איפה: נטפליקס
החלטת tvbee: לדלג, או לראות בשנאה צרופה
תפקידו של המבקר הוא מורכב ב-2019. היום כולנו מבקרים: אנחנו צורכים, יש לנו דעות, ואפשר לתקשר אותן ברשתות חברתיות כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ואפילו בטלגרם החופר. האם יש עדיין צורך באוטוריטות שיסבירו לנו מה כן ומה לא? סרטו החדש והמוזר של דן גילרוי, מסור חשמלי מקטיפה (Velvet Buzzsaw), מבית היוצר של נטפליקס, מנסה לדון בשאלה הזאת ובאחרות הקשורות לעולם האמנות, וקשה לומר שהוא עושה זאת בצורה מוצלחת.
תקציר נטול ספוילרים לפניכם: ג'וזפינה (זאווי אשטון), שעובדת בגלריית אמנות מכובדת בלוס אנג'לס, מוצאת אוסף ציורים מרהיב של אמן לא מוכר (שהוא גם ז"ל). היא מזהה שמדובר ביצירות מופת, ולוקחת אותן לביתה למרות שהאמן ביקש במפורש לשרוף את הציורים לאחר מותו. היא חושפת את הציורים לבעלת הגלריה בה היא עובדת (רנה רוסו), ולמבקר אמנות נודע (ג'ייק ג'ילנהול). הציורים, איך לא, מעודדים את תאוות הבצע של המעורבים והם נקלעים למעגל של שקרים וחמדנות, ועל הדרך מעוררים כוחות על טבעיים. מלבד המצויינים לעיל, יש גם את ג'ון מלקוביץ', שלגמרי עושה את הקטע הג'ון מלקוביצ'י שלו.
זהו הסרט השלישי אותו מביים גילרוי, אחרי "חיית הלילה" (2014) ו"רומן ג'יי יזראל, עו"ד" (2017), שלא הוצג בבתי הקולנוע בישראל. זו לא הפעם הראשונה שגילרוי בוחן ומבקר את התנהגותם של בני אדם ואת הנורמות החברתיות המאפיינות את ההווה. ב"חיית הלילה" הוא חקר את הקונספט של אתיקה בתקשורת, ואת חשיבותו של הסקופ על פני המוסריות שבחשיפתו. הוא ניסה לנהל דיון על רצונם של אנשים בכוח ועל הרעב הציבורי לרייטינג. וכמו בסרט ההוא, גם הפעם ג'ילנהול משמש בתור עוזר המחקר. לג'ילנהול יש יכולת מרשימה לעטות על עצמו דמויות תמהוניות, כאלה שמנסות לפענח מהי תקשורת אנושית ולא ממש מצליחות. הפעם זה פחות עובד, אבל לא באשמתו. כמעט כל הדמויות בסרט שטוחות באופן מכוון; הן פונקציונליות. תפקידן לשרת את מטרת העל הביקורתית של היוצר ולהדהד את המסר שניתן להשחית את כל בני האדם, וזה לא משנה אם מדובר באמנים, בעלי גלריות, יחצ"נים או מבקרים. טוב לב שמור לחלשים בעולם הזה, לא לאלו השואפים לגדולה. אלא שהסרט מסתבך בתוך עצמו, כפי שקורה לא פעם באמנות שמנסה לדון באמנות. הסרט תוקף מושגים כמו יהירות ויומרנות, אך חוטא בהם בעצמו.
הסרט יורה חצים לכל מיני כיוונים ורק מעטים פוגעים באיזושהי מטרה. יש בו ביקורת על תרבות הצריכה, ביקורת על תרבות הביקורת, ובעיקר ביקורת על הפלצנות בעולם האמנות - וכל הביקורות הללו נדחסות לתוך סרט שלא ניתן לשייך לז'אנר ספציפי. הוא סרט מתח/אימה, אבל גם סאטירה. והבעיה בעיקרית שלו היא שהוא לא מצליח להתחייב מספיק לאף כיוון. הערבוביה הזו מייצרת חוסר דיוק: זה לא באמת מפחיד, זה לא באמת מצחיק או מעורר מחשבה. תנועות המצלמה (עליהן אחראי רוברט אלסוויט הענק) לא מלהיבות או מאיימות, ותצוגות המשחק של השחקנים רק סבירות, כולל משחקה של אשטון, שפניה אמנם מעניינות, אך האינטונציה שלה די חדגונית. חוץ מזה יש גם דם מלאכותי זול, אפקטים שחוקים ומוזיקה שיודעת להתעצם ברגע הצפוי ביותר. אווירה של "בי מובי" קלאסי, אבל לא במובן החיובי והמהנה.
זה קולנוע שקצת דומה מדי לטלוויזיה. תהליך טשטוש הקווים בין המדיומים מתרחש כבר זמן מה, ולנטפליקס יש בו חלק מהותי, וזה סיכון שהיא מוכנה לקחת כרגע. כי נטפליקס, כמו היקום, עסוקה בהתרחבות מתמדת. היא מייצרת כל מיני סוגי תכנים מתוך ההנחה שתצליח למצוא לכל מוצר קהל כלשהו. מחד סרטים כמו "רומא" המופתי, ומאידך סרטים לא אפויים כמו "מסור חשמלי מקטיפה". אין לנטפליקס צורך בקהל הומוגני, יש לה צורך בהרבה סוגים של קהלים.
ואם בכל זאת ישנה חשיבות לדעתו של המבקר המסורתי, זה שמונע מאהבה אינסופית לתחום אותו הוא מסקר, אז המוצר הזה הוא די מחורבן.