החזרתי לעצמי את הכוח. בחרתי איך אני רוצה לספר שאני קורבן של פגיעה מינית

"אני גרה במזוודה, אני היהודייה הנודדת", צוחקת נור פיבק שעות ספורות לאחר שנחתה בארץ. "זה משהו שקרה לי פתאום בלי לתכנן", היא אומרת על אוסף האירועים האישיים והלאומיים שהובילו אותה לחיות בחודשים האחרונים על קו פריז-תל אביב. "זו זכות אמיתית שנפלה בחלקי, אבל זה בא גם בתקופה של חורבנות הבתים - המדינה שעולה בלהבות, וגם חורבן הבית הפרטי שלי".

כך מסכמת פיבק את סיבוב ההקרנות של "הרף התחתון ביותר", הסרט התיעודי הקצר שיצרה ושקטף את פרס אופיר בשנה שעברה, את הפרידה מבן זוגה אחרי עשור ביחד, את חוויית המלחמה כבתו של חבר קיבוץ אדמית שבגבול הצפון - וגם את התפקיד שקיבלה במיני-סדרת דרמה בערוץ הצרפתי ארטה, "העסקה", שבה היא מגלמת סוכנת מוסד שנלחמת באיראנים. "הייתי כאן בליל הכט"במים, ולמחרת טסתי לז'נבה לצלם סצנה שבה אני רודפת אחרי מהנדס איראני, אין הזיות כאלה", היא מספרת. "רק להגיע מתל אביב לשקט של שוויץ זה סיפור, כשנחתתי שם הרגשתי כאילו אני מסריחה מאבק שריפה".

ב"העסקה" מופיעים לצדך שחקנים מאיראן. איך היה לשחק מולם? 
"מטורף לעבוד עם אנשים בגילי שברחו מאיראן לפני כמה שנים, שחלקם בכלל לא מזדהים בשמות שלהם. הם הכי חמודים בעולם, שונאים את הממשל האיראני ומספרים שהאנשים שם הם הכי ליברלים, והממשלה הכי לא. שזה בערך הפחד ממה שיקרה פה, שלא תשתלט ממשלה דתית מדי ולא נוכל לשבת כאן בגופייה".

איך זה לעבוד בחו"ל כשבארץ מלחמה?
"קשה להתנתק. יש לי חבר מהצבא, אוהד יהלומי, שנחטף לעזה ולא יודעים אם הוא חי או מת. אבא שלי לא מתפנה מהבית שלו באדמית וממטע האבוקדו שנמצא 200 מטר מהגבול, למרות שבשבוע שעבר נהרג שכן שלו מפגיעה ישירה של טיל. אני מבינה אותו, הוא איש של אדמה, אבל אני כל הזמן בפחד מטורף".

"זה קרה כשהייתי בבית ספר יסודי, בגיל 8-9-10. מי שפגע בי היה הבעל של החברה הכי טובה של אמא שלי, שהיה כמו סוג של דוד", מספרת פיבק. "זה היה קורה כשהיינו מגיעים אליהם לביקורים בבית. הוא היה לוקח אותי לחדר צדדי, מזמין אותי לשחק במחשב ומבצע בי מעשים מגונים".

לטראומה היו השלכות קשות על השנים המעצבות שלה, עד שבזמן לימודי המשחק קיבלה פיבק החלטה אמיצה להגיש תלונה נגד הגבר שפגע בה - רגע לפני שחלון ההזדמנויות לכך נסגר מטעמי התיישנות. את החוויה כולה חשפה ב"הרף התחתון ביותר", אבל העובדה שאדם יוצר סרט זוכה פרסים אין פירושה שהוא פנוי רגשית לדון בכל עת בכל אחד מפרטי הפרשה. לאורך הריאיון נמנעת פיבק מכניסה לפרטים מסוימים, והיא מבהירה: "בעצם עשיית הסרט החזרתי לעצמי את הכוח, את איך שאני רוצה לספר את הסיפור. זה תהליך שהייתי צריכה לעבור עם עצמי, להגיע למקום שאני מוכנה להודות בזה שאני קורבן של פגיעה מינית. זה לוקח זמן, כי את מעדיפה להגיד לעצמך שזה לא קרה, שהכל בסדר. שאת רגילה".

תמיד ידעתי שמשהו קרה 

הילדות בגליל המערבי הייתה הרחק מאור הזרקורים, גם אם החלומות כבר קרצו לשם. "כילדה אמרתי שאני רוצה להיות שחקנית, אולי בטלנובלה, אבל לא הייתה במעלות אווירה של 'יוצאים מפה ומצליחים בעיר הגדולה', זה בכלל לא היה בלקסיקון של המחשבות. רק בצבא התחלתי לחשוב על מכינה במשחק, ועדיין חשבתי שזה יהיה תחביב. שנים אחר כך, הסרט הראשון ששיחקתי בו - 'הברך' של נדב לפיד - זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן. זאת הפרמיירה הראשונה שהייתי בה, הילדה הפוזלת ממעלות על השטיח האדום של קאן. להגיד לך שאני זוכרת משהו? לא".

התחביב הפך בהצלחה למקצוע. פיבק סיימה לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, המשיכה להסבה להוראה ובימוי ומשם ללימודי תסריטאות בבית הספר סם שפיגל. "למדתי שבע שנים, כמו רופאה", היא אומרת. "מה שלא ידעו סביבי זה שניהלתי חיים כפולים, כי תוך כדי הלימודים ניהלתי משפט פלילי".

ההחלטה להתלונן וההתייצבות בבית המשפט לעולם אינן פשוטות, ובמקרה של פיבק הייתה התמודדות קודמת: ההכרה שלה עצמה בעומק הפגיעה שעברה. "תמיד ידעתי שמשהו קרה בילדות, גם כתבתי את זה ביומן שלי בגיל מאוד צעיר וסחבתי אותו לכל מיני מקומות. זאת היה תעודת שפיות כזאת", היא מספרת על שנות ההדחקה. "אבל רק בשנה ג' של לימודי המשחק, אחרי טיפול פסיכולוגי, הבנתי שזה מפריע לי להתקדם בחיים".

איך זה קרה?
"המורה שלי למשחק, חוה אורטמן, הייתה אומרת לי, 'את מנותקת'. אז הבנתי שיש לי בעיה, שיש בי חסימה, ושזה משפיע גם אם אני אעשה כאילו לא קרה כלום. כמות האנרגיה שנגזלה ממני על לנסות לא להתמודד עם זה כבר גברה על היכולות שלי להיות 'כאן ועכשיו'. והיה גם את עניין חוק התיישנות: אם את לא מגישה תלונה עד 7 שנים מגיל 18, את לא יכולה להתלונן. אני הייתי אז בת 24, וידעתי שהזמן הולך ופוחת. משהו בדבר הזה עשה לי זרז".  

זרז להיזכר או זרז לדבר?
"אני זכרתי, אני ידעתי. יש אנשים שפתאום חוזרים אליהם הזיכרונות, אבל אצלי זה היה אחרת. הפאזל הלך והתבהר ככל שהתהליך העמיק, אבל תמיד ידעתי פשוט שהייתי עסוקה בלהגיד לעצמי, 'זה לא קיים'. וזה מסוג הדברים שגדלים ככל שאת אומרת שהם לא קיימים".

בילדות לא דיברת על המקרה?
"סיפרתי ליומן ולאמא שלי בגיל קטן, והיה הווידאו שרואים בסרט".

איך הרגשת כשראית את זה אחרי כל השנים? 
"מטורף, לא ידעתי שזה קיים. זו חברה מהתיכון שגרה בחו"ל, אנחנו לא בקשר, והיא פשוט מצאה את זה וסימסה לי, 'לא כל כך נעים לי, אבל יכולת להיות שעברת התעללות?'". 

