"המרדף אחרי האהבה", הדרמה הרומנטית של רשת BBC שנחתה כעת בישראל (ומשודרת ב-HOT), מתפארת בקאסט שחקנים מרשים במיוחד. בין היתר, תזהו בה את לילי ג'יימס ("אחוזת דאונטון", "בייבי דרייבר"), אנדרו סקוט ("פליבאג", "שרלוק"), דומיניק ווסט ("הסמויה", "הרומן") ואסעד בואב (שתכירו כנראה בתור הישאם מ"10 אחוז"). לא רק שורה של כוכבים מחזיקה את שלושת פרקיה של הסדרה התקופתית, אלא גם תפאורה יפהפייה, מערכות לבוש מוקפדות ונופים מרהיבים של אנגליה בשנות ה-20 וה-30. "המרדף אחרי האהבה" לא עושה לצופים חיים קלים וקשה להתחבר אליה בהתחלה, שכן לשם הרומנטיקה היא נוטה להתרחק מעט יותר מדי מהחיים עצמם. ובכל זאת, אם תתנו לה צ'אנס ותצלחו את הפרק הראשון, תגלו סדרה מסעירה ומקיפה - וככל הנראה תשמחו שהקדשתם לה שלוש שעות מחייכם.
הסדרה מתארת את חייהן של שתי בנות דודות, לינדה (ג'יימס) ופאני (אמילי ביצ'ם), ומתרחשת באנגליה השמרנית במחצית הראשונה של המאה הקודמת. לינדה היא מרדנית מטבעה ורומנטיקנית חסרת תקנה, בעוד פאני היא בעלת אופי נוח למדי ונוטה ללכת בתלם. כל אחת מהן חיה בצילו של הורה בעייתי: במקרה של לינדה מדובר באביה, מתיו ראדלט הרשע והמאיים, שהשנאה הבוערת בו היא שמתדלקת את כל פעולותיו. הוא מתחלחל מהרעיון של חינוך נשים, ועל כן – לינדה מעולם לא למדה בבית הספר. פאני, מצידה, סוחבת עליה את העול שהותירה לה אמה, המכונה בפי כולם "הנמלטת": היא עזבה את המשפחה בגיל צעיר לטובת חיי ריגושים ותחלופת גברים מהירה.
המצוקה המשותפת מהחיים המתסכלים והלא מספקים יצרה בין בנות הדודות חברות אמת (ולעיתים גם שותפות גורל), כשיחד הן חולמות על חיים גדולים ומלאים, על חופש ועל אהבה. דרך ההיכרות עם לורד מרלין (סקוט, שהלוואי והיה לו יותר זמן מסך), השכן המתוחכם והבוהמייני של משפחת ראדלט, הן מוצאות נתיבים לבריחה אל אותה מציאות אידאלית.
"המרדף אחרי האהבה" משתפרת מהותית מהפרק הראשון (שעוסק בציפייה שהחיים יתחילו) אל השני והשלישי (שעוסקים בחיים עצמם). אפשר גם לומר שהיא מתבגרת יחד עם הגיבורות שלה. בצפייה בפרק הראשון התחושה היא שמדובר באקספוזיציה ארוכה מדי, ילדותית מאוד ולא מאורגנת. לא ניתן לפצח ממה עשויה החברות הכה נפלאה בין לינדה לפאני - האהדה שלהן זו לזו ואבסולוטית עד כדי גיחוך, תחושה שמתקבלת גם בגלל הבימוי המוגזם: פניהן קרובות להחריד כשהן מדברות, הן מתחבקות הרבה מעבר לגדר הרגיל ומביטות זו בזו בהערצה (יש לומר גם שאם לא היו השתיים בנות דודות, היינו מאמינים שיתפתח ביניהן רומן). לעומת זאת, בפרק השני - שמסמל את הפיכתן מנערות לנשים - היסודות של הביחד שלהן מתפוררים. נסיבות החיים מפרידות ביניהן, רגשות שהודחקו צפים מעל לפני השטח ואנחנו מגלים ש"המרדף אחרי האהבה" פחות שטחית משחשבנו.
כמו בכל צמד, ישנה הגוררת וישנה הנגררת. במקרה של לינדה ופאני, ברור מאוד מי מהשתיים מעניקה את הטון: החברות ביניהן נרקמת סביב האירועים בחייה של לינדה, בעוד פאני נאלצת להסתפק בהתבוננות מבחוץ. פאני נישאת לאיש מקסים אך משמים בשלב מוקדם של הסדרה ומתמסרת, ברצון או שלא, ליציבות. אבל לינדה לא שובעת לעולם, היא אלרגית למצבים סטטיים: פעם אחר פעם היא מחשבת את מסלול חייה מחדש כשאפשרות לזוגיות נקרית בדרכה. לבה נשבר שוב ושוב כשהיא מגלה שהיומיום מורכב ועגום יותר מהרעיונות. גם בתקופות הטובות יותר ברור שקיימת בלינדה עצבות הרסנית שלא מניחה לה, בין השאר עקב הנטישה שלה את בתה מבעלה הראשון. בניסיון מתמיד להגיע אל סיפוקה, לינדה מדלגת בין הרפתקאות, בין דירות ובין מערכות יחסים - ובת דודתה נשארת מאחור ודואגת לה יומם ולילה.
שם הסדרה עשוי לבלבל את הצופים: הליבה של "המרדף אחרי האהבה" איננה האהבה אלא המרדף, וטוב שכך. כלומר, ההזדמנויות הרומנטיות אמנם מתוות את חיי הדמויות אבל הן לעולם לא מגדירות אותן. לאורך הפרקים, השכבות מתקלפות ואנחנו נחשפים לנבכי נפשן של לינדה ופאני, שנראו בתחילה פלקטיות למדי: תחושות ההחמצה והתסכול, הכמיהה והאכזבה, הקנאה העזה שהן חשות זו כלפי זו. נוסף על כך, דרך חייהן הפרטיים של הגיבורות אנחנו מקבלים הצצה לפוליטיקה של אותה התקופה: החיים בין מלחמות ותוך כדי מלחמות, ההיקרעות בין הנוחות האפשרית לבין הרצון להיאבק למען צדק. בתור נשים שחיו הרבה לפני שהפמיניזם היה תפיסה אידאולוגית רווחת, חשות הגיבורות מצוקה עזה מאי יכולתן להיות יעילות, מצוקה שהן לא יודעות כיצד להמשיג במדויק. לא פעם הן מרגישות שקופות בדיונים ברומו של עולם או בעולם העבודה: כפי שניסחה זאת לינדה, "הם מקצצים לך את הכנפיים ואז תוהים מדוע את לא מצליחה לעוף".
דמותה של פאני היא מעין "הימור בטוח" עבור שחקנית. אין איך לפשל איתה, שכן היא בחורה קונבנציונלית עם גינונים רגילים מאוד. אבל דמותה של לינדה מאתגרת הרבה יותר, הן עבור הצופים והן, ככל הנראה, עבור השחקנית שמגלמת אותה. ללינדה אישיות סוערת ומבעבעת, דבר שבא לידי ביטוי לא רק בהתבטאויות הקיצוניות אלא גם בשפת הגוף. ג'יימס התמסרה לחלוטין להבעות הפנים הרעבות והמיוסרות של לינדה: העיניים המזוגגות, השפתיים הפתוחות למחצה. כצופים, לא קל לבלות במחיצתה במשך שלוש שעות שכן היא עשויה להיות מתישה, אבל חשוב לציין שהיא אמינה מאוד. מה שכן, האופן בו מתארת פאני את לינדה בקריינותה – המלווה את הסדרה - מסריח מרומנטיזציית יתר: האישיות האינטנסיבית והבלתי מאוזנת שלה מקבלת נופך אגדי וחד פעמי, אפיון שהצופה הציניקן יתקשה לקחת במלוא הרצינות.
בסך הכל, ולמרות המניירות המוגזמות שלה, "המרדף אחרי האהבה" לא מאכזבת. היא מצליחה ללכוד את רוח התקופה בלי יומרות, לגרום לצופים לחבב את הדמויות הפגומות שלה, ולתאר בחמלה דמויות נשים שמגיע להן יותר ממה שהן קיבלו.