ההודעה של נטפליקס על כך שבשלושת הימים הראשונים להסטרמתו צפו ב"תעלומת רצח" 31 מיליון מנויים (או 30,869,863 לדוברי אנאלית) היא סיבה טובה לבדוק מה הסיפור. בהינתן שזו קומדיית מתח רומנטית בכיכובם ובהפקתם של ג'ניפר אניסטון ואדם סנדלר, שניים שאפילו במראה האחורית כבר בקושי רואים את שיאם, הציפיות שלי היו, איך לומר, לא בגובה של לעלות בחמישייה של מכבי. אבל בגילי אני כבר צריך לדעת שאין טמבל כבעל דעה קדומה, וראו זה קטע: תעלומת רצח הוא לא רק סרט חמוד לאללה אלא גם מוצר מושלם, ואני מתכוון לשתי המילים האחרונות האלה גם בשיא הרצינות וגם לגמרי כמחמאה.

סנדלר הוא איש משטרה בשם ניק ספיץ ואניסטון היא אודרי, מעצבת שיער ובת זוגו. הם באמצע החיים, באמצע הנישואים, קצת מתחת לאמצע של רמת החיים האמריקאית, ועכשיו הם יוצאים לחגוג ירח דבש שני במלאות 15 שנה לראשון. אלא שהגורל מזמן להם פגישה מקרית עם בריטי מלוקק (לוק אוונס) שמזמין אותם לסופ"ש על היאכטה של דודו העשיר להסריח (טרנס סטאמפ), ושם העסק נכנס לרוטינה האגתה כריסטית של "ארוחת ערב ורצח". יש גופה, יש מלא חשודים (ולא פחות מ-70 מיליארד מניעים), ויש דמות מרכזית של שוטר לא הכי יוצלח עם הזדמנות להוכיח שהוא בכל זאת קורץ מהחומר שממנו עשויים בלשים. לט דה גיימז בגין.

כדי לעמוד על סוד הקסם הספציפי של "תעלומת רצח" ראוי להעלות באוב את הסקץ' הקלאסי של וודי אלן מימי הסטנדאפ שלו בהרי קטסקיל; הוא מספר על משבר גדול בנישואיו ואומר, "הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לצאת ביחד לחופשה בברמודה, או להתגרש. בסופו של דבר החלטנו להתגרש, כי חופשה בברמודה נגמרת אחרי שבועיים, אבל גירושים זה משהו שתמיד נשאר לך". זה הולם מפני שסרטו של קייל ניואצ'ק לא רק עוסק בזוג שהולך על האופציה ההפוכה ובוחר בחופשה בברמודה (או אירופה הקלאסית לדוברי אנאלית), אלא גם - בעיקר - מפני שהוא מטרגט באופן פשוט מושלם את הקהל שבהינתן האופציה היה בוחר גם הוא באפשרות הברמודאית.

אני לא יודע כמה מ-31 מיליון הצפיות הראשונות ב"תעלומת רצח" היו של אנשים באמצע החיים והנישואים, אבל בהינתן הפרופיל של הכוכבים שלו והווייב הכללי שלו, אני משוכנע שמדובר בפלח רציני מאוד. אנשים (פרזנט קומפני אינקלודד, כן?) תוהים כל הזמן איך האלגוריתם של נטפליקס מפענח אותם, מופתעים לראות הצעות שמתאימות להם בול או מגחכים מול דברים שהם לא יגעו בהם עם מקל; מהבחינה הזאת, הסרט הזה הוא ניצחון האלגוריתם. מסמן קהל יעד ולוחץ לו על כל המקומות הנכונים, חלקם מובנים מאליהם - אתה לוקח סטארים מהניינטיז, מן סתם זה לא מילניאלז שאתה מנסה לפתות - וחלקם נסתרים יותר ומתוחכמים הרבה יותר.

אחרי 15 שנות נישואים, אנשים חכמים מפלרטטים. לא בוגדים, לא הורסים, אבל עושים מה שצריך כדי להרגיש לרגע רלוונטיים. פלרטוט בהקשר הזה הוא לאו דווקא במובן הרומנטי או המיני; לכן נוצרו ביטויים כמו "לפלרטט עם הסכנה", שזה בדיוק מה שעושים בני הזוג ספיץ (בעודם מפלרטטים גם במובן הרומנטי, אבל זה באמת רק הכינור השני בקונצ'רטו הספציפי הזה). אם יש גדוּלה בכתיבה של הסרט הזה - וזה אולי לא מפתיע שיש, כי התסריטאי ג'יימס ונדרבליט כתב לצד שקיות אשפה כמו "בייסיק" ו"היום השלישי: התחדשות" גם את "זודיאק", יצירת המופת של דיוויד פינצ'ר - אז הגדוּלה הזאת טמונה במסר שזה ממש בסדר לפרטט עם הסכנה ובכלל, אבל גם שבסוף-בסוף הכי טוב בבית.

ג'ניפר אניסטון ואדם סנדלר על סט הסרט (צילום: יח
צילום: יח"צ Netflix

ברור, זה לא חדש. הוליווד תמיד התמחתה בלעטוף ערכי משפחה באריזה נוצצת יותר או פחות. אבל "תעלומת רצח" עושה את זה חכם, אפילו גאוני בדרכו כמוצר מטורגט-היטב, כי הוא בעצם אומר לקהל שלו "היזהר במשאלותיך" ומצליח גם להוכיח באותות ובמופתים שיש ממה להיזהר. שלנוחות ולביטחון של הנישואים יש יתרונות משלהם, שחיים קצת משעממים זה לא דיל יותר גרוע מההפך הגמור, שלא סתם מקללים הסינים ב"שתחיה בזמנים מעניינים".

אני גבר גרוש שמאחוריו 18 שנות נישואים, אז מן הסתם שאני לא הבנאדם להתייעץ איתו בשאלת הברמודה או הגט, אבל למזלנו אני כאן על תקן מבקר קולנוע. ככזה, אני ממליץ בלב שלם על "תעלומת רצח" - אולי לא לכל אחד, אבל בהחלט לכל מי שבאיזה רגע של רעב כללי לתוכן מדפדף בנטפליקס ולרגע שוקל את האופציה (או, אם לנסח את זה במפחיד, כל מי שנטפליקס מקפיצה לו את זה לפרונט של הפיד), כי זה מקרה קלאסי של הנחה שמקיימת את עצמה. מעניין אתכם? סימן שזה בשבילכם.

בסיכום הסופי זה סרט מצחיק מאוד לפרקים, מטומטם בדיוק במידה הנכונה, לא מחייב בשום אופן, ואולי מעל לכל - כזה שלא מסכן שום דבר. זה לא "שקרים אמיתיים", לא "בעקבות האוצר הרומנטי", לא שום דבר שהבוטום ליין שלו מציע חיים מעניינים יותר וגורם לך להתבאס ששלך עדיין אפורים כגפילטע. באופן מפוכח מאוד, אולי טיפ-טיפה מדכא אבל בהחלט מחובר למציאות, הוא שולח אותך בחזרה למציאות בתחושה שדברים מסוימים צריכים רק לצאת מהסיסטם, לא להפוך אותה על הראש. זה שמרני מאוד, בטח. אבל תסכימו איתי שזה גם מאוד מנחם בדרכו.