עוד סרט אימה חושי? אוי לא, לא שוב. בשנים האחרונות יצאו כל כך הרבה סרטי אימה "מבוססי חושים" (לא לנשום, שקט, מקום שקט), בהם הרכיב האימתי מתבסס על מחסור בחוש אחד לפחות, שבאמת הדבר האחרון שהיה חסר לנו בז'אנר זה את קופסת הציפורים.

אז כן, את מותחן האימה החדש של נטפליקס אפשר בקלות להכניס לתת הז'אנר שמתהווה לו בשנים האחרונות - "אימה חושית", ומכיוון שיש לא מעט כאלו, אלה לא חדשות טובות עבור הסרט. בהתאם לזה, גם קשה שלא להשוות אותו לקודמיו ובמיוחד לאחרון שבהם - מקום שקט. קופסת הציפורים לא מתעלה על קודמיו, אבל הוא עדיין מותחן אימה מלחיץ ורווי ברגעים מהפנטים, בעיקר בזכות תצוגת משחק מצוינת ובימוי מעולה - שמצליחים לכפר על תסריט צולע.

קופסת הציפורים, שעלה ביום שישי האחרון בשירותי הסטרימינג של נטפליקס, מבוסס על ספרו של ג'וש מלרמן ומתמקד בעולם פוסט-אפוקליפטי שבו ישות זדונית גורמת לכל מי שמסתכל עליה לאבד את זה ולהתאבד. מה שלמעשה מוביל אנשים להסתגר בבתיהם (הישות המקריפה מסתובבת רק בחוץ) ולצאת החוצה רק כשעיניהם מכוסות. או במילים אחרות: תסתדרו בלי חוש הראיה, בהצלחה.

במרכז העלילה עומדת מלורי (סנדרה בולוק), שמנסה לשרוד כנגד כל הסיכויים. הסרט מתרחש במקביל בשני זמנים: ההווה - בו מלורי מנסה להגיע עם שני ילדים שנקראים "ילד" ו"ילדה" (מקורי) למקום מבטחים, והעבר - חמש שנים לפני כן, כשכל התופת התחילה ומלורי נאלצה לחבור לחבורת זרים כדי לשרוד, בעודה בהיריון מתקדם. 

אנסמבל השחקנים מרשים למדי והוא בהחלט נקודת החוזק של הסרט: מלבד בולוק, משחקים גם ג'ון מלקוביץ' (להיות ג'ון מלקוביץ'), טראוונטה רודס (אור ירח), שרה פולסון (אימה אמריקאית), דניאל מקדונלד (פאטי קייקס), ליל רל האוורי (תברח) ובי.די וונג (מר רובוט). אז כן, פיתוח הדמויות קצת לוקה בחסר, אבל החבורה הנ"ל מצליחה להרים כל סצינה, וזה רק גורם לנו לחשוב על הפוטנציאל שיש לסרט הזה.

בחזרה לסרט. לפני האפוקליפסה מלורי הייתה אמנית מתבודדת שנכנסה להיריון לא מתוכנן מבן זוג שכבר עזב אותה, ומתלבטת אם למסור את התינוק לאימוץ. אבל סוף העולם הגיע, ומלורי ממשיכה עם ההיריון בלית ברירה, ומוצאת את עצמה נלחמת גם בשביל דור העתיד. סנדרה בולוק מנוסה בהובלת סרטים והיא עושה זאת גם כאן באמינות ומיומנות רבה. ואם יש מסר כלשהו לסרט או שיעור שהגיבורה לומדת - הרי שהוא על הורות ועל המורכבות שבטיפוח דור העתיד בעולם מוכה תופת. 

במאית הסרט, סוזן בייר, שזכתה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר על סרטה בעולם טוב יותר, עושה עבודת בימוי טובה, עד כמה שניתן עם התסריט הדל הזה. למרות שעשתה את המעבר להוליווד, בייר ידועה בדרמות המשפחתיות הקטנות שביימה עוד בארץ מולדתה, דנמרק - דרמות נוגעות ללב שעוסקות בטבע האדם, שאלות של מוסר ובמשפחתיות. העיסוק בנושאים האלה קיים גם ב"קופסת הציפורים", אבל כאמור, אם התסריט היה מעמיק יותר, ניתן היה ללחוץ אפילו יותר על כפתורי הרגש.

מה שיוצא זה מעט רגעים נוגעים ללב ולא מעט רגעים שמנסים להיות כאלה - ולא מצליחים. כאן נכנסת שוב ההשוואה למקום שקט, שהצליח לרגש יותר, ולא פחות חשוב - גם להפחיד יותר, מהסיבה הפשוטה כשאנחנו מעורבים רגשית - אנחנו יותר חוששים לגורל הדמויות. למרות הסייגים, קופסת הציפורים עובר מסצנה מותחת אחת לשניה, וככל הנראה ישאיר אתכם לחוצים ודרוכים במשך כל אורכו (כלומר שעתיים), וזה אומר הרבה.

את הישות או היצור שמטיל אימה הצופה לא זוכה לראות במהלך כל הסרט. שזה בגדול חדשות טובות, כי מפלצת עשויה CGI לא הייתה מוסיפה הרבה בגזרת הפחד, אם בכלל. על הפסקול אחראים הצמד טרנט רזנור ואטיקוס רוס, שזכו בפרס האוסקר על הפסקול של הרשת החברתית, וגם כאן הם עושים עבודה טובה, אם כי פחות מורגשת ובולטת משהייתה ברשת החברתית.

בשורה התחתונה, אם לא מאסתם בסרטי אימה מבוססי חושים, קופסת הציפורים בהחלט שווה צפייה. הוא ילחיץ אתכם למשך שעתיים ולא ישעמם לרגע. זו לא תהיה חוויה מטלטלת או סרט בלתי נשכח, ולפעמים לא צריך יותר מזה. 

 "קופסת הציפורים" זמין לצפיה בנטפליקס ישראל