עם הזמן שיתפה פיבק במה שקרה גם מספר בני זוג. "בפעם הראשונה זה היה לחבר בכיתה י"ב, סביב אינטראקציה מינית, כי זה הציף אצלי התקף חרדה, רעידות. ברגע שיש משהו בפיזיות שמזכיר את הדברים, את חוזרת להיות שוב ילדה קטנה שזה קורה לה". 

איך הוא הגיב? 
"הוא היה הכי חמוד בעולם וניסה להבין מה קורה לי. למזלי היו בני זוג מהעבר שהגיעו להעיד בתחנת המשטרה, וככה הייתה הוכחה שזה לא הומצא עכשיו, אלא שתמיד היה משהו".

היה כעס כלפי ההורים שלך? ספציפית כלפי אמא שלך?
"היה לי איתה ריב גדול, כעסתי עליה ברמה של השגחה הורית ועד היום זו שאלה מאוד מורכבת. אני מפחדת מאוד להיות הורה בגלל זה, מאוד רוצה אבל יודעת שאני אהיה חרדתית בטירוף. מצד שני אני מבינה, זו הייתה החברה הכי טובה של אמא שלי, למה שהיא תחשוד שמשהו קורה? זו סיטואציה מאוד עדינה, מאוד מורכבת".

אז מה עושים?
"צריך להיות בעירנות לילדים אם הם אומרים משהו או מגיבים למשהו. במקרה שלי הפכתי להיות מאוד סגורה, שיניתי את המראה שלי, לבשתי בגדים גדולים, נהיו לי סיוטים איומים וחזרו לי הרטבות בלילה. מעבר לזה, למרות שבדרך כלל הייתי ילדה מְרַצה, בנקודה מסוימת סירבתי לחזור לאותו בית".

בסרט ובמשפט מדובר על שני אירועים. מותר לשאול אם זה קרה בכל פעם שהגעתם לבקר?
"היו לי שני זכרונות ממש ברורים, ואז כל מיני שברי זכרונות שבבית המשפט הם לא קבילים. אבל מספיק שזה קורה פעם אחת, ומאותו רגע תהיי באימה בכל פעם שתסעי לשם". 

מה שמפחיד אותי גורם לי לקפוץ לתוך האש

הגשת התלונה במשטרה, אומרת פיבק, הייתה במובן מסוים בלתי נמנעת. "לא חשבתי על זה, הרגשתי את זה. הלכתי עם הרגש, וזה גם מה שגרם לי לעשות את הסרט. זו תחושה שמשהו כל כך יושב לך על הנשמה, שעוד שנייה נהיה לך סרטן מההרגשה הזאת בבטן. לא רציתי את הרעל הזה בתוכי, והגוף שלי צרח. ולא יכולתי יותר".

פחדת?
"כשמשהו מפחיד אותי, זה גורם לי לקפוץ לתוך האש. זו הנטייה שלי, עלא באב אללה. אבל זה לא שקמתי בוקר אחד ופשוט הלכתי להתלונן. זה קינן וקינן, וכן ולא ולהתלבט עם עצמי ועם המטפלת ועם חברות, עד שבסוף זה הגיע ל'די, אני עושה את זה לפני שאני לא אוכל לעשות את זה'". 

היו מי שניסו להניא אותך?
"אבא שלי ואחי נורא פחדו שזה יעשה לי מאוד מאוד רע, וזה נכון שזה תהליך מאוד קשה. זו אחת מהסיבות שעשיתי את הסרט: היו אנשים ששאלו אם הוא לא יגרום לנשים לחשוש להתלונן, כי הן יראו מה צריך לעבור, ובעיניי זה ההפך. ככל שהיה לי יותר מידע - כמה כסף, מה העונש, מה אומרים, איך זה נראה - הרגשתי יותר בטוחה להיכנס לזה בעיניים פקוחות".

"הרף התחתון ביותר" מציג בעזרת ארבעה שחקנים את החומרים האמיתיים מההליך המשטרתי והמשפטי שעברה פיבק מרגע שהגישה תלונה. הטקסטים לקוחים מחומרי החקירה, ומשולבים בעדויות שמיעה ובתיעוד מתוך העימות שנעשה בין פיבק לבין הנאשם. "זה בין דרמה לבין דוקו", היא אומרת. "בהתחלה זה מרגיש יותר כהקראה, וככל שצוללים לסרט נכנסים לדרמה המשפטית".

מול שלושה שחקנים שמגלמים את התובעת (אילנית בן יעקב), עורכת הדין של הנאשם (עידית טפרסון) והשופט (ולדימיר פרידמן), פיבק ניצבת בתפקיד עצמה. בתפקיד הנאשם בחרה באילן חזן, שחקן פחות מוכר. "רציתי שהצופים ידעו שהם רואים שחקנים", היא אומרת, "אבל עם הנאשם רציתי לייצר איזו תחושה של בין לבין".

עכשיו, כשהסרט עולה ב-yes, את חוששת מביקורת?
"לא. אני יודעת את האמת שלי, אני לא צריכה את אהדת הציבור. קשה לי גם להאמין שמישהו יגיד משהו שלא  אמרתי כבר לעצמי. גם אם יקראו לי 'זונה שקרנית', אוקיי. זה לא מה שיבהיל אותי. יש גם אנשים שלא אוהבים מיונז, לכל אחד יש את ההעדפות שלו".

אמא שלך משמיעה בסרט חלק מהעדות שלה במשפט. מה עמד מאחורי הבחירה הזאת?
"היא מאוד רצתה לקחת חלק, וזה היה טוב לשתינו. הכעס שלי התחלף, אפשרתי לה להתנצל והצלחתי לסלוח לה, כי בסוף זה היה לכעוס על משהו שהיא לא עשתה בזדון". 

איך זה לעבוד על סרט כל כך אישי וחשוף, ועוד לגלם את עצמך?
"היו רגעים של שבירה, כי התהליך מציף. העריכה למשל הייתה שלב תרפויטי, אבל מצד שני זה היה לשמוע כל הזמן את הקול של הנאשם. yes היו סבלניים איתי והסכימו לדחות את השידור, אבל אז נכנסתי למצב נפשי לא טוב עם הטריגרים שהמלחמה עשתה לי. אני עדיין מרגישה מוזר במובן הזה - המדינה בוערת, אנשים מתים, יש לנו חטופים, מה קשור עכשיו לדבר על קולנוע?".

רבים התקשו להתמודד עם תיעוד התקיפות המיניות מ-7 באוקטובר. את יכולה לשתף מהחוויה שלך?
"לא עמדתי בזה, כמו הרבה אנשים אחרים נפגעי טראומה מינית. הפחד שאתה פתאום שבוי של מישהו ששונא אותך שנאת מוות - זה מטרגר ברמות. זה כמובן אלף אלפי הבדלות ממה שקרה לי, אבל חוויה כזאת של חוסר שליטה מציפה מערכת שלמה של חרדה".

אפשר להגיד דברים דומים על חשיפה מהסוג שעברת, חשיפה כקורבן.
"והיא נורא נורא מבהילה אותי. רוב חיי אני מנסה לא להיראות כמו קורבן של אף סיטואציה, אלא להיראות כאילו אין איתי בעיות והכל טוב. עכשיו אני חושבת שהסרט לקח את הטראומה הענקית הזאת וכימת אותה לכדי 50 דקות, יצר לה מסגרת. עכשיו זה לא 'אני הטראומה' אלא 'הטראומה היא חלק ממני', וזה פינה לי מקום להתעסק בדברים אחרים. לא סתם קיבלתי תפקידים מאז שסיימתי את המשפט, דברים התחילו לנוע".

אנשים שלא מאמינים למתלוננות נוטים לחשוב שהן רוצות כסף מהנאשם או נקמה, אבל המחקרים מוכיחים שרובן רוצות התנצלות והכרה. רואים את זה בסרט, במפגש שלך עם התוקף.
"יש בסרט זעם, אבל זה לא רצון להכפיש את שמו, אלא לעצור את מחשבות ה'היה או לא היה'. יש פה גם עיבוד של רחמים שאת מרגישה כלפי אדם שעשה לך משהו רע, כי הוא כאילו סבא'לה טוב ואת לא רוצה לפגוע בו. בגלל זה את צריכה את הסליחה, את ההכרה".

