתה בחטיבת הצנחנים, השתתף במבצעים, במעצרים של מבוקשים בשטחים, בהתנתקות. למרות הניסיון האישי, הוא ערך תחקיר מקיף מאוד לפני שנכנס למה שהוא מכנה, "נעלי הפוסט טראומתיים, נעליים כבדות מאוד".

״הלכתי לעמותות כמו ״רסיסים״ ו-״לא משאירים פצועים בשטח״. פגשתי את החבר'ה, ראיינתי אותם, קראתי ספרים על PTSD (תסמונת דחק פוסט טראומטית), על המחלה הארורה הזו שעוצרת כל כך הרבה אנשים. אנשים שפשוט רוצים לצאת מהאופל ולוחשים ׳תסתכלו עלינו, תראו אותנו׳. אנחנו שמים אותם נורא מהר בדפי ההיסטוריה של המלחמות, לא נעים לנו להתעסק בזה, אבל אנחנו צריכים להיות הרבה יותר רגישים לעניין הזה, לא רק לצעוק ׳מולדת׳ ו׳היסטוריה׳ ו׳עם׳. בואו נניח קצת לגאווה ולחספוס, ונתחיל לדבר רגשות. אני מקווה שהסדרה תפתח את שיח, יש פה שליחות בעיני״.

יחצ גיבורים (צילום: ניתאי נצר)
"התפקיד הכי קשה שעשיתי". מתוך "בשבילה גיבורים עפים"|צילום: ניתאי נצר

כלוחם לשעבר, זה נוגע בך? השירות שלך כלל סיטואציות מאוד מורכבות.
״ברור שזה פוגש אותי במקומות שלי, שאני פתאום מבין שוואלה, אם הייתי מדבר יותר על חוויות מהצבא, אז יכול להיות שהייתי מתנער מהן הרבה יותר מהר. יש מושג שלמדתי עליו בתחקיר, 'פוסט טראומטיים בארון'. אנשים שמעבירים את החיים שלהם בגירוד כזה, שהם מבינים אבל לא מבינים מה עברו. מתביישים להגיד ׳קשה לי׳, זו מחלה שקופה״.

אתה חושב שהמדינה נמצאת במקום שבו אפשר לדבר על החלקים הפחות נעימים בשירות הצבאי? לפעמים האנשים האלה מתוייגים כאויבים.
״הדיבור שלנו הולך למקום קיצוני. כל דיבורי השמאל ימין הם על הזין שלי, כי כל השיח הזה הוא מיושן. אנחנו מקבלים מהשלטון מסרים של פחד ותיעוב, ואנחנו לא צריכים פחד ותיעוב. אנחנו צריכים חלב ודבש, אנחנו כנען. ואני אופטימי. אני חי עם העם ולא עם השלטון, והעם יפהפה״.

כשדיברת בעבר על השירות הצבאי שלך, פירקת קצת את המושג ״הצבא המוסרי בעולם".
״אני רק שומע שאנחנו צבא לא מוסרי והווריד עולה לי כי אני אנחנו הכי מוסריים שיש, האנשים הכי נפלאים במדינה היו שם, בצה"ל, ונמצאים שם עכשיו. צבא זה לא דבר קל, זה מאוד קשוח, לכל אחד יש את החוויות שלו. אני לא מפחד לדבר על זה, ועם זאת החזה שלי מתנפח מגאווה כשאני מדבר על הצבא״.

תומר קאפון - ליד (צילום: מירב בן לולו)
צילום: מירב בן לולו

באותו ראיון דיברת גם על הרבה סמים שלקחת בהודו, שנזקקת להם כדי לפרק את החוויות הצבאיות שלך.
״עזבי, נפלתי שם בראיון למלכודת. השמיטו שם המון דברים והתמקדו בסמים״.

אז היו הרבה סמים?
״לא היה משהו דרמטי מדי. חוויתי המון דברים מסעירים ואני בן אדם אינטנסיבי וסקרן מאוד. אלה החיים״.

