זמן קצר אחרי שמודי (מחמוד) ספורי הכיר את בת זוגו גל רובין, הוא כבר ידע שזה זה. "ראיתי עליה שמצד אחד היא חוששת ממש ומצד שני זה מסקרן אותה, ואז נכנסנו לשיחות עומק והתחלנו להכיר אחד את השני. היא גדלה על ערכים דתיים חזקים, ורוב הקשר שלנו, רוב השיחות שלנו, זה על הערכים האלה שהיא גדלה עליהם. אין יותר יהודייה מגל, מכל היהודיות שיצאתי איתן בחיים שלי גל היא היהודייה הכי כשרה. עם המידות הכי נכונות לי, ובכלל".
וכשהבנתם שזה קורה ואתם מתאהבים? איך מנהלים את זה כזוג מעורב?
"הסתרנו את זה כי פחדנו מהתגובות. בואי, אנחנו לא חיים עכשיו במדינה ליברלית שמקבלת את כולם, זה כמו ארה"ב של פעם כששחור יוצא עם לבנה, כאילו חרב העולם. פחדנו גם מהתגובות שייצאו על הילדים שלנו, פחדנו מתגובות של הגרוש, פחדנו מתגובות של המשפחה שלה. מהצד שלי פחות פחדנו כי אצלי במשפחה רגילים, אנחנו גדלנו בסביבה מעורבת. הערבי הראשון שגל ראתה בחיים היה הירקן, וגם זו בעיה בחינוך במדינה, שאין הרבה ערבוב של ילדים יהודים וערבים יחד. ברגע שגדלים יחד קשה אחר כך להילחם אחד נגד השני, זאת הדעה שלי. הבסיס של השלום טמון בחינוך של הילדים שלנו".
מצד שני, קורה גם שיוצאים מפגעים מתוכנו ומחרבים את השלום שאתה מדבר עליו, אז איך נדע?
"נכון, אי אפשר לדעת. אבל אני מאמין שעדיף להיכשל בלתת אהבה כל החיים מאשר להפיץ שנאה. ככה אני חי".
עכשיו אני מחליט
הוא בן 43, גרוש ואב לשלושה ילדים (16 וחצי, 11, 8), עצמאי בתחום שירותי ה-VIP בנתב"ג ובתחום ההפקות. בנוסף, הקים לאחרונה עסק לסיורים ביפו, שבה גדל. "אני לוקח אנשים לראות את יפו מזווית אחרת. רוב הקהל הוא דתל"שים, אני ודתל"שים חברים ממש טובים. הם מאוד מזדהים איתי ועם גל, כי הם מצד אחד אוהבים את הדת, מאוד מאמינים, ומצד שני רוצים לחיות בדרך שלהם, ותוקפים אותם המון. אם זו המשפחה שמנדה אותם, או הקהילה שמסביב. אז איכשהו אנחנו מוצאים את החיבור הזה בינינו, של האאוטסיידרים".
"כשאני הכרתי את גל בפעם הראשונה, שנינו היינו בזוגיות", הוא מספר. "בפעם השנייה שראיתי אותה, היינו קבוצה של חברים והתחיל משחק של ניחושים מאיזו עדה אתה. עד היום, אין אחד בעולם שגילה לבד מה העדה שלי או שאני ערבי. עכשיו, איך אתם רוצים שאני אציג את עצמי? 'אהלן, מודי, אני ערבי'?".
אבל למה מודי ולא מחמוד?
"אמא שלי מגיל אפס קראה לי מודי. תפס".
זה לא שאתה מסתיר את זה.
"ממש לא, אין מצב בחיים שאני אצא עם מישהי ואני אסתיר את הזהות שלי, בחיים זה לא קרה. נגיד, אם מישהי הייתה מתחילה איתי, הייתי עוצר אותה וישר אומר, 'אני ערבי מוסלמי גרוש עם שלושה ילדים, מפה את רוצה להמשיך?', כי אין לי כוח להשקיע בשיחה הזאת סתם. לא הייתה אחת שלא המשיכה. ברמה של, לא רוצה להגיד מאיזו משפחה, האנשים הכי קיצוניים במדינה".
