"פעם ראיתי את היופי בעולם הזה", אומרת דולורס/וואייט לטדי במבט קפוא, "אבל עכשיו אני רואה את האמת". המסכות ירדו, הזכרונות חזרו והשקר הגדול נחשף. המארחים הקיצו משנתם וניתצו את שלשלותיהם. הנרטיב הגדול של פורד הגיע לסיומו המדמם, ועכשיו מתחיל סיפור חדש, סיפור על נקמה, שחרור ורצון חופשי. זה נשמע כמו רכבת ההרים המסעירה שחיכינו לה כל העונה שעברה, אבל המציאות למרבה הצער דומה יותר לחוויה שדולורס מתארת. בעונה הראשונה התפעלנו מהשלמות המוקפדת של "ווסטוורלד", גם אם היה משעמם או מייגע לפרקים, ראינו את היופי של היצירה. העונה החדשה אמנם יותר קלילה וקצבית, אבל במהלך הצפייה קשה שלא להביט לאמת העגומה בעיניים – גם אם מהנה ועשויה במיומנות, הסדרה הפכה סתמית למדי, ואם לומר את האמת, גם קצת שטותית.
בעונה הראשונה של "ווסטוורלד" לא הייתה תנועה עלילתית, זה היה פאזל עצום וסבוך שהורכב מול עינינו. כל התרחשות וכל פעולה היו מכוונות לפתרון החידה, הדמויות והעלילות לא התגלגלו קדימה, אלא רק מילאו את תפקידן בתכנית הגדולה. הרגשות, המניעים ואפילו צירופי המקרים, הכל היה חלק מריקוד מתוכנן מראש. העלילה הייתה בנויה כמו שעון, עשרות גלגלי שיניים קטנטנים יושבים בדיוק במקום, ולאורך עשרת הפרקים חשפו בפנינו את המנגנון המורכב וציפו שפשוט נתפעל מהמכונה המרהיבה.
התסריט בעונה הראשונה היה בנוי אחורנית, מהסוף להתחלה, מה שהותיר אותו קצת חסר חיים. אם בכל צומת יש רק אפשרות בחירה אחת, היצירה מאבדת את הדינמיות שלה. דרמה צריכה התנגשויות ותקלות כדי לקבל אנרגיה חופשית וסוחפת. סדרה כמו "פארגו", לדוגמה, בנויה כולה על תקלות וצירופי מקרים, תאונות שמסיטות את תנועת העלילה לכיוון בלתי צפויים ומעניקות לה תנופה משוחררת. האופי המכאני של "ווסטוורלד" יכול להראות כתקלה, עלילה שבנויה אחורנית נחשבת לרוב לכשל תסריטאי, אבל הכישלון הזה היה מכוון. העונה לא הייתה סוחפת, אבל היא העבירה באופן עמוק ועוצמתי את החוויה הדטרמיניסטית שעמדה במרכזה. המבנה הטהרני שירת באופן מושלם את התמות המרכזיות בסדרה: טיבה של התודעה ושאלת הבחירה החופשית.
הדמויות ב"ווסטוורלד" התנהגו כמו פיונים, כל פעם שחשבנו שהן עוברות אירוע סינגולרי או בוחרות באופן חופשי, הסדרה הקפידה להזכיר לנו שהכל קורה לפי תסריט מתוכנן מראש. מהסצנה הכי קטנה ועד למבנה הנרטיבי של העונה כולה, כל פרט, כל מחווה וכל שורת דיאלוג, הכל התנקז לאותה שאלה. התוצאה הייתה יצירה אפקטיבית ומבריקה שצוללת לעומק סