כשסדרה נפתחת, היא עושה את זה בגדול. כל מעריץ של "החיים עצמם" יודע את זה - הסדרה נפתחה באחד הפרקים היפים ביותר שעשו זאת בשנים האחרונות, עם טוויסט אחד מבריק ומרגש שהשאיר מעט מאוד מחבריי עם עיניים יבשות. גם יוצרי הסדרה יודעים זאת, ולכן העונה השישית והחדשה נפתחת בסיקוונס שמזכיר לכולנו את אותו פרק יפהפה: שלישיית האחים פירסון נזכרים ביום ההולדת ה-36 שלהם שפתחה את הסדרה, בשעה שהם מסתכלים על המקום שבו הם נמצאים עכשיו, ביום הולדתם ה-41. וגם ביום ההולדת הזה הם לא הגיעו לנחלה שחיכו לה: הכל ממש אחלה, אבל הם עדיין הולכים בשדה, ושלפי שיבולים עדיין יכולים לדקור את כף רגלם. הם רק מקווים שתמתק דקירתם.
סדרות נפתחות באותות ובמופתים; עונות, בעיקר של דרמות משפחתיות מחממות לב כמו "החיים עצמם", נפתחות בדרך כלל על מי מנוחות. פרק ראשון של עונה מרגיש כמו חזרה הביתה: תמיד תשמח לדעת שיש משהו חדש במקרר, אבל היית רוצה לדעת שהכל נשאר במקום. ואכן, מעריצי הסדרה יגלו שהסדרה האהובה שהם עוקבים אחריה כבר כמה שנים לא השתנתה הרבה: רנדל עדיין גיבור מיוסר עם לב טוב, קייט עדיין מתקשה להכיר בעובדה שיש מישהו שאוהב אותה, קווין עדיין חתיך וחמוד ומנדי מור עדיין נותנת את אחת מתצוגות המשחק הטובות והאנדרייטד ביותר שבטלוויזיה. הכל נשאר כשהיה, וזה ממש בסדר.
בנגידו לנהוג ב"החיים עצמם", הפעם אף אחד לא ניסה לבלבל או להפתיע אותנו יותר מדי. וכמו בפרקים הבסיסיים יותר של הסדרה, הסיפור זגזג בין שני קווי זמן. הראשון הוא בשנות השמונים, אז שלישיית האחים היו תלמידי כיתה א' חמודים, ג'ק פירסון היה חי וקיים (ותודה לאל על זה, ועל מיילו ונטימיליה) ועל מנדי מור לא נמרח מיליגרם של איפור שמתיימר לגרום לה להיראות בת 70. השני הוא בהווה, על כל נגיפיו ומסיכותיו - קווין נאלץ להתמודד עם העובדה שקריירת המשחק שלו מדשדשת עמוק ושייתכן והוא צריך לחזור לסיטקום הטראשי שהפך אותו לכוכב, ועם העובדה המביכה שהוא עכשיו שותף לדירה של האקסית הטרייה שלו ואם ילדיו; קייט צריכה להתמודד עם העובדה שטובי, בעלה, עבר לעבוד הרחק ממנה - ועם בוס בריטי ואנטיפת בקטע די סקסי (איתו, כפי שנודע לנו בסוף העונה שעברה, היא עתידה להתחתן); ורנדל מתמודד עם האיש שפרץ לביתו לפני שתי עונות, ומזכיר לנו שהוא כנראה אחד הגברים הכי יקרים וטהורים בטלוויזיה - ובזכות העבודה של סטרלינג קיי בראון, גם אחד המרתקים שבהם.
קו העלילה של רנדל, כמו בדרך כלל, הוא המעניין והבשרי ביותר מכולם. כאמור, המון מזה נזקף לזכותו של בראון, שנותן לסדרה הנגישה המתוקה הזאת את אותו היחס שהיה נותן לדרמת איכות של HBO ומצליח לצקת מורכבות, כאב ושיעור קומה מפתיעים לאדם שבמהותו, כפי שבוסס בפרק עצמו, רק רוצה להציל את העולם. אבל זה לא רק בזכותו: גם שאר השחקנים שמקיפים אותו, ובהם סוזן קלצ'י ווטסון (שמגלמת את בת', אשתו), גורמים לשורות ומונולוגים שאף אחד מאיתנו לא היה אומר בקול רם להישמע כמו הדבר הכי טבעי בעולם.
עוד קו עלילה חיוני לסיפור הוא זה של רבקה, המטריארך המתוקה מכולן. כבר לפני כמה עונות למדנו שתפקודה הקוגניטיבי של רבקה הולך ומתדרדר, ולמרות שבעונה שעברה נראה שהכותבים קצת מתחרטים שהם התחייבו לכך שמנדי מור היקרה תצטרך לגלם אישה שזיכרונה בוגד בה, הפרק נראה שחלק ניכר מהעונה יעסוק בתודעתה המתעתעת של רבקה. זה לא יהיה קל, וייתכן שהסדרה תיפול למקומות בסיסיים בואכה קלישאתיים בדרך, אבל בינתיים נראה שהיא במקום הנכון. מור מכירה את רבקה, ולא בשונה מבראון, שותפה לסדרה, גם היא מצליחה לצקת המון אנושיות לדמות שהייתה יכולה להיראות בתחילה כמו שבלונה של אם אוהבת ורעיה מצפה. עכשיו, כשהסדרה מגיעה לישורת האחרונה שלה וסיפורה של רבקה הדמנטית יגיע לשיאו, אפשר לסמוך עליה שתספק את הסחורה.
וזה, בקצה, העניין עם "החיים עצמם": לא תמיד היא קולעת, ולעיתים היא נופלת למלכודות די בסיסיות שסדרות אמריקאיות המיועדות לכל המשפחה נופלות אליהן, אבל ברוב המוחץ של הזמן היא מספק את הסחורה. היא מצליחה לרגש ולסחוף, להעלות דמעות בעיני צופיה האדוקים ואחת לכמה זמן, גם לגרום לך לחשוב. הסחורה הזאת אינה עניין של מה בכך: "החיים עצמם" היא סדרה מתוקה ומרגשת על אנשים טובים שמנסים, נכשלים ואז מנסים שוב. זאת סדרה שבאמת ובתמים מאמינה בטוב, שמאמצת לחיקה את הרעיון הרדיקלי לפיו אפשר להסתכל גם על חצי הכוס המלאה. בעולם תרבותי שעדיין מכבד (קצת יותר מדי) סדרות אפלות על אנטי-גיבורים עצבניים ו"מורכבים" עאלק, חשוב שנדע לכבד גם את "החיים עצמם", לא רק כסדרה שאפשר להעביר מולה את הזמן אלא גם כיצירה טלוויזיונית שווה. הפרק הראשון שלה לא היה מהמיטב שלה, אבל הוא הבטיח לנו עוד ממה שהפך אותה לאחת האהובות בארה"ב ומחוצה לה. זה לא מעט.