אז כל בנות הזוג שלך היו יהודיות?
"כן".
אבל בסוף התחתנת והבאת ילדים לעולם עם ערבייה.
"אנשים לאורך כל הדרך אמרו שיהיה קשה אם לא אהיה עם ערבייה, קשה לילדים, והאכילו אותי בכל מיני לוקשים, היום אני יודע שהכל חארטה בארטה. אנשים חיים לפי מה שסיפרו להם ולא מספרים בעצמם את הסיפור של החיים שלהם. אני לא רוצה את זה יותר, עכשיו אני מחליט".
התחתנת מאהבה?
"כן. התחתנתי בגיל 26 כי רציתי להיות אבא צעיר, שנה אחר כך הייתי אבא. אחרי 12 שנים התגרשנו".
ואיך היחסים שלך עם גרושתך?
"אנחנו ביחסים טובים, לא רבנו על כלום, לא היינו בבתי משפט, באנו, אמרנו מפרקים, חצי-חצי, אני איש של שלום. גם אם מישהו אשם אני אתנצל, לא מחפש לריב עם אף אחד ולא ברוגז עם אף אחד, גם אם יש לי דעות שונות משלך. כשאני הכרתי את גל, היא הייתה אנטי-ערבים בלשון המעטה. היא סיפרה לי בדיעבד שהיא שמעה שאני ערבי והתבאסה קצת".
למרות הבאסה הראשונית, זמן קצר אחרי אותו מפגש מקרי חברתי, ניסתה רובין להשיג כרטיסים למסיבה בעזרתו של ספורי. הוא זרם והשיג, הם נפגשו לארוחת צהריים. "לארוחה הזו הגעתי כשהלב שלי על 7,000, וגיליתי אישה פייטרית. אין הרבה נשים פייטריות היום, ואני אוהב את זה. אני לא אוהב בובות".
אלוהים ברא את גל בשבילי. מי אני שאתווכח
ספורי ורובין יחד כבר חצי שנה, ואומנם עוד לא עברו לבית משותף באופן רשמי, אבל בפועל הם כל והילדים שלהם (שישה שלה, שלושה שלו) כל היום יחד, ביחסים קרובים. "אנחנו כל יום שישי עושים קידוש אצלה בבית עם כל הילדים, כל המשפחה".
איך מתחבר אליך הקידוש?
"כל מה שמאחד בין אנשים וכל מה שחיובי מתחבר אליי, זה לא משנה מאיזו דת. אני חוגג הכל, רמדאן, כריסמס, חנוכה, פורים, עיד אל-פיטר, כל מה שטוב אני לוקח. תראי תמונות שלי כשהייתי ילד, מחופש לדרדס, מחופש לקאובוי, עם עץ כריסמס בבית ספר צרפתי, בחגים מתפלל במסגד, הכל בסדר. זה יפה. אנחנו חיים היום בעולם היברידי, מי שלא היברידי לא מתאים לעולם הזה".
אבל אני כן חייבת לשאול. אתה יכול להבין את הביקורת? את הפחד מהתבוללות שיש לאנשים?
"התבוללות זה כשאוכלוסייה יהודית מתערבבת עם אוכלוסייה שהיא לא יהודית ואת מאבדת את הזהות היהודית שלך. תאמיני לי שגל היא הכי לא מתבוללת שיש. אין יותר יהודייה מגל".
אולי במקרה שלכם, אבל אתם רק דוגמה אחת.
"אז בואי ניקח דוגמה אחרת, משכב זכר שפעם נחשב לדבר מגונה. היום מקבלים את זה, למה? כי הם נהיו חזקים, הם נהיו קהילה, הרימו את עצמם במדינה הזאת ברמה הכי גבוהה שיש ומגיע להם שאפו על זה. למה מתמקדים בהתבוללות? נגיד, אין יותר גרוע מלחלל שבת, את יודעת את זה? חצי מהמדינה מחללת שבת. איפה לשמור את עצמך לנישואים? ואני לא רוצה אפילו לדבר על הבנות של היום. אז למה באים דווקא עלינו? כי זה באופנה לשנוא ערבים. אם אתם הולכים לפי היהדות אז תלכו עד הסוף, דרך ארץ קדמה לתורה. אנחנו נועדנו לחיות יחד, מי שלא מבין את זה פשוט עיוור. זה פסיכי ש-20% מהאוכלוסייה הם ערבים והיהודים לא יודעים עליהם כלום. הערבים יודעים לדבר עברית והיהודים לא. הערבים מכירים את כל החגים של היהודים, והיהודים לא. תראי איזו צביעות, כשפתחו את האפשרות לנסוע לדובאי ולשים גלביות ולרקוד בחפלות ערביות זה וואו, אבל יש לך שכנים כאלה ערבים, תתקרב אליהם, תכיר אותם".
אתה מרגיש שהביקורות על הזוגיות שלכם התמתנו קצת?
"יש התמתנות. תשמעי, הערסים שבאים ואומרים, 'בגלל ההתבוללות לא יגיע המשיח', המשיח שלהם יגיע על אופנוע TMAX עם חולצה שחורה, אבל בואי נגיד שכל שאר האנשים, ולגל יש עוקבים דתיים, הם מופתעים לטובה מהשילוב של שנינו. תשמעי, גל היא אני בבת, כאילו אלוהים ברא אותה בשבילי, אז מי אני שאתווכח איתו?".
אתם חושבים על חתונה?
"כן. אנחנו מדברים על זה".
איך אתה עם המשפחה שלה? פיצחת אותם?
"אני חושב שכן".
גם את אבא שלה?
"אני לא יודע למה, אבל אני אוהב את אבא שלה למרות שלא הכרתי אותו, כי אני שומע ממנה הרבה סיפורים עליו, הוא גידל אותה עם ערכים מאוד טובים. אני מקווה שיום אחד הוא פשוט יקבל אותי, אני גם אף פעם לא אפסיק לנסות. גם אם אני איכשל איתו מאה פעמים, גם אם הוא יסטור לי או לא ירצה אותי, אני תמיד אכבד אותו".
מה הפנטזיה שלך מבחינת הזוגיות שלך ושל גל?
"שנחיה איך שאנחנו רוצים, בסביבה שאנחנו רוצים ושיקבלו את הזוגיות שלנו בצורה טובה. וגם אם לא מקבלים זה בסדר, אבל אם אין לך משהו טוב להגיד פשוט אל תגיד, אתה לא צריך לפגוע בנו או בילדים שלנו".
חסרים קצת ערבים בטלוויזיה
בתוכנית "המירוץ למיליון" (קשת 12, מוצ"ש אחרי החדשות) הוא משתתף לצד השותף העסקי שלו מיקי ללום. "זאת חוויה שאי אפשר לסרב לה. כשהגענו ל'המירוץ למיליון' אני ידעתי שזה יהיה משהו שאני אזכור כאחת החוויות הכי גדולות שהיו לי בחיים, וזה באמת היה ככה".
פורסם שאתה ומיקי הייתם בנתק אחרי הצילומים. איך היחסים ביניכם נראים היום?
"בחרנו ללכת יחד למירוץ כי הייתה לנו חברות מאוד מיוחדת, היינו 24/7 יחד. תמיד אמרו לנו שאנחנו החברות הכי מצחיקה שיש, אנחנו מאוד שונים אבל תמיד כשהיינו מתווכחים תוך שניה השלמנו. תמיד ידענו לצאת ממשברים ולפתור דברים. לא היה מצב שהוא הולך לאירוע, אפילו לאירוע משפחתי, בלעדיי, ולהפך. אחרי 'המירוץ' ומשהו בקשר השתנה. היום אנחנו בקשר עסקי בלבד. ציפיתי ליחס דומה, אפילו לא שווה, ליחס שנתתי בחברות שלנו ולא קיבלתי את זה. הרגשתי הרבה פעמים שאני לא שם את עצמי במקום הראשון. אבל אני מחליט לכבד חבר טוב שלי של שנים, יש לנו זכרונות, חוויות ואין סוף אהבה כנה".
לצילומים הם נסעו עוד לפני 7 באוקטובר. "יש לי הרגשה שהיום פחות לוקחים ערבים לתוכניות ריאליטי, אני רואה בהרבה תוכניות ריאליטי שחסרים קצת ערבים. בטלוויזיה בכלל חסרים קצת ערבים".
מאז 7 באוקטובר?
"כן, אני מרגיש שזה הופחת. ובאותו נושא יש משהו שבוער בי להגיד – המפורסמים מעצבנים אותי. הרבה מפורסמים כותבים לי בפרטי, 'אני מאחל לך כל טוב ואחלה זוגיות ורציתי להגיב לכם אבל אני מפחד מהטוקבקיסטים'. מפורסמים שעושים דברים בשביל לרצות את הטוקבקיסטים שלהם, אלה אנשים שאני לא רוצה להיות איתם בקשר".
כשראיינתי את רותם ועמית הן אמרו שהן מתות עליך, אבל שהן לא מאמינות בהתבוללות ושאף הורה לא היה רוצה שהבת שלו תביא ערבי הביתה.
"גם אני מת על עמית ורותם, הן חברות מאוד טובות שלי גם במירוץ, גם מחוץ למירוץ, אבל הן לא היו צריכות להגיד את המשפט הזה, בן אדם שאוהב אותך לא אמור להגיד כאלה דברים. אף אחד לא שאל אותה את זה, אבל עמית פשוט רצתה להאכיל את הטוקבקיסטים שלה ולרצות אותם. אין בעיה שתגידי שאת נגד זוג, אבל את מכירה אותי, הרי את יודעת מי אני ומה אני. אז יש דרך להגיד כל דבר".
אתה חושב שבמירוץ אתה עושה שירות טוב לערבים מוסלמים?
"אני מאמין שאני מייצג את כל הערבים הטובים, שרוצים לחיות יחד. אני לא רק שגריר של האוכלוסייה הערבית, אלא של כל מי שמאמינים בדו-קיום ובאהבה ובשלום ובזה שאנחנו צריכים להיות יחד. את יודעת מה? אני מייצג את כל הדתל"שים, את כל האנשים שיצאו מהארון, את כל האנשים ששונים מהנורמה של האנשים שהגדירו את הנורמה. אני מייצג כל בן אדם שהוא בן אדם".
אתה נהנה מהפרסום? זה משהו שתרצה למנף אותו?
"אני מאוד נהנה מהאהבה של האנשים. וחשוב לי שכן תהיה נוכחות ערבית על המסך, כי חשוב לנרמל את המחיה שלנו יחד, כל הזמן עסוקים בלא לנרמל. נגיד האמירה של גיא איתן, אני מאוד אוהב אותו ואנחנו חברים הרבה זמן, אבל האמירה שלו על תינוק ערבי ותינוק יהודי כל כך מיותרת. תינוק של יגאל עמיר שווה פחות מתינוק של יהודי אחר? תעני לי. תינוק, כל תינוק, גם של הרוצחים הכי גדולים בעולם, הוא תינוק. זה כואב לי שמדברים ככה. אין תינוק רע, יש הורה רע, יש ממשלה רעה, אבל תינוק לא יכול להיות רע".
אגב זה, אתה מרגיש שהממשלה מייצגת אותך?
"קודם כל הממשלה אמורה לייצג את כולם, אבל מנהיג חכם שיש לו 20% מהתושבים ערבים ישים כמה ערבים לצדו בממשלה ולא יוותר על זה בשביל 2-3 יהודים קיצוניים. אנחנו מדינה שחיה עם תסמונת האישה המוכה, שנים אנחנו בוחרים אותו דבר. אנשים אומרים, 'הוא מדבר טוב אנגלית, יש לו כריזמה אז אני אמשיך לחיות איתו'. זאת המדינה שלנו. הבעיה לא בממשלה, הבעיה בעם, צריך להחליף את העם שבוחר כל הזמן באותו בן אדם".
וכששואלים אותך מה דעתך על מה שקרה ב-7 באוקטובר?
"האסון הכי גדול מאז הקמת המדינה".
מה צריך לעשות בעזה?
"בסוף בסוף בסוף צריכים לדבר".
יש עם מי לדבר?
"אני לא בממשלה. זה התפקיד של הממשלה, בשביל זה אנחנו משלמים להם כסף. לא היו צריכים להגיע לזה בכלל, הרי אין אחד בממשלה שלא ידע מה הולך שם. כשאנשים חיים בתיבת לחץ כזאת, מה אתה מצפה שייצא משם? ורדים? זה הכישלון הכי גדול של המדינה. כל הכתובות היו על הקיר. איפה אתם? על מה אנחנו משלמים לכם כסף? במה אתם עסוקים? ושוב אני אומר, איך ממשלה כזאת, ימין ימין מלא מלא, ורוצה לחיות בשלום במירכאות עם ערבים ולקדם שלום עם סעודיה, אין בה ערבי אחד? כישלון ענק".
מצד שני יש בכנסת ערבים שמכחישים את 7 באוקטובר.
"הכי קל ללכת לקיצוניים, אני לא מדבר איתך על קיצוניים, קיצוניים זה אנשים שנותנים להם יותר מדי במה, זה לא משנה אם יהודי או ערבי קיצוני, הם לא רלוונטיים. איפה מי שכן בעד שלום, איפה מי שכן רוצה לקדם?".
אני בחיים לא נכנע
ספורי גדל בסביבה מעורבת בין יהודים וערבים ביפו, וברוב שנותיו במערכת החינוך למד בגנים ובבתי ספר יהודיים. "התחלתי בגן יהודי עם חנוכייה על הראש. אנחנו גדלנו בבית משותף, היה לנו בית עם פרוזדור ומקלחת ושירותים משותפים עם יהודים דתיים שהייתי קורא להם אבא ואמא. אני דיברתי יידיש כשהייתי קטן, רב עשה לי את הברית וגדלנו על כבוד. זה ההגדרה של דו-קיום וזה קיים גם היום. אבל יותר מעניין להראות את הקומץ הקטן שעושה בלגן".
"בכיתה א' ההורים שלי החליטו להשקיע בי והכניסו אותי לבית ספר צרפתי", מספר ספורי, "אבל אחרי שנתיים לא היה כסף לשלם לבית ספר כי אבא שלי נכנס לכלא והעבירו אותי לבית ספר יהודי. שם גיליתי מה זה 'ערבי מסריח' ומה זה 'מחבל', כי אין יותר רע מילדים. מה שהציל אותי מהגזענות הזו זו העלייה הרוסית שהגיעה ומשכה אליה את האש. תמיד הייתה גזענות, אבל היו לי הרבה מלאכים יהודים בדרך שעזרו לי לעבור את זה. גם התקופה הקשה בבית ספר, הפכה אותי למי שאני, לשורד, אני בחיים לא נכנע, בחיים".
הדבקות במטרה והכוח הגדול עזרו לספורי להתמודד גם עם הקשיים בבית שהוא מזכיר כבדרך אגב, תוך כדי שיחה, אבל במציאות היו דרמטיים וממושכים מאוד – העוני, העיקולים, הדאגה לשני האחים הקטנים שלו, האלימות, המאסר של אבא שלו והעבודה שאליה היה צריך לצאת כבר כילד כדי למלא את מקומו. "גדלתי בבית עם כסף, אבא שלי היה קבלן עשיר, ואז ביום בהיר אחד, כשאני בערך בן 10, הוא נפל מנכסיו והתחילה קצת אלימות בבית".
על מה הוא נכנס לכלא?
"אם אני לא טועה על חובות ועל כל מיני דברים שהוא הסתבך איתם, ואולי קצת על אלימות". 
לא בא לך להיכנס לזה או שאתה לא מודע כי היית קטן?
"אני מודע להכל, אבל התכחשתי להכל. כשאבא שלי הרביץ לאמא שלי אחי בא אליי בוכה, אני החזקתי לו את היד, פתחנו את הדלת וברחנו ב-12 בלילה לשכנים. דפקנו להם בדלת, אמרנו, 'אתם יכולים לבוא לעזור לנו? אבא שלי מרביץ לאמא שלי', אז הם אמרו, 'לא, אנחנו לא מתערבים בדברים כאלה'. רצתי איתו עד תחנת המשטרה, הם ראו שני ילדים קטנים יחפים, אני בן 10, אחי בן 7. קפצו עלינו ושאלו 'מה אתם עושים פה בשעה הזאת?', אמרתי: 'אבא שלי מרביץ לאמא שלי, תבואו'. וזהו".
וזה נגמר בכלא.
"כן. הוא נכנס לכלא לשלוש שנים ואז אני נאלצתי לצאת לעבוד ולסגור את החובות שלו, זה היה הרבה כסף. 7 מיליון שקל. אמא שלי הייתה מטפלת בבתי אבות וניקתה משרדים ובניינים וחדרי מדרגות, ואני הייתי עוזר לה כילד. אני זוכר שניקינו בית ברחוב אוסקר שינדלר בבת ים, אני ניקיתי את חדר המדרגות, אמא שלי ניקתה את הבית, ואמרה לי, 'בוא תראה איזה בית אני מנקה'. אני בא, נכנס, רואה בית מטורף, נוף לים, ואני אומר לאמא שלי, 'אני אקנה פה בית יום אחד'. הלכתי הביתה, רשמתי את שם הרחוב על מחברת ולפני פחות מעשור קניתי בית ברחוב הזה".
סגירת מעגל מדהימה. אבל למעשה מגיל 10 עבדת לכסות חובות?
"כל החיים שלי היו בתי משפט וביקורים בכלא ובמקביל לעבוד כדי לסגור חובות ולדאוג לאיחוד תיקים. יום אחד ברחתי מבית הספר, הלכתי לבית משפט. השופטת אמרה לי, 'למה אתה לא בבית ספר, ילד?'. אמרתי לה, רק באתי לבקש ממך שלא יהיו יותר עיקולים, אני כבר לא יכול לסבול את זה שכל פעם לוקחים לנו את המזרנים, את המיטות, את התנור. ואז השופטת התחילה לבכות ונתנה לנו איחוד תיקים לכל החיים. מבחינתי זה היה הנס הכי גדול שיכול להיות".
אבל איך ילד מכסה חובות של מיליונים?
"עבדתי והיו לי הרבה מלאכים בדרך שעזרו. סיימתי לשלם לפני עשר שנים".
אתה? לבד?
"כן".
מה היה כשאבא שלך יצא מהכלא?
"בהתחלה הוא לא חזר הביתה, אנחנו לא רצינו שיחזור. מאז הוא ניסה לתקן, עם השנים סלחנו לו והיום הוא מדהים. אבא שלי הביא עוד ילד מחוץ לנישואים, ואז ההורים חזרו ועד היום הם חיים יחד. הם חיים יחד כבר כמעט 20 שנה מאז שהם חזרו והוא תיקן הכל עם הנכדים, עם הילדים שלי, התקרבנו ממש. כשגל נכנסה למשפחה עוד יותר התקרבנו. הוא בן אדם מאוד טוב, אני חושב שהוא לא ידע איך להתמודד עם הרגעים של המשבר שהיו לו בחיים אז זה יצא החוצה באלימות מילולית ופיזית. אבל מאז המעצר זה לא קרה שוב, טפו טפו טפו".
איך היחסים שלך עם אמא?
"אמא שלי זה קודש הקודשים. אין יותר לביאה מאמא שלי. גם כשאבא שלי היה בכלא היא עבדה בשלוש עבודות, לא החסירה מאיתנו כלום. גדלנו בשכונה עבריינית, חצי מהחברים שלי נרצחו או נורו, כל שנייה היו פריצות לבתים, והיא הצליחה להראות לנו דרך אחרת. אמא שלי עשתה את זה איתי, ואחר כך אני הייתי צריך לעשות אותו דבר עם האחים שלי, להגן עליהם. הייתי מביא אותם אחרי בית ספר מהאוזניים הביתה, שלא יסתובבו ברחובות".
פה נולדתי ופה אני אמות
הוא מדבר עברית בשטף שבו הוא מדבר ערבית, מבטא אין לו. וכשהיה מגיע הזמן להכיר את המשפחה של בנות הזוג שלו, הן העדיפו להציג אותו כמוטי. "תמיד היו לי בנות זוג יהודיות, אבל תמיד זה היה בסתר. היינו יוצאים וכשהיא הייתה מביאה אותי הביתה היא הייתה מציגה אותי – זה חבר שלי מוטי. היינו יושבים בשולחן שישי, ואם היה פיגוע ברקע היא הייתה בועטת בי, כל הנוכחים מקללים את הערבים והיא נקרעת מצחוק".
ואיך הרגשת?
"חרא. תמיד יש תחושה במדינה שכשיש פיגוע כל הערבים אחראים לפיגוע, הלו, תרגיעו, אני לא קשור לזה, רובנו נגד פיגועים ונגד אלימות, אבל הכי קל זה להאשים ערבי, זה באופנה לשנוא ערבים".
תמיד הרגשת ככה, או שמאז 7 באוקטובר זה החריף?
"7 באוקטובר פשוט שם את זה על השולחן בצורה דרסטית. מאז, אנשים קיבלו את המנדט להגיד בקול רם – אני שונא ערבים. אבל אני ערבי ואיבדתי אחים ב-7 באוקטובר. אני הייתי אמור ללכת למסיבה בנובה, שבוע לפני זה הייתי עם חברים מאוד מאוד טובים שנרצחו בנובה. אני בן אדם שאוהב לצאת למסיבות וזאת קהילה, קהילה שאיבדנו, אנשים מדהימים אחד אחת. אחרי 7.10 כל העבודה שלי ירדה לאפס, אז את כל הזמן שלי הקדשתי ותרמתי לניצולי נובה. כל יום הייתי שם לגיוס אוכל, שתייה, הפקות כל מה שהם היו צריכים".
ובתוך כל ההירתמות הזו ותחושת השייכות, יותר קשה לך עם השנאה המתגברת?
"כל פעם שעלה עליי איזה אייטם או משהו וקיללו אותי – מחבל, נוח'בה, דאעש – אני חושב לעצמי, אני עשיתי פי מיליון ממה שאתם עשיתם שם מאחורי המקלדת. פשוט אנשים פחדנים".
זה נוגע בך?
"בעיקר כשזה מגיע לילדים של גל או שלי. קללות, הוא ירצח אותך, הוא ירצח את הילדים שלך, הוא יאנוס את הבנות שלך, הוא מחבל, דברים מזעזעים. אני הבן אדם היחיד שעשה אירוע לזק"א, ברמה שאחרי האירוע הם פתחו לי עם סירנות את הכביש, העריכו את זה, אבל אלה אנשים שאני צריך שיעריכו, אני לא צריך להוכיח לאנשים הקטנים מאחורי המקלדת".
רוב הביקורות הן מהצד של גל או מהצד שלך?
"כולם מרשים לעצמם להעביר ביקורת, אבל יהודים מרשים לעצמם יותר. סליחה שאני אומר את זה, אבל לפעמים יהודי מרגיש שהוא מעל ערבי, מתנשא, כאילו 'תגיד תודה שאתה פה'. זה לא פייר. מה זה 'תגיד תודה'? תפסיקו לתת את התחושה הזאת".
חשבת פעם לעזוב את הארץ?
"בחיים לא, יש לנו את המדינה הכי טובה בעולם. לאן ללכת? כל המשפחה שלי פה, נולדתי פה, השורשים שלי פה, הסבא והסבתא של סבא וסבתא שלי קבורים ביפו. לאן אני אלך? המשפחה שלי זה צפורי בתעודת זהות, מהיישוב ציפורי, אני בין האנשים הכי קדומים פה בארץ. אין לי שורשים בשום מקום אחר. אני לא עיראקי, אני לא ירדני, אני לא מצרי. אני פה, פה נולדתי ופה אני אמות. תפסיקו להגיד כל הזמן 'יש הרבה מדינות ערב, שיחזרו לשם'. זה לא נכון להגיד את זה, זה טיפשי, אין לנו לאן ללכת. אתם לא מבינים?".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בר פרידמן | איפור ושיער: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי