משבר העונה השנייה - התרגום הטלוויזיוני למשבר האלבום השני שפוקד אמנים שיצירת הביכורים שלהם זכתה להצלחה ולהערכה רבה - פסח על "גברת מייזל המופלאה". הדרמה הקומית של איימי שרמן-פלדינו ("בנות גילמור") הצליחה בשנה שעברה להרחיב את היקום שתואר בעונה הראשונה בלי לסטות יותר מדי מהאיכויות שהפכו אותה (באותה עונה ראשונה) ליצירה טלוויזיונית מרעננת ואלגנטית. ולא שהעונה השלישית איננה אלגנטית או מצחיקה, חלילה. אבל היא כן שאותה רעננות היתה חיונית ל"גברת מייזל", וכשזו חלפה - "גברת מייזל" נותרה סדרה חביבה אבל גם סתמית ושבלונית.

בתום העונה השנייה החליטה מידג' מייזל להיפרד מארוסה המהמם ולצאת לסיבוב הופעות ארצי (ואחריו גם בינלאומי) כמופע החימום של הזמר המצליח והבדיוני שיי בולדווין. העונה השלישית נפתחת אפוא במפגן כוח, כשמידג' ושיי יוצאים לבדר את חיילי צבא ארצות הברית בבסיסים שונים ומידג' לומדת לעבוד במסגרת סיבוב הופעות יקר ויוקרתי. מידג' מעולם לא הצליחה ככה: היא רואה עולם, מתאכסנת במלונות מפוארים וזוכה לאהבתם של קהלים גדולים ולא צפויים. זו גם תקופה יפה יחסית לשותפתה, סוזי, שבסוף העונה הקודמת זכתה להצעה מפתה וקיבלה על עצמה ניהול של אמנית נוספת.

אבל מפגן הכוח הזה איננו רק של מייזל הדמות אלא של "מייזל" הסדרה. התקציב הנדיב שאמזון שופכת על "מייזל" ניכר בה מהפריים הראשון של העונה. הסטים וצילומי החוץ נותרו מוקפדים, התלבושות נשארו מרהיבות והאפקטים הממוחשבים - בעיקר אלה שנועדו לשחזר מקומות ואביזרים מראשית שנות השישים בארצות הברית - עדיין נראים מעולה גם בסטנדרטים של שובר קופות קולנועי. בכלל, המקבילה הראויה ביותר ל"גברת מייזל המופלאה" כרגע זו לא "בנות גילמור" אלא "האירי" של נטפליקס. כמו הסרט של סקורסזה, גם "מייזל" לא היתה יכולה להתקיים בלי גב כלכלי יציב של שירות סטרימינג מצליח, וכמוה היא מתרפקת על העבר ועל כמה טוב הוא נראה. כמו "האירי", "גברת מייזל המופלאה" מתייחסת לאנשים לא לבנים כאל קוריוז או תפאורה, וכמו "האירי" היא לא מטריחה את עצמה בזוטות של קצב.

מי שרוצה לצפות ב"מייזל" שיידע שנכונה לו צפייה מאוד נעימה אבל לא מהירה בשום אופן. זה ניכר בעונות הראשונות, ובעונה השלישית זה ניכר לרעה. העלילות בה מתבשלות לאט-לאט, ומגיעות לשיאיהן באיחור, אחרי שכל המיץ יצא מהן. בסוף הצפייה, כשמגיעים למניין הקמצני אך בלתי נמנע של מה באמת קרה בעונה הזו, מגלים שלא הרבה בכלל. שני הפרקים האחרונים של העונה נראים כיצירות מופת מהודקות נוכח הפרקים שקדמו להם, אבל זה רק בי משום שמתרחשת בהם עלילה מינימלית. יש אובדן, יש רווח, יש תנועה כלשהי במי המנוחות הנעימים שהעונה שטה בהם בשש השעות הראשונות שלה.

ולא שהיא לא מנסה, כן? העונה השנייה של "גברת מייזל המופלאה" הציצה באריכות לחיי הזוגיות של רוז ואייב, הוריה של מידג', ובדומה לה, העונה השלישית מנסה להעיף מבט לקולגות שלה. זו עונה שמפתחת במידת מה את סופי לנון, האויבת המושבעת של מידג' בגילומה של ג'יין לינץ', וכן את דמותו של שיי בולדווין והאנשים שמקיפים אותו כמו המנהל שלו ונגני התזמורת שלו. לא שמישהו התעניין, אבל אוקיי. במקביל, הסדרה מנסה להעניק חיים עצמאיים גם לג'ואל, האקס של מידג', אבל העלילה שלו היא שיממון. ג'ואל עמל על פתיחת מועדון לילה משלו, אותו הוא מקים, אלא מה, על גגו של מועדון הימורים אסייתי, מה שגורר אותו לקשר סבוך את צעירה סינית חדת לשון בשם אנה מיי. למה? ככה. האם זה אמין? ממש לא. חשוב מכך: האם זה מעניין ומשעשע? גם לא, וזו בעיה עבור כל סדרה באשר היא, ועל אחת כמה וכמה לסדרה שמושתתת על חן.

על הרבה דברים אפשר למחול ל"גברת מייזל המופלאה". זו מעולם לא היתה סדרה אמינה במיוחד, אבל גם ברגיעה המופרכים ביותר היו בה מספיק אנרגיה, כישרון והומור כדי לשאת על התסריטים המעגליים או את הבנייה המגושמת של מערכות היחסים בין הדמויות. בניגוד למידג', שמגיעה לעונה השלישית לשיא הכישרון והברק שלה, נראה שהתסריטאים של "מייזל" לא ידעו בדיוק מה לעשות עם הסדרה ולכן פשוט לחצו על כפתור ה"עוד". יש יותר אנשים בכל סצנה, יש יותר נאמברים מוזיקליים ויותר מונטאז'ים קומיים. יש יותר טוויסטים לא מנומקים, יותר דמויות קטנות שבאות והולכות וזוכות לפתע לפוקוס (היי אימוג'ין, זוכרת שהיית פעם דמות בסדרה הזאת? לא? בצדק, אבל אל תדאגי, בפרק 7 פתאום ינסו לשווק אותך כדמות מעניינת) ויותר ניסיון לגעת בסוגיות חברתיות. שזה, אגב, באמת משהו שפלדינו מעולם לא הצטיינה בו, ועל אף הטיפול הנאה שלה בסוגיות פמיניסטיות, תהיו בטוחים שגם "גברת מייזל 3", כמו העונות שקדמו לה וכמו "בנות גילמור" בשעתו נותרה לבנה, שבעה, שמנופובית, טרנספובית לעתים וסוגדת לממון כתמיד.

אבל ניחא, יאללה, באנו ליהנות. הצרה היא שגם כשלא משיתים על "גברת מייזל המופלאה" שיפוט מוסרי, העונה הזו פשוט לא מספיק טובה ונותרת מפגן ראווה חמוד אך ריקני. איזו אכזבה.