בעולם שלפני הסטורי, "מחוברים" (או "מחוברות") הייתה הפתרון המתבקש ביותר לצורך האנושי בהצצה לחייהם של אחרים. הדרך האולטימטיבית לצרוך את מה שקורה לידוענים הייתה דרך אייטמים בתקשורת ומדורי פפראצי, וזה היה חיטוט שטחי ביותר שלא יכול להביא את האמת במלואה לקהל הצמא. "מחוברים", מצדה, התמקדה בהתחלה באנשים פחות מפורסמים או באנשים שאינם מפורסמים כלל (עבור חלקם הסדרה הייתה מקפצה לחשיפה), וההצצה לחייהם לא הייתה אפשרית בדרכים אחרות. לאורך העונות היא עברה מטיפוסים אנונימיים, חלקם ברנז'איים, למפורסמים סוג ז' ואז למפורסמים סוג א'. אך עד שהפרטיות של הסלבס ה"אמיתיים" הובאה למסך, הרשתות החברתיות כבר הפכו לפלטפורמת השיתוף האינטנסיבי שהן היום, מה שעשוי היה לייתר את הפורמט ששודר לראשונה ב-2009.
תהליך דומה אך מזורז קרה גם ל"האח הגדול", שהתייחסה לשהות ממושכת בבית כאל דבר יוצא דופן וחוויה מאתגרת אנושית. ואז הגיעה הקורונה (ואיתה, הבידודים) לחיינו והכריחה את תוכנית הריאליטי הוותיקה לייצר עניין נוסף שמצדיק את קיומה, הרי הימצאות ממושכת בין אותם ארבעה קירות נעשתה נורמלית לחלוטין. גם "מחוברים" נאלצה להוכיח שעדיין יש לה מקום. בעולם שבו המידע נגיש יותר (וכולם גם להוטים יותר להגיש אותו) אפשר לומר שהקונספט שהחזיק את "מחוברים" - בעיקר מהרגע שעברה להתמקד במפורסמים - כבר מאבד מהרלוונטיות שלו.
ובכל זאת, העונה התשיעית של "מחוברים" שעולה לשידור ב-HOT (ב-HOT VOD וב-NEXT TV, לצד שידור בימים שני-רביעי ב-20:30 ב-HOT3), רלוונטית ומוכיחה שהפורמט עדיין לא מיותר כלל וכלל. גם אחרי עליית האינסטגרם והמדיות הדומות, לא ניתן להשוות בין הפליטה הכמעט בלתי מבוקרת שמאפיינת את השיתוף ברשתות החברתיות לבין יצירה טלוויזיונית שמלקטת את החשיפות המהותיות והמשמעותיות, בוררת אותן ועורכת אותן בחוכמה. וחוץ מזה, מתברר שבעולם בו המידע נגיש יותר, אנחנו רק הופכים סקרנים יותר, כך שהפרטים שאנחנו לומדים מסטוריז גם הם לא יכולים לספק לחלוטין את הקרייבינג. הסיבה המהותית ביותר לצפות ב"מחוברים" בעידן הנוכחי היא הליהוק המוצלח - הדבר הזה שקובע בצורה הכי ברורה את איכותה (או את אי-איכותה) של סדרת ריאליטי (או דוקו-ריאליטי).
בדומה לעונה האחרונה שגם בה כיכבו שמות שמוכרים לכל ישראלי, גם לעונה הנוכחית לוהקו מפורסמים שאת רובם אנחנו רואים לא מעט על המסך. וכמו כל סדרה שנוצרה בתקופת הקורונה, גם "מחוברים" הפכה באופן חלקי לסדרת מגיפה בעל כורחה, ומאפשרת בין השאר גם הצצה לאופן בו נחוותה השנה ההזויה על ידי החמישה. העונה מגוללת את סיפוריהם של דור רפאלי, שחי לצד המשבר המשפחתי כשאימו ציפי מתחילה את תקופת המאסר; עברי לידר, שמג'נגל בין הדאגה לבנו אלבי לבין הדאגה לאמו לבין הניסיון להמשיך לעבוד וליצור חרף הקורונה; לוסי אהריש, שמשתפת בחוויית ההיריון אחרי שעברה הפלות ובמורכבות שבלהיות ערבייה בזוגיות עם יהודי (צחי הלוי); דורין אטיאס, שמתעדת את מעבר הדירה הסמלי ואת הקושי לאחר מות אימה; ומיכל אנסקי, שמתכוננת לניתוח בארה"ב לאחר שלקתה בשיתוק על שם בל בפניה.
אז כן, שמענו כבר אודות ההתמודדויות האלה בווריאציות כאלה ואחרות, וחלקם אולי לעוסים ומאוסים מכדי להצדיק עיסוק מחודש, הפעם במסגרת סדרת טלוויזיה. וחלקכם אולי כבר באוברדוז של ענייני הטוקבקים המרושעים שמקבלת לוסי או גילויי הלב של מיכל בדבר הקושי שבשיתוק - אבל לא אני. ובואו, גם מי מכם שקובע כי הוא שבע או הפך אדיש, יישאב לרגעים האינטימיים שמוצגים בחסות "מחוברים". ועבור שופעי הציניות חשוב להדגיש: תפקידה של "מחוברים" איננה להוות חשיפה עיתונאית אלא לגרום לנו כצופים להרגיש, ובזכות ליהוקים של ידוענים אינטליגנטיים ואף משעשעים היא מצליחה לעשות זאת.
ולצד האישיו המרכזי (זה שקל ונוח לשווק) שמלווה את כל אחד מחמשת המשתתפים, אנחנו נחשפים גם להתרחשויות יומיומיות שלא היינו נחשפים אליהן אם לא התוכנית. אייל, בעלה של מיכל, מודיע לפני הנסיעה המשותפת עם שרי אנסקי שאין סיכוי שהשתיים לא יריבו ביניהן. והוא צודק: מיכל משחזרת, מוקסמת, סיפור שסיפר לה אביה אלכס - לפיו הוא וחבריו השתכרו ונסעו לכותל המערבי, בזזו את הפתקים שנדחסו בין לבניו ופיזרו אותם כמו קונפטי. מהר מאוד שרי מכבה אותה ברגע טלוויזיוני לא פחות ממדהים ומודיעה שכמו סיפורים אחרים שלו, גם זה ככל הנראה נופח או שכולו פרי הדמיון. משם הן ממשיכות לאנקדוטה אחרת: אלכס סיפר למיכל בזמנו שהיא נהגה לינוק מנשים זרות בחוף הים, ושרי מיד ממהרת להודיע שלא היה ולא נברא. משהו בשיחה הזו מצליח לקלף שכבה מעל מערכת היחסים הסבוכה ומציג את מיכל באור מאוד אנושי - לא כאושיית טלוויזיה שנולדה למפורסמים ועשירים אלא כבת שמאמינה לאבא שלה, וזה פשוט ונוגע.
גם בגזרת דורין אטיאס יש התרחשויות מרגשות (ובמיוחד, לילדיה של דורין אטיאס שהם סיבה מספיק טובה לצפות בתוכנית). בנה הצעיר שואל שאלה שתמיד מגיעה בשלב מסוים כשמדובר בילדים קטנים: אם היית יכולה לבחור שאני ומורי (האח הגדול) נמות או שאת תמותי, מה היית בוחרת? דורין, איך לא, עונה את התשובה המתבקשת: אני לא מעדיפה שום דבר. הסצנה הזו מזקקת איזו תובנה שיכולה אולי להצטייר כמאוד מובנת מאליה (אבל היא ממש לא) - הילדים של הסלבס הם יותר מרק תמונות מקסימות באינסטגרם ויש להם, כמו לכל הילדים, תהיות קיומיות של ממש. וכמובן, גם המפורסמים נאלצים לנווט את דרכם בסוגיות הוריות שכאלה. בכלל, נראה שהעיסוק הנרחב בחיי המשפחה - ובעצם, בחיי המקורבים הלא מפורסמים של הסלבס - הוא בפני עצמו משאיר את "מחוברים" מעניינת וראויה.