תפקידן של מפלצות ההורמונים ב"פה גדול", וכך גם של שאר היצורים הדמיוניים שמהווים את התגלמותם של יצרים ורגשות, תפח מעונה לעונה. בתחילת הסדרה, הם התקיימו במוחם של בני הנוער ותו לא; אבל בעונות המאוחרות שלה, קווי העלילה שמתרחשים במציאות של בני הנוער נזנחו מעט לטובת אלה התלושים ממנה לחלוטין, ובהתאם - מפלצות ההורמונים כבר היו דמויות עצמאיות עם חיים משלהן, מאווים משלהן ויותר זמן מסך. הבחירה הזו, שהתבססה בהדרגה, הגדירה מחדש את המהות של "פה גדול" - ולא בהכרח לטובה: מסדרה שמרכזה סיפורים מגעילים אך מעוררי הזדהות על ההתמודדות עם גיל ההתבגרות, היא הפכה לסדרה שלב ליבה הוא הפרובוקציה (ולא הרגש).
ההתמסרות של יוצרי "פה גדול" לחייהן של המפלצות (ולחופש היצירתי שההתמסרות הזו מאפשרת) ניכרת עכשיו פעם נוספת, עם עלייתה למסך של סדרת הספין אוף "משאבי אנוש", שהיא כמו תרכיז של כל מה שלא היה מספיק רלוונטי לתסריטי הפרקים של סדרת המקור. קצת כמו הגרסה הבוטה של "הקול בראש", הסדרה החדשה מתרחשת במשרד בו עובדים כל היצורים הדמיוניים שמלווים את בני האדם. ביניהם, אלה שכבר פגשנו קודם לכן (מפלצות ההורמונים, יתוש החרדה, מכשף הבושה, חתולת הדיכאון וחלק מחרקי האהבה) וגם כמה פרצופים חדשים (פיט, סלע ההיגיון; פטרה, גרמלינית השאפתנות; ודנטה, מלאך ההתמכרות). ובניגוד ל"פה גדול", שעסקה בלקוחותיהם הטינאייג'רים, "משאבי אנוש" עוסקת גם בחוויות המורכבות של בני האדם המבוגרים.
הדמות הראשית של "משאבי אנוש" היא דווקא דמות שלא הופיעה בסדרת המקור: אמי, חרקית אהבה "מילניאלית" ועצלנית שטרם קיבלה לקוח משלה ובינתיים מועסקת בתור העוזרת של סוניה (שנכחה כבר בעונה האחרונה של "פה גדול"). אמי מעבירה את רוב זמנה במשרד בבטלה: בישיבות הצוות היא משתטה במקום להקשיב, והיא ניגשת לכל משבר באטיטיוד סרקסטי ומזלזל. גם מחוץ למשרד, היא חיה חיים מהנים אבל נטולי משמעות שמורכבים מבילויים ממושכים בבר השכונתי ומסטוצים סתמיים. עם פיטוריה המפתיעים והמסתוריים של סוניה, אמי נדרשת להחליף אותה בתפקידה כחרקית האהבה של בקה (מעין גרסה מבוגרת של אלי מהסדרה המקורית, שתיהן מדובבות על ידי אלי וונג), קרייריסטית הריונית שעומדת ללדת בקרוב את בנה הראשון. או במילים אחרות – אמי נדרשת להיות חרקית אהבה כשהיא בעצמה לא יודעת מה זה אהבה.
קוני ומורי, שמזוהים עם "פה גדול" עוד מיומה הראשון, מתפקדים פה כאתנחתא קומית ותו לא; הם לא זוכים לנרטיב מורכב שנשמר לאורך הפרקים. העומק העלילתי שייך דווקא לאמי – הן לתהליך החיבור שלה לבקה והן לתהליך שהיא עוברת בעצמה. הדמות של אמי היא, במידה מסוימת, אנדר-וולמינג: היא לא מספיק משעשעת, הפנים שלה לא זכירות והאפיון שלה שחוק (דמות הבחורה הציניקנית שלומדת להסיר מגננות איננה דמות שלא נראתה קודם לכן על המסך).
ובכל זאת, באמצעות האינטראקציות של אמי עם הדמויות האחרות מדברת "משאבי אנוש" על תסביכים של מבוגרים ועושה זאת בצורה מרעננת. כך, למשל, הפרק השישי של הסדרה (שמתמקד בין השאר בניסיון הגמילה של אמי מדנטה) משלב בתוכו ייצוגים ויזואליים נפלאים ומקוריים לחווית ההתמכרות; הפרק, שהוא כנראה אחד המוצלחים מבין עשרת פרקי העונה, מקפיד לבחון ברגישות גם את הקשר הבלתי נמנע וההרסני-משהו בין התמכרות לאהבה.
כמו סדרת האם שלה, "משאבי אנוש" מצטיינת בהמחשה פיזית של תחושות מופשטות - והרגעים בהם היא מנסה לרגש כמעט תמיד מרגשים; נקודת התורפה שלה היא ההישענות המוגזמת על נונסנס. לא כי נונסנס זה רע, אלא כי הנונסנס של "משאבי אנוש" - שמבוסס על בדיחות איברי מין - לא מצחיק מספיק, ולפעמים לא בכלל. בפרק אחד, למשל, קוני מתבקשת לעשות בייביסיטר על איברי המין הפרוותיים של מורי; בפרק אחר עובדי המשרד מוחים על כך שמפלצות ההורמונים עושות סקס בכל פינה אפשרית של מקום העבודה. ברור ש"משאבי אנוש" לא יכולה להישען רק על דרמה, וברור שבדיחות על מין יכולות להיות ממש מצחיקות; אבל הרגעים הקומיים של "משאבי אנוש" (אלה שהם קומיים בלבד, לפחות) הם לא פעם נטולי מטען רגשי ונטולי הקשר, ולכן הם לא עושים את העבודה. ויותר מזה - נפח הזמן שניתן לסצנות האלה גורם ל"משאבי אנוש" להיראות, לפרקים, יותר כמו לקט מערכונים ופחות כמו סדרה של ממש.
אבל זו ממש לא הבעיה הגדולה ביותר של "משאבי אנוש". ב"פה גדול", היה קשה להבין אם ההתנהגות של בני הנוער מושפעת מההתנהגות של המפלצות שמלוות אותן או שההפך הוא הנכון, וההתנהגות של המפלצות היא תוצר ישיר של ההתנהגות של בני הנוער. "משאבי אנוש", בעודה מכוונת את אור הזרקורים אל היצורים הדמיוניים, מעצימה את נוכחותו של אותו פגם לוגי ביקום שבו היא מתרחשת.
לא ברור אם היצורים הדמיוניים מגיחים לחייהם של בני האדם בעקבות התהוותה של תחושה, או שהם אלה שמקנים להם את התחושה הרלוונטית. דנטה, למשל, מופיע בחייו של בן האנוש דאג רק אחרי שהנ"ל מפתח התמכרות לממתקים. אבל אמי, מצד שני, עושה את הפעולה ההפוכה: היא מפשפשת בזיכרונותיה של בקה ומבהירה לה, באופן אקטיבי, שהיא עדיין אוהבת את בעלה בארי. נשאלת השאלה אם היצורים מופעלים על ידי הלקוחות שלהם או שמא הם מפעילים את הלקוחות שלהם. אפשר לומר שזה פרדוקס, אבל לא בטוח שיש לו ערך מוסף – והוא מייצר בעיקר בלבול ותסכול.
העקרות של הפרדוקס, אם אכן נבחר לקרוא לו כך, מקורה בהאנשה של היצורים ובהפיכתם לדמויות שקיומן לא תלוי בקיומם של בני האדם. ההאנשה אפשרה ליוצרים התעמקות בתסביכים האישיים של כל יצור ויצור (מתברר למכשף הבושה, למשל, יש מאמי אישיוז) כמו גם באינטריגות הפנימיות שבין היצורים השונים. כל אלה משפיעים באופן נרחב על חייהם של בני האנוש שהם משרתים. התוצאה של המהלך התסריטאי הזה היא לא ממש אמירת מטא מגניבה וחתרנית אלא בעיקר בלגן לוהט. חשוב להבהיר: לא ציפינו מ"משאבי אנוש" להיות ריאליסטית, אבל כן ציפינו ממנה לפעול על פי היגיון פנימי מסוים (בכפוף, כמובן, לעובדה שהיא מתרחשת בעולם בדיוני ומטורלל).