איך היה לך לפגוש אותו?
"כשהגשתי תלונה במשטרה החליטו שנעשה לו תרגיל, שמו עליי מכשירי ציטוט וזימנו פגישה כשמסביבי שוטרים סמויים. הייתי צריכה לפגוש באיזה בית קפה את הבן אדם שאני הכי מפחדת ממנו, ולשחק כאילו אני שוב ילדה תמימה שמנסה להבין מה קרה. זה היה מפגש מזעזע, הלסת שלי ננעלה. היה שיא הקיץ, ואני רעדתי מקור. ברגע שיצאתי מבית הקפה קמו שוטרים ועצרו אותו, שזה לכאורה רגע מסעיר, אבל לי היה יותר חשוב להעביר את הרגשות שלי - 'תראו, הוא הודה, ועדיין עשו לי את מה שעשו לי בבית המשפט'. זה אבסורד, הבן זונה תועד אומר 'סליחה, אני מודה', ועדיין היה משפט".

פתאום אני רווקה 

סיום המשפט בהרשעה לא הסב לפיבק תחושה של הקלה. גם לא של ניצחון. "קודם כל, במה את מנצחת? בלהודות שאנסו אותך? מזל טוב, תודה רבה", היא אומרת. "היית כל כך עסוקה בלהוכיח שזה קרה, ועכשיו את צריכה להתחיל לעכל שהדבר הנורא הזה קרה *לך*. לשקם את עצמך נפשית לוקח זמן, ולי אחרי המשפט הייתה תקופת דיכאון גדולה מאוד".

בואי נחזור רגע לאחור: בסופו של דבר נעשתה עסקת טיעון ובית המשפט גזר על הפוגע פיצוי כספי ועבודות שירות של חודשיים. מה חשבת על זה?
"שזה עלוב, אבל הסכמתי ללכת לעסקת טיעון כי הייתי כל כך מותשת מההליך שלקח איזה חמש שנים. בדיעבד אני קצת מצטערת שלא היה לי כוח להמשיך להילחם, אבל הפרקליטות וכולם גרמו לי להבין שרוב הסיכויים שהוא לא יורשע והתיק ייסגר, אז העדפתי שהוא יורשע גם אם העונש יהיה עלוב. הוא הורשע במעשה מגונה ולא באונס, כי מאוד קשה להוכיח את הדברים האלה, אבל הענישה בארץ היא במצב מחפיר. בן אדם אומר לעצמו, 'אם יתפסו אותי, רוב הסיכויים שלא יהיה כתב אישום, ואם כבר יהיה, כמה אני אקבל? שנה?'. על עבירות מס אנשים מקבלים יותר מאשר על עבירות מין. כמובן שכל מקרה לגופו, אבל בארץ פדופיל מורשע משתחרר וממשיך להסתובב רגיל בעיר. בחו"ל הוא מקבל צמיד שמסמל שהוא עבריין מין, אנשים יודעים לא לשים את הילדים לידו. זה אות קלון ראוי למחלת נפש. בן אדם שנמשך לילדים זה פסול".

קורבנות תקיפה מינית נוטים להיתקל בהמשך חייהם בתקיפות מיניות נוספות. את מבינה למה?
"זה קודם כל מהמקום של ההרס העצמי. אני הייתי מכניסה את עצמי לסיטואציות של אובדן שליטה, וזה כאילו את מנסה לשחזר את המצב כי אולי הפעם תצליחי לצאת ממנו אחרת. בגיל צעיר, כשאת לא מבינה מה את עושה, זה מאוד מאוד מסוכן. התיכון היה תקופה קשה של הרס עצמי, ובדיעבד אני יכולה להגיד שזה היה ניסיון להרגיש שניצלתי מכל מיני דברים, להרגיש שאני חיה. קצת כמו אנשים שחותכים את עצמם כדי להרגיש כאב או חַיוּת, הידיעה שאת מתעלה מעל משהו. היה לי תקופות של סמים ואלכוהול, תקופות שאת מוחקת את עצמך".

שולטת בזה שאת בלי שליטה.
"כן, כי זה לחיות הרבה מאוד שנים עם סוד. זה קצת כמו להסתיר זהות מינית - את מתביישת במיניות שלך, מרגישה אשמה ובושה, חושבת שאת מקולקלת ושומרת את זה בפנים".

כיום ממשיכה פיבק קדימה. לצד צילומי הסדרה בצרפת היא הגיעה לאחרונה לפסטיבל "סירייס מאניה" עם סדרה חדשה שהיא שותפה לכתיבתה, ובקרוב תתחיל להצטלם לסרט חדש של הבמאי ניר ברגמן ("כנפיים שבורות"). בתחום האישי היא עדיין מתמודדת עם הפרידה מבן זוגה. "גירושים זה אובדן", אומרת פיבק. "זה קשה, ממש. אני עוד בעיכול של זה, עוד לא עברה אפילו שנה. פתאום אני רווקה בגיל מבוגר, וזה אחרי שאני איתו מגיל 24, מרגע שהגעתי לתל אביב. כל החיים שלי כאדם בוגר היו איתו".

כלומר, גם במשך התהליך מרגע הגשת התלונה ועד להקרנת הסרט. איך הוא היה?
"הכי תומך, הוא החזיק אותי בתקופות כל כך קשות. הרבה מזה שהייתי מסוגלת זה כי הוא כל כך תמך, נתן לי גב מלא והרים אותי מהקרשים. מאוד לא פשוט ללוות אישה במצב כזה, זה להיות לצד אדם עם כל השדים והפרעות השינה. יש לי בעיות, מה שנקרא 'תשאלי את הפסיכיאטר'". 

ואז נפרדתם.
"כן, זמן קצר אחרי שהסרט הוצג בפסטיבל דוקאביב בשנה שעברה. אני לא שוללת אפשרות שיום אחד נחזור, מאוד קשה לי לשחרר אנשים שאני אוהבת. אבל קרה יותר מדי, והיה לי צורך בזמן ובמרחב. המשפט נגמר, ופתאום יצא לי סרט, והייתי בפסטיבל קאן. זה השפיע כמובן על הקשר, הדינמיקה מאוד השתנתה".

"הרף התחתון ביותר" זכה בקטגוריית הסרט תיעודי הקצר בפרסי אופיר. מה זה עשה לך?
"הייתי מאוד מופתעת, חשבתי איך משהו יפה יכול היה לצאת ממשהו כל כך מכוער. זאת הייתה סגירת מעגל כל כך חיובית בהקשר של הטראומה וביחס למה שהיה במשפט. אומרים שפצע של צדף הופך לפנינה, ופתאום הרגשתי איך הפצע הזה הגליד ואיך הצלחתי להפוך אותו למשהו חיובי בתוך החיים שלי".

מבת 24 עם סוד הפכת לאישה שלוקחת את השליטה לידיים.
"כן, אני בן אדם אחר לגמרי, השתניתי בטירוף. יש לי המון חוזק. המשפט נתן לי תחושת מסוגלות רק מלהתחיל משהו ולהגיע לסיום של זה, את מרגישה שאת עוברת מהלך כמו של גולם שסיים את ההתגלמות ובקע. זאת הייתה שנה מטורפת, ואני עדיין צריכה לעכל את כל מה שקרה - היציאה של הסרט, הפרידה, המלחמה, הכל בבת אחת. חלק הן צרות טובות, אבל זה הרבה להחזיק".

"הרף התחתון ביותר" זמין לצפייה ב-yes דוקו וב-sting 

1202: קו סיוע לנפגעות תקיפה מינית | 1203: קו סיוע לנפגעי תקיפה מינית

צילום: ערן לוי | איפור ושיער: אלכס סיבקוב | בגדים: DODO BAR OR | הפקה: טל פוליטי