לא באינסטגרם, כן בעבודה 

קאפון מאוד שומר על עצמו. מדבר בפתיחות - אבל בודק כל הזמן שאני יורדת לסוף דעתו כדי שלא יצאו כותרות שהוא לא שלם איתן; מתמסר - אבל לא מוכן להתחייב לדבר ומדגיש שדעתו עוד יכולה להשתנות; משפריץ כריזמה וצ'ארם ששמורים לכוכבים גדולים - אבל ממהר לסגת, להמעיט מעצמו. השליטה במצב חשובה לו גם כדי שלא יסלפו אותו, ואולי - גם כדי להגן על עצמו. שלא יתנפח לו הראש יותר מדי, שלא יתרחק עם הרפסודה הזאת שנקראת סלבריטאות. ״סלב זה לא חרטה בעיניך?״ הוא שואל כשאני בודקת מה הוא חש כלפי המילה הזו. ״אני משחק כל כך הרבה תפקידים, שלקחת גם את דמות הסלב נראה לי מוגזם. אני משתדל להיות אני״.

אבל אתה כן מרגיש סלב?
״אם יש משהו שאני נורא אוהב זה שכשאנשים רואים אותי, הם קוראים לי בשמות שונים, שמות של דמויות ששיחקתי. זה נפלא בעיני שאנשים משאירים לי להיות אני, זה אומר שעשיתי משהו טוב. זו העבודה שלי״.

אתה לא ממש פעיל באינסטגרם.
"היה לי חשבון פעם אבל פרצו אליו, ופתחו לי חשבון שוב לפני חודש. המשפחה עוזרת לי לתפעל אותו. אני רואה מה קורה שם, אבל אני לא מתעסק בזה ברמה היומיומית. זה מרגיש לי מפלצת שאני מעדיף להתרחק ממנה״.

גם מהשקות אתה נמנע.
״כמו מראיונות״.

וגם מפרסומות וקמפיינים.
״מציעים לי פרסומות, מציעים להיות פרזנטור וזה נורא מפתה. אני מרגיש שאני בתחילת הקריירה שלי ולכן אני עושה לעצמי קצת הנחות בדברים שהבטן זועקת ׳עזוב כפרה, יהיה בסדר, שחרר את זה׳״.

תומר קאפון - ליד (צילום: מירב בן לולו)
צילום: מירב בן לולו

למרות שהכוכבות היא חלק מהדיל, לא?
״אני מבין שזה חלק מהמשחק, אני לא תמים בקטע הזה. מצד שני אני חושב שבסופו של דבר זה לא משנה, יכולים להביא כל מני כוכבנים אבל אם הסדרה לא טובה היא לא טובה, אנשים יעבירו ערוץ. אני מרגיש בר מזל ברמות מטורפות שאני עושה את מה שאני אוהב. ואני עוד מקבל על זה כסף, אז בכלל אני ממזר חבל על הזמן. זה לא מובן מאליו וגם הראיון הזה לא מובן לי מאליו, אני פשוט פחות מוצא את עצמי בפן הזה של הביצה״.

יש סביבך הרבה שחקנים שהם כן בתוך האינסטגרם והרשתות. זה מגעיל אותך?
"זה מעצבן אותי רק כשפוגע באיכות העבודה. אם לבן אדם יותר חשובה ההתעסקות סביב עצמו, ויותר מעניין אותו לעשות סלפי מאחורי הקלעים מאשר לבוא מוכן ליום צילום, אז זה מעצבן אותי מאוד. כשאנשים מגיעים לעבוד איתי הם צריכים להגיע מוכנים, וזה משהו שאני יודע לדרוש אותו״.

זו גישה מאוד רצינית לסטודנט הפרוע שלא סיים את השנה הראשונה ב״יורם לוינשטיין״.
״נכון, לא סיימתי את השנה הראשונה. לא סיימתי זו כותרת טובה, אבל זה לא בדיוק ככה״.

כלומר?
״המשכתי ללמוד אחרי זה, אני אוטודידקט ברמות, אני עושה כל קורס שמעניין אותי, קורא המון. אני לא זורק זין כשאני עובד. הייתי אז מאוד צעיר, עשיתי סיבוב חוות בכל הארץ, עבדתי עם סוסים, בעלי חיים היה הטריפ שלי. זה מה שרציתי לעשות בחיים, עד שאריק קנלר, הסוכן שלי, אמר לי שאני צריך לעסוק באמנות".

נו, והלכת לאמנות?
"זה הצחיק אותי ונשארתי עם הסוסים. סוס זו חיה עם חוש שישי, יש בעבודה איתם חופש, זה מעיף את המוח. אחרי זה הייתי צריך להתפרנס אז הוצאתי משפחות לטיולי סוסים ולא אהבתי את איך שהם מתנהגים לסוסים, תפסתי את עצמי ואמרתי ׳איך אתה עושה את זה לחיות שאתה כל כך אוהב? זו לא הדרך׳. ואז הלכתי למקצוע הכי בטוח בעולם, משחק״, הוא מחייך.

איפה הבחור הפרוע של אז מתפרק היום?
"יש לי מספיק על מה להתפרק בסדרה החדשה. כשאני מסיים פרויקט כזה אני נמצא במקום שלו כי הכל יצא, וצריך להתאסף ולהיות פתוח לתפקיד הבא שבדרך. אז אני רץ, אני מתאגרף. מוצא את המקומות שלי להשתגע״.

אלה שיגועים שונים? אחרים מאלה שהיו לך בשנות העשרים?
״ברור. אתה יותר שקט מבפנים, פחות חושב על התחת של עצמך. לכל אחד יש את השריטה שלו, גם לי יש את שלי, אבל היום אני לומד לחבק אותה, לשים אותה במקומות הנכונים. זה לא נורמלי להיות נורמלי״.

איך היית מגדיר את השריטה שלך בשלוש מילים?
״דג מחוץ למים״.

"הטיפ שלי, תקנו טרמפולינה" 

אז קאפון עדיין מתרגל נשימות מחוץ למי הביצה. הוא גר ביפו (״אף פעם לא גרתי בתל אביב, זה צפוף לי מדי. יפו מזכירה לי את חולון, העיר שבה גדלתי. תל אביב היא ג׳ונגל, לפעמים אני נהנה להגיע אליה ולהיות קוף אבל אני אוהב אחרי זה לחזור הביתה״), לא מתמנגל ולא יענה להודעות חיזור באינבוקס. גם כי הוא לא בדיוק יודע איך לפתוח אותה, וגם כי בשש השנים האחרונות הוא מנהל זוגיות עם השחקנית אורטל בן שושן, ששיחקה את זוגתו בסדרה ״פולמון״.״אני לא אוהב לדבר על הזוגיות שלי יותר מדי״ הוא אומר כשאני מנסה לדלות פרטים. ״היא שלי, זה אישי, אני אוהב את זה ככה, אנחנו אנשים פשוטים והפרטיות חשובה לשנינו״.

תומר קאפון (צילום: מירב בן לולו)
"אני מניח שבשנים האלה אני נמצא על סוג של טייפקאסט"|צילום: מירב בן לולו

ובכל זאת?
״יש לי אישה אלגנטית, אינטיליגנטית, יפהפיה וטוב לי״.

שני שחקנים באותו בית זה לא פשוט.
״זו שאלה קלישאתית ושחררי אותי ממנה״.

יש תקופות בלי עבודה, יש תקופות שבהן רק לאחד מהצדדים יש עבודה, איך מתמודדים עם זה?
״לומדים לתת ספייס אחד לשנייה, זה בכלל דבר חשוב במערכת זוגית, לא רק בין שחקנים״.

זה יוצר בבית תחרות? קנאה?
״אם כן, אז כזו שהיא בריאה. צריך לדבר על זה, אנחנו לא משאירים שום דבר בפנים. הטיפ שלי, תקנו טרמפולינה״.

כלומר?
״יש לנו טרמפולינה, אנחנו קופצים עליה ביחד״.

כדי לשחרר עצבים?
״או דברים אחרים״.

ואתה מאמין במונוגמיה?
״אני בזוגיות  שש שנים. זה אומר משהו, לא?״.

חושב כבר על הצעד הבא?
״את שואלת אם אני רוצה ילדים? כמובן. האם בקרוב? לא בטוח, בינתיים אני מטפח את האחיינים שלי, קונה להם צעצועים שהם בעצם בשבילי״.

לאחרונה חזרת לארץ עם צעצוע מאוד מגניב, פסלון. "בשבילה גיבורים עפים" זכתה בפרס הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל קאן.
״זה היה טריפ מטורף. היה מדהים לשבת באולם הזה ולראות את הסדרה, מדובר באולם הכי טוב, עם התנאים הכי טובים, ו-2,500 איש שרואים אותך על המסך״.

תומר קאפון (צילום: מירב בן לולו)
״סלב זה לא חרטה בעיניך?״|צילום: מירב בן לולו

מרגש.
״מרגש, אבל רציתי לעוף משם. ישבתי מכווץ אבל לא היה לאן לברוח. הסתכלתי מסביב וראיתי אנשים יושבים עם הגב קדימה, המבטים לא יורדים מהמסך, דממת אלחוט. ובסוף כשזה נגמר היו מחיאות כפיים מטורפות. בחוץ ניגשו אלינו אנשים, זה היה נורא כיף. ואז היה טקס חלוקת פרסים. חשבתי שזה טקס שמי שזוכה קם במקום, מוחאים לו כפיים וזהו. ואז אני רואה שזה טקס שהוא מינימום אוסקר הסדרות של אירופה״.

וזה שלבשתם טוקסידו לא רמז שמדובר באירוע מסוג אחר?
״לא, גם לא אמרו לנו את זה. את יודעת, צרפתים. אבל קמתי בבוקר והייתי דלוק, התעורר בי יצר תחרותיות מטורף. לא רציתי לחזור בלי פרס. כשזכינו בפרס הכי טוב הייתה אופוריה מטורפת של שמחה וגאווה. מצאתי את עצמי מאחורי המיקרופון, מול 2,500 איש, כשהדבר היחיד שיוצא לי מהפה זה, 'ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם'. אחרי זה הלכנו לחדר החבורה המצומצמת, פתחנו שמפנייה ורקדנו״.

ואז צריך לחזור ולעשות סדרות בארץ שבהן אתה בלי טוקסידו, בלי קרוואן ומכין לעצמך את הקפה השחור.
״את הקפה שחור הכנתי לעצמי גם כשהיה לי קרוואן בחו״ל במסגרת צילומי פיילוט לרשת NBC״.

אה, היה לך קרוואן?
״חתיכת קרוון, ודופקים לי בדלת, אומרים ׳מר קאפון, אנחנו מוכנים׳, ומצמידים לי עוזר בשם מריו שאחרי חצי שעה אמרתי לו ׳תשחרר אותי, אל תעמוד לי מחוץ לדלת׳. זה יהיה שקר להגיד שאני לא רוצה לעבוד בתנאים של חו״ל. פה בארץ יש הרבה אילוצים, לפעמים יש לי אפילו רק טייק אחד. מצד שני, זה מכין אותך כמו ששום בית ספר לא מכין אותך לעבודה, כי אתה צריך להיות מוכן כל הזמן״.

אז אתה קורץ לחו״ל.
״כמובן. אני מפלרטט עם הרעיון. כשחקן אני נשפט תמיד לפי התפקיד האחרון שלי, ואני שמח שהתפקיד האחרון שלי נשפט בצורה מגניבה״.

בהשראת הסדרה, היית יוצא לחפש מישהי מעברך כפי שעשה אביב?
״הייתי יוצא לטריפ כזה בשביל אהבה. אהבה זה מה שמחזיק. זה נהיה היום ציני, אבל זה הכוח הכי גדול שיש בעולם. אהבה זה הדבר היחיד שאני יכול לדבר עליו ולא להרגיש שאני יוצא דוש, מתנשא או מיסיונר. גם הציניקנים הכי גדולים בעולם יום אחד יתאהבו, אי אפשר להילחם ברגש הזה".

צילום: מירב בן לולו | סטיילינג: מיקה קנלר | איפור ושיער: ענת נוימן | בגדים: חולצה מכופתרת: מוי קולקשן, שאר הפריטים: ליוויס.