ג'ייק אדלשטיין הוא יהודי אמריקאי צעיר שחי בטוקיו. הוא לא מתכוון לחזור הביתה בקרוב, וחולם להיות עיתונאי חוקר באחד העיתונים הגדולים במדינה. השנה היא 1999, והוא מספיק שקדן כדי להגשים את החלום הזה, רק כדי לגלות שעבודת החלומות שלו אינה חלומית בכלל. מערכת העיתון היוקרתית מתייחסת לכתביה הזוטרים כאל עוזרים נרצעים, ולא כמו לעיתונאים רציניים. העובדה שג'ייק אמריקאי ולבן רק הופכת אותו לעלוב עוד יותר בעיניהם. לכן ג'ייק יוצא לחפש סקופים בעולם הפשע היפני, והוא עושה זאת בלי לראות בעיניים: מזמין שוטרים לארוחות ערב ומלמד אותם איך לפלרטט באנגלית, וגם מסתחבק עם אנשי יאקוזה. השילוב בין שני אלה יכניס אותו לצרות, אבל מצד שני – אם הצרות האלה יבטיחו לו שער בעיתון, מה רע?
לתוך הקלחת הזאת נכנסת אמי (רינקו קיקוצ'י, "בבל"), כתבת בכירה יותר בעיתון שעדיין צריכה להתמודד עם העובדה שב-1999 (בדומה ל-2022) לא פשוט להיות אישה בעולם של גברים; הירוטו (קן ווטאנבה, "הסמוראי האחרון"), שוטר שמנסה לשמור על עמוד שדרה ערכי; וסמנתה (רייצ'ל קלר, "לגיון"), פאם פאטאל אמריקאית שעובדת כמארחת במועדון מפוקפק ששורץ באנשי יאקוזה, חוסכת כל ין וין שהיא מרוויחה, בורחת מעבר מסתורי ועושה עיניים לג'ייק לאורך כל הזמן הזה.
"טוקיו וייס" ("Tokyo Vice"), שעולה כעת ב-HOT, היא סדרה טובה. זו דרמת פשע נוארית שמציגה את כל מה שמהמם בטוקיו בלי להתענג באוריינטליסטיות על מה שמבדיל בינה לבין המערב. יש פה סקס אפיל, יש פה מגניבות ויש פה אופל שמביא להמון צופים את מה שהם מחפשים. בריתות ובגידות בתוך המאפיה היפנית, תעלומות מסתוריות שחושפות בפנינו את צדדיה הקשוחים של אחת הערים המגניבות בעולם, תככים במערכת עיתון פופולרי: כל אלה מגניבים נורא כשלעצמם, ובתוך כל זה אנחנו גם זוכים בתצוגות משחק מצוינות מצד רינקו קיקוצ'י וקן ווטאנבה. אבל יש לסדרה שתי בעיות קשות שמשאירות אותה בגזרת ה"אחלה סדרה", ומונעות ממנה להיות סדרה שאני יכול להמליץ עליה בלב שלם.
הבעיה הראשונה היא הבחור הצעיר שמגלם את גיבורנו – אנסל אלגורט ("אשמת הכוכבים", "בייבי דרייבר", "סיפור הפרברים"). אלגורט הוא לא רק שחקן ולא רק כוכב קולנוע סוג ב': הוא פיל בחדר. לפני כשנתיים אישה צעירה אחת סיפרה שכשהייתה בת 15 אלגורט תקף אותה מינית; אחריה, שתיים נוספות קמו והעידו ששלח להן הודעות לא הולמות כשהיו קטינות (האחת כללה הזמנה לחדר המלון שלו, השנייה כללה דיק-פיק). אלגורט היה לפרסונה נון-גרטה בעקבות העדויות, הודר ממסע הפרסום של סרטו "סיפור הפרברים", ולא במקרה, ל"טוקיו וייס" (שעליה אלגורט חתום גם כמפיק בפועל) לקח לא מעט זמן עד שעלתה לאוויר – הסדרה צולמה כשנתיים לפני שההאשמות צפו.
כל זה היה יכול לפחות להעלות את שאלת הפרדת האמן מהיצירה: האם נחליט שלא נצרוך תרבות שעסקו בה אנשים נלוזים? האם תפקידנו כצופים להיות גם שופטים ותליינים? האם אפשר להעריך שחקן על עבודתו וגם לדחות את מעשיו הנוראים? כל אלה שאלות מעניינות, אבל הן לא רלוונטיות במקרה הזה. אלגורט לא היה צריך להיות מלוהק לתפקיד הראשי ב"טוקיו וייס" פשוט כי מדובר בשחקן גרוע. הוא אולי נאה (תכונה שמתמסמסת כשאנחנו רואים שהבחור נדרש להסתובב עם פריזורה מחרידה לאורך כל הסדרה), אבל הוא חור שחור של כריזמה. כל סצנה בהשתתפותו משמעותית פחות מעניינת ממה שהייתה יכולה להיות לו היה מככב בה שחקן עם נוכחות אמיתית, ו"טוקיו וייס" סובלת ישירות מכך. אלגורט לא משחק, הוא הוגה את השורות של דמותו בקול רם, ובמקרה הטוב עושה את זה תוך מתן אשליה יעילה של חשק שלו להיות שם. ייתכן שמדובר באדם איום ונורא, אבל בטוח מדובר בשחקן מעייף.
הבעיה השנייה היא שמדובר בסדרה איטית במיוחד. זו לא תקלה של אף אחד מהמעורבים במלאכה: סיפורו של ג'ייק ושל רחובותיה המפוקפקים של טוקיו נפרש בפנינו בהדרגתיות ובמתינות, עם הקלפים מוצמדים לחזם של כל השחקנים שלשולחן, בין אם מדובר בדמויות שאצלן רב הנסתר על הגלוי ובין אם מדובר בבמאי המועמד לאוסקר מייקל מאן (שאחראי לכמה קלאסיקות מודרניות, כמו "המקור" ו"היט"). ובכל זאת, נדמה שצפיית בינג' אינה הולמת סדרות עם קצב כזה. "טוקיו וייס" דורשת את מלוא תשומת הלב שלנו, וכשהיא דורשת אותה בשמונה פרקים בני שעה זה יכול להיות תובעני קצת יותר מדי עבור מי שפשוט רוצים לראות משהו אחרי יום עבודה ארוך. כמו סדרות רבות בשנים האחרונות, ייתכן שהיא הייתה עובדת יותר טוב כסרט, בטח אם הייתה נמנעת מכל כך הרבה קווי עלילה – כי בכנות, לא כולם מעניינים.
"טוקיו וייס" אינה סדרה נטולת מעלות, להפך: היא מוצר טלוויזיוני מרשים עם כמה וכמה שחקנים שעושים בה עבודה מצוינת, וסצנה אחת שמערבת את השיר "I Want It That Way" ועושה בו את השימוש הטוב ביותר מאז "ברוקלין תשע-תשע". ובכל זאת, לו יוצריה היו קצת יותר ליברליים עם הרגל על הגז והיו נשארים עם הליהוק הראשון שדיברו עליו (דניאל רדקליף), אולי אפשר היה להמליץ על הסדרה הזאת בצורה פחות מסויגת. בינתיים, אין ברירה אלא לתייק אותה כסדרה לחובבי הז'אנר – כל מי שמותחני פשע אפלוליים ומעשיות יפניות עושים לו את זה, כנראה יהנה מ"טוקיו וייס". כל השאר ודאי ישמחו להמשיך לגלול אחרי סדרה חדשה.