כבר כמה שנים שז'אנר הפשע האמיתי מספק עבורנו כמה מהתוצרים הטלוויזיוניים הפופולריים. בין אם כדוקו, כמו "טייגר קינג" או "אל תתעסקו עם חתולים" ובין אם כגרסאות עלילתיות של מעשי זוועות שקרו באמת, כמו "סיפור פשע אמריקאי" או "המעשה", שגולל את סיפורה הנורא והנפלא של ג'יפסי רוז בלאנשרד. לא נעים להודות בכך, אבל יש משהו מאוד כיפי בצפייה במעשי רצח, שוד ושאר ירקות. "ד"ר מוות", כפי שניתן להבין משמו, הוא עוד מצטרף למסדר המורבידי הזה - והוא אחד מתוצריו המהנים ביותר.
הד"ר הנ"ל הוא ד"ר כריסטופר דאנץ': מנתח עמוד שדרה שעשה את ההפך מהמצופה ממנו, והותיר את מטופליו פצועים, נכים, כואבים ולעיתים מתים. הסדרה עוקבת אחרי עלייתו ונפילתו, אחרי שני הרופאים שניסו להוכיח את מה שצריך כדי שהאיש הזה יפסיק לאחוז באזמל, אחרי הקולגות שלו שניסו להזהיר בזמן ואחרי הפרקליטה שהצליחה לזמבר אותו בשעה טובה.
וזה עובד! "ד"ר מוות" לא מספרת לנו סיפור מהסוג שלא שמענו בעבר (למרות שלעיתים נדירות יוצא לנו לראות סרטים וסדרות שמעזות להציג רופאים כנבלים). רוב הזמן היא עושה אותו טוב מספיק כדי שהצופה - או, לפחות, זה שכותב את שורות אלה - יעביר לפרק הבא מתוך הרצון הפשוט לדעת מה יקרה הלאה. המיני-סדרה עושה זאת באמצעות טריק פשוט: היא מתחילה מהסוף. שוט הפתיחה מציג את דאנץ' במדי אסיר, כשרגע לאחר מכן אחת ממטופלותיו מעידה שהיא מתחרטת על היום שבו נפלה לידיו. כלומר, מההתחלה אנחנו יודעים שמדובר בסיפורו של רופא שעשה כל כך הרבה נזק שיתכן שהוא לא עד כדי גרוע במקצוע שלו: אולי הוא פשוט פסיכופת.
סדרות וסרטים רבים הבינו שלפעמים הסיום הוא נקודת הפתיחה האידיאלית. במקרה של "ד"ר מוות" אי אפשר שלא לחשוב על היצ'קוק, שדיבר פעם על ההבדל בין הלם למתח: אם נראה בסרט שני אנשים שמשוחחים במשך חמש דקות, כשלפתע פצצה תתפוצץ להם על הראש, נהיה מאוד מופתעים לכמה שניות. אבל אם נדע בתחילת השיחה שמעליהם מונחת פצצה מתקתקת, אנחנו נהיה על קצה הכיסא במשך חמש דקות רצופות. וזה הרבה יותר שווה.
ככה עובדת "ד"ר מוות". ד"ר דאנץ' היהיר ממשיך לחתוך בבשר החי של מטופליו משל היה סטייק, ושני עמיתים שלו, ד"ר קירבי וד"ר הנדרסון, רודפים אחרי כל בכיר רלוונטי במדינת טקסס כדי לעצור בעדו. רוב הזמן זה נראה נהדר: הצילום אלגנטי, הדיאלוגים שנונים מהרגיל לז'אנר. הבימוי רוב הזמן קר ויעיל, למעט כמה חריגות סגנוניות שמנסות להראות שמישהו כאן רוצה לשחק עם הצופה יותר משהוא רוצה לדון בהשלכותיה של הרשלנות הרפואית - בין אם מדובר בדרך קליפית ומגניבה נורא להציג לצופה רגע בו אחת הדמויות מחליטה לגשת לריאיון עבודה אצל דאנץ', או סיקוונס שמציג את תהליך פתיחת המרפאה של דאנץ' כפתיח של סיטקום משנות התשעים.
הנקודה שבה הסדרה באמת מצטיינת היא הליהוק. ג'ושוע ג'קסון (לעד פייסי מ"דוסון קריק") הוא בחירה מעניינת לתפקיד הנבל הראשי: ג'קסון נראה כמו בן השכן, לא כמו ד"ר מנגלה, וזה משרת מצוין את הגרסה הטלוויזיונית לדאנץ', גבר יהיר שמשוכנע שהוא-הוא החלום האמריקאי בהתגלמותו. מעניין יותר לראות אותו משחק לצד אלק בולדווין, שמגלם את אחד הרופאים שמנסים להביס את דאנץ'. בולדווין, הכוכב הכי גדול בקאסט, רק היה יכול להיות ליהוק מושלם לתפקיד של דאנץ' עצמו: כבר שנים שהפרצוף שלו מתקשר אוטומטית לזחיחות, יוהרה ונרקיסיזם (והעובדה שהוא בעצמו עכשיו מואשם ברשלנות פושעת וקטלנית, בגלל הטרגדיה שהתרחשה אחרי עליית הסדרה בארה"ב, רק הופכת את הכל לקריפי הרבה יותר). הבחירה לתת לו את תפקיד הרופא הטוב מעידה על מקוריות מסוימת.
שאר הקאסט גם עושה עבודה מצוינת - הכימיה של כריסטיאן סלייטר עם בולדווין עובדת נפלא, גרייס גאמר היא תמיד נוכחות שכיף לראות על המסך (היא בתה של מריל סטריפ, וכבר שנים שגם אני מרגיש שהיא אמא שלי באיזשהו מקום, אז יש לי איתה תחושה עמוקה של שותפות גורל) ואנה-סופיה רוב (ילדת המסטיק מ"צ'רלי בממלכת השוקולד", שגדלה נהדר), בתפקיד הפרקליטה הצעירה שמפילה את דאנץ', היא משב רוח מרענן לסדרה שמגיעה בשלב שכבר באמת צריך אותו.
כי הבעיה האמיתית של "ד"ר מוות" היא העובדה שיש קצת יותר מדי מהד"ר הזה. סיפור הרופאים והפרקליטה שנלחמים בו מרתק, אבל הסדרה מתמכרת קצת יותר מדי למבנה טרנטינואי ולא חיוני שמזגזג בין הווה לעבר, כשהעבר של דאנץ' לא באמת עד כדי כך מעניין. ברגע שנכנסים למצב רוח לבינג', קשה לעצור את "ד"ר מוות", אבל לקראת הסוף קשה שלא להודות שיש שם פרק או שניים די מיותרים. כן, מערכת היחסים שלו עם גרושתו בהחלט בונה לו יפה את הדמות, אבל מישהו מאיתנו ממש רצה לדעת איך הלך לו בתור שחקן פוטבול כשהיה בקולג'?
הסוף של הסדרה קצת ממסמס את הדברים היפים שהיו בה. נראה שבפרק האחרון היוצרים העדיפו לחזור ולספר סיפור עיתונאי על מחדל של המערכת, ולא לדון בנושאים גדולים יותר, כמו היבריס, פריבילגיה או מגלומניה. וזה חבל, אבל לא עד כדי כך, כי "ד"ר מוות" בסופו של דבר מספקת את הסחורה: סדרה עשויה ומשוחקת היטב על איש רע שפגע באנשים. לא נעים להודות, אבל הסיפורים האלה באמת יכולים להיות מאוד מאוד כיפיים.