"על הספקטרום" הייתה הישג מכובד מאוד לטלוויזיה הישראלית. לא רק שהיא ביקשה לבחון מקרוב את חייהם של צעירים על הספקטרום האוטיסטי, נושא שבקושי מדובר על המסך, אלא גם שהיא עשתה זאת ברגישות רבה: בין אם היו אלה השחקנים המוכשרים שנכנסו בהצלחה לנעליהם של שלושת הצעירים אוטיסטים (למרות שהם עצמם אינם אוטיסטים בחיים האמיתיים), או בין אם היה זה הצילום יוצא הדופן, המשונה אפילו, של גיא רז - שהשאיר את חותמו על "על הספקטרום" והפך אותה מסדרה שבוחנת אוטיסטים מהצד לסדרה שכמעט ומדברת מגרונם. נוסף על כל אלה - ובעצם, הדבר החשוב באמת - "על הספקטרום" לא הייתה רק סדרה חשובה אלא גם סדרה מצוינת: מסעירה, מכמירת לב, עגומה ואפילו משעשעת לפרקים, כזו שהעבירה את הצופה טלטלה אחר טלטלה.
אבל מאז עת עלייתה של "על הספקטרום" למסך, ב-2018, הרבה מים עברו בנהר. אם בתקופה שבה נהגתה "על הספקטרום" אחת ממטרות העל של התעשייה הייתה להגביר ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות על המסך, בשנים האחרונות קמה תנועה שלוקחת את המאבק הזה צעד אחד קדימה, ודורשת ייצוג אמיתי, בלתי צבוע. במילים אחרות? סבבה שתראו לנו על המסך דמויות טרנסג'נדריות, אבל כדאי שגם השחקנים שמגלמים אותן יהיו טרנסים; סבבה שתתנו מקום לדמויות יהודיות, אבל זה לא בסדר שמי שישחקו אותן הם בכלל נוצרים. אותו חוק לא כתוב שממשיך לחלחל ממש בימים אלה חל גם על אוטיסטים.
היום, זה כבר קצת פחות לגיטימי ששחקן שאיננו על הספקטרום בחיים האמיתיים יגלם אדם שנמצא על הספקטרום, משתי סיבות: הראשונה – חוסר היכולת של השחקן להזדהות, ולו במעט, עם חווית החיים אותה הוא מבקש לתאר. והשנייה, המהותית הרבה יותר - העובדה שהעסקתו של שחקן שאיננו על הספקטרום מונעת בהכרח הזדמנות מקצועית מדהימה עבור שחקן אוטיסט, שהתעשייה, יש לנחש, גם ככה לא מאירה לו פנים. בינתיים, צעדים משמעותיים כבר נעשו: הסדרה של ג'וש תומאס "הכל יהיה בסדר" עשתה היסטוריה כשליהקה את קיילה קרומר, האוטיסטית הראשונה שאי פעם גילמה אוטיסטית בתפקיד ראשי בטלוויזיה, ונראה שזה הכיוון שהתעשייה צועדת לכיוונו.
אז יכול להיות ש"על הספקטרום" המקורית לא הייתה עוברת חלק בגרון ב-2022, והאמת? אולי זה טוב שהיא הספיקה להגיח לעולם רגע לפני צמיחתה של המגמה המדוברת (שהיא, למען הסר ספק, מבורכת). כעת, עלתה למסך הגרסה האמריקאית של הסדרה הישראלית המוערכת, שזכתה לשם "מנקודת מבטנו" (באנגלית "As We See It", כשדגש מושם על המילה We). כמצופה, היא עושה את ההתאמות הנדרשות לרוחות המנשבות של עידן הפוליטיקלי קורקט: שלושת השחקנים הראשיים שלה - ריק גלסמן, סו אן פיין ואלברט רוטצקי - נמצאים על הספקטרום האוטיסטי.
בקריטריונים אחרים, אחותה החו"לית של "על הספקטרום" מזכירה אותה מאוד. היא אמנם מצולמת, וחבל שכך, בשיטות סטנדרטיות יחסית - אבל גם "מנקודת מבטנו" עוקבת אחר שלושה בני-עשרים-ו על הספקטרום שגרים יחד בדירה ומנסים, כל אחד בדרכו, להתמודד עם העולם המפחיד שבחוץ. ג'ק (גלסמן) הוא המקביל של רון (שגולם על ידי ניב מג'ר): הוא גאון מחשבים, אדם אנטי חברתי וכן להחריד שנוהג ללעוג לחבריו לדירה ומתקשה לפתח אמפתיה כלפי הסובבים אותו; ויולט (פיין) היא המקבילה של זוהר (שגולמה על ידי נעמי לבוב): היא בחורה יפה בעלת אינטיליגנציה גבולית שעובדת במטבח של ארבי'ז, רשת מזון מהיר מוכרת (זוהר, כזכור, עבדה בארומה) וכמהה לקשר רומנטי ובמיוחד לנורמליות; הריסון (רוטצקי) הוא המקביל של עמית (שגולם על ידי בן יוסיפוביץ'): כמו עמית, גם הריסון הוא נשמה טובה שהעולם לא יודע להכיל, וגם הוא לא מצליח להבין מדוע גילויי החיבה שלו מתפרשים על ידי החברה כהטרדה של ממש. גם כאן, השלושה מלווים על ידי מדריכה נאה ומתוקה, מנדי, שממקבלת בין אהבתה לחניכים לבין הדאגה לעתיד של עצמה.
קווי עלילה מסוימים מ"על הספקטרום" נשמרו ממש בשלמותם - במיוחד קו העלילה של ויולט, שזהה כמעט לחלוטין לזה של זוהר. גם לויולט יש אח גדול וגברי, ואן, שנוטה להתפרצויות זעם ומגונן עליה בכל מחיר; גם ויולט חווה, כמו זוהר, התמוטטות עצבים ביום ההולדת שלה. קווי עלילה אחרים נשמטו לחלוטין. לרוב, למרבה הצער, מדובר בשינוי לרעה: כך, למשל, קו העלילה הכואב אך כה-נהדר מ"על הספקטרום" במהלכו זוהר מנוצלת מינית נמחק מ"מנקודת מבטנו". במקומו, קיבלנו קו עלילה במסגרתו ויולט שוכבת בהסכמה עם ג'וליאן, השליח החתיך מארבי'ז, רק כדי לגלות שעבורו זה היה רק סטוץ. נשאלת השאלה איזה אדם הגיוני (ג'וליאן לא מגלה בסדרה אף דפוס נצלני או סוטה) היה בוחר בבחורה שברור כשמש שהיא צמאה לאהבה אם כל מבוקשו הוא פשוט סטוץ נחמד (ובהתחשב באיך שהוא נראה ומתנהג, מדובר במטרה ברת השגה). בסופו של דבר, הסיפור ביניהם – כמו גם הדמות של ג'וליאן בכלל – עובר כלא אמין.
לעומת זאת, קווי עלילה אחרים לא נשמטו אלא עברו מניפולציה מסוימת, או סוג של העתק הדבק, ולא ממש ברור למה. ב"על הספקטרום", רון היה זה שפוחד פחד מוות לצאת מפתח הבניין, וב"מנקודת מבטנו" מי שחרד מהעולם החיצון הוא דווקא הריסון, עמית האמריקאי. זה מוזר, כי קודם כל, למה צריך לקחת את אפיון הדמות הנ"ל מדמות שהאפיון הזה מתאים לה? אנחנו לא מומחים בתחום אבל זה מוזר גם בהתחשב בעובדה שהריסון, כמו עמית, צמא לאינטראקציות, למגע, להרפתקאות, לאהבה. יכול מאוד להיות שהתקבענו על הסיפור המסוים של "על הספקטרום" ולכן העיוותים שעשתה "מנקודת מבטנו" בעלילה לא מסתדרים לנו כמו שצריך, אבל נראה שגם בלי קשר לעמדה הלא לגמרי אובייקטיבית שלנו, משהו כאן לא עובד.
חשוב לומר: מדובר בסדרה לא רעה בכלל, אבל היא פשוט - באופן חד משמעי - מחווירה לצד המקור. בפני עצמה, היא יכולה להיראות מוצלחת ומרגשת, אבל קשה (ואולי לא צריך) לנתק אותה ממקור ההשראה שלה. עבור הצופה הישראלי, שכבר התוודע ל"על הספקטרום", סביר שהצפייה ב"מנקודת מבטנו" תהיה קצת מיותרת: כמסמך בעל חשיבות חברתית, היא לא מחדשת משהו שהסדרה המקורית לא חידשה. כיצירה, היא מונעת מהקהל את כמה מהרגעים היותר מופתיים שבלטו לטובה בקודמתה. כן, יש בה גם נקודות אור: הדמות של אוואטומי, אישה ניגרית בת 38 ואחות במקצועה שהופכת למושא אהבתו של ג'ק, היא אחת מהן. דבר יפה נוסף הוא הקשר המראש-מועד-לכישלון של הריסון עם השכן בן העשר שלו, איי ג'יי. אבל איכשהוא, ולמרות שהיא מעבירה את הדמויות שלה כמה דברים לא קלים, "מנקודת מבטנו" לא הופכת את הבטן כפי שציפינו ממנה. היא יותר מרוסנת, היא לא תופסת אותנו לא מוכנים.
יכול להיות שהבעיה הזו טמונה במילוליות היתר שלה, הצורך שלה להסביר את עצמה. בניגוד ל"על הספקטרום" שחיברה בחוטים דקים, "מנקודת מבטנו" תופרת בתפרים גסים: לכל הדמויות יש יכולת מופלאה לעשות לעצמן ניתוח פסיכולוגי, אפילו לא בדיעבד, אלא ממש בזמן משבר. זה יכול היה להיות מגניב אם זה היה קורה לאנשים בעולם האמיתי, אבל נראה ש"מנקודת מבטנו" פשוט לא מספיק סומכת עלינו שנבין את ההתמודדויות שהיא מתארת. ויותר מזה: עצם העובדה שהדמויות מתקשרות את עצמן כל כך טוב לקהל הלא אוטיסטי רק מחזקת את התפיסה שזו לא סדרה "עליהם", זו סדרה "בשבילנו". העובדה שמנדי המדריכה היפה היא שמככבת בשוט האחרון של הסדרה היא הוכחה צורמת לכך.