העונה השלישית של "טד לאסו" תהיה גם העונה האחרונה. אנחנו כמובן עוד לא יודעים איך הסיפור הזה יסתיים - בינתיים שודר לקהל הרחב רק הפרק הראשון, וארבעה נשלחו עבור הביקורת הזו - אבל לפני שמתחילים לדבר על העונה הזו של הסדרה, צריך לשבח את היוצרים על הבחירה לעצור בזמן, ולא להתפתות להמשיך ולרצות את הקהל כשהמחיר הוא ירידה ברמה.
בפתח העונה החדשה (של הסדרה), אנחנו פוגשים את הגיבורים של "טד לאסו" בפתח העונה החדשה (של הכדורגל). ריצ'מונד, כזכור, עשתה קאמבק מדהים לפרמייר ליג - אבל היא תהיה שם בלי ניית'ן, הוונדר קיד בכבודו ובעצמו, שעבר לצד של הרעים כשמונה למאמן החדש של קבוצת ווסט האם בבעלותו של רופרט. למרות זאת, השחקנים וחברי הצוות של ריצ'מונד נלהבים לחזור ולהוכיח את עצמם על המגרש ומאחורי הקלעים – אבל פרשני הספורט מוציאים להם את הרוח מהמפרשים כשכולם פה אחד חוזים שהקבוצה תיכשל ובגדול. בתקווה להציל את התדמית הרעועה, ריצ'מונד מגייסת לשורותיה את זאבה, שחקן מוכר שנחשב לדיווה תובענית אבל גם לאגדה בתחומו.
ובמקביל: טד אמנם מתמיד בטיפול הפסיכולוגי אצל ד"ר שרון, אבל נראה שיש לו עוד הרבה עבודה לפניו. הוא לא מסכים להודות שהוא נעלב מניית'ן, מדחיק פעם נוספת רגשות שליליים; וכאילו אין לו מספיק על הצלחת גם ככה, הוא אף נאלץ לעכל את העובדה שפרודתו מישל המשיכה הלאה (ועוד עם מי. חכו ותראו). טד, שמנסה כרגיל להישאר תמיד שמח, גם לא נראה מאוד מודאג ממצבה של הקבוצה - מה שמדאיג את רבקה, שכמהה לקבל אחת ולתמיד את הניצחון המוחץ שלה על רופרט. לצד קרב האגואים שלה ושל הגרוש שלה, היא עסוקה במסר משונה שקיבלה ממגדת עתידות מפוקפקת, כזה ששולח אותה בחזרה למחשבות על אהובה לשעבר - סם אוביסנייה.
ואם כבר פרידות, כזכור, העונה הקודמת נחתמה בעוד אחת כזו – של קילי ורוי קנט, אחד הזוגות הכי מושלמים שהטלוויזיה ראתה. עכשיו, נראה ששניהם לא לגמרי מבינים מה מונע מהם לחזור זה לזרועות זו; על פניו, הם פשוט עסוקים מדי. רוי התמסר לתפקיד המאמן, וככזה הוא משקם את מערכת היחסים הטעונה שלו ושל ג'יימי טארט; הוא גם מתמודד עם שדים מהעבר, כשטרנט קרים – מי שמתח עליו ביקורת בעברו כעיתונאי – הופך לאורח קבוע בחדרי ההלבשה של ריצ'מונד, לשם כתיבת ספר על הקבוצה. וקילי? כזכור, היא פתחה משרד יחסי ציבור משלה, והיא משגשגת, אבל גם מוקפת בטיפוסים אנאליים שלא זורמים עם האישיות התוססת שלה. כקונטרה היא מגייסת לעבודה את שנדי, חברתה החצופה מימי הדוגמנות, ואישה שכנראה עוד תעשה לה לא מעט צרות.
ולצד האישיוז המתגלגלים מהעונה הקודמת, "טד לאסו" מציגה בעונה השלישית גם כמה סיפורים חדשים: למשל, היא מתמקדת בקולין - אחד משחקני הקבוצה, שלא זכה לפוקוס עד עכשיו - שמסתיר מהעולם את המשיכה שלו לגברים. המשמעות של זה היא הפחתת זמן המסך של אחרים - סם, למשל, מקבל עד כה פחות בשר בהשוואה למה שקיבל בעונה השנייה. ובכלל, בסדרה מרובת דמויות כמו "טד לאסו", לא כולם זוכים תמיד לקו עלילה דרמטי משלהם. אבל זה לא נורא.
אמנם חסרונו של סם מבאס, אבל בראייה רחבה יותר, ברור שהדחיקה שלו אל מחוץ לפרונט נעשית רק למען מטרה טובה: האפשרות לספר כמה שיותר סיפורים אנושיים. כי בעולם של "טד לאסו" - וזו חתיכת אמירה טלוויזיונית - גם לדמות הזניחה ביותר יש סיפור, כזה שראוי לספר אותו. בעולם של "טד לאסו", האיש והסדרה כאחד, אין אדם שהוא לא מספיק חשוב בשביל לקבל קלוז-אפ; האג'נדה אוהבת האדם הזו נתמכת בכישרון אדיר של יוצרי הסדרה - להגיד הרבה גם כשהם אומרים מעט. ואכן, הדמויות הקטנות שלה מושקעות (ובהתאם, מעניינות) לא פחות מהדמויות המרכזיות. ואי אפשר שלא להנות מסדרה שכל כך אוהבת את הדמויות שלה.
עם כל האהבה לסדרה, ויש ארגזים ממנה, צריך לדבר גם על כמה בחירות שמעיבות על חוויית הצפייה. בשתי עונותיה הראשונות של "טד לאסו", רובם המוחלט של הפרקים היו באורך 30 דקות, פחות או יותר. בעונה הנוכחית הפרקים ארוכים משמעותית – בין 45 ל-50 דקות, משך זמן שלא הולם את האופי הקומי שלה ואין לו הצדקה אמיתית (לצורך העניין, מוטב היה לקבל יותר פרקים, ושיהיו קצרים יותר).
בעיה נוספת היא ההחלטה המשונה של אפל TV פלוס לשחרר פרק מדי שבוע במקום להוציא את כולם בבת אחת (זה המצב גם במקרה של "שרינקינג", קומדיה אופטימית אחרת של ענקית הסטרימינג, שמגיעה מאותם יוצרים). אופן השידור הזה מיטיב מאוד עם דרמות מותחות של HBO, "הלוטוס הלבן" או "יורשים", למשל; סדרות שנתרמות מהדיונים והתיאוריות שמתפתחים על גבי כל פרק ופרק. אבל "טד לאסו" היא לא סדרה שממתינים לפרק הבא שלה בקוצר רוח, היא סדרה של בינג' (סלחו לי על הביטוי הבומרי). היא סדרה שמתמסרים אליה בערב מדכדך, שכן כמה פרקים רצופים שלה יכולים להפוך דמעות של עצב לדמעות של אושר.
אבל התוכן יותר חשוב מצורת ההגשה, והתוכן, כאמור, מעולה כתמיד. כל המחמאות שמגיעות ל"טד לאסו" כבר ניתנו לה בעונותיה הקודמות: היא הסדרה הכי הולסומית ומשמחת בטלוויזיה (וזה מצרך נדרש בימים עגומים כמו אלה); היא מציגה קשרי חברות שעושים טוב על הלב; בין רגע מרגש אחד לאחר, היא מצחיקה ושנונה מאוד (עם ההערות המבריקות של טד על תרבות פופולרית, ומה לא); והיא מספקת אלטרנטיבה, עולם אחר, צבעוני יותר (פיזית ורעיונית). עולם שבו כל הבעיות יכולות להיפתר, שבו אנשים יכולים ללמוד מטעויות, שבו הם מורשים לטעות מלכתחילה. כולנו בני אדם, אומרת "טד לאסו", והמסר הזה אמנם מאוד שגור, אבל כל כך לא מושרש בו זמנית.
אם כבר צפיתם בשתי עונותיה הקודמות של "טד לאסו" אתם תהנו מאוד גם מהשלישית, איך אפשר שלא. ואם עוד לא צפיתם – תתביישו לכם. ואז רוצו מיד להשלים את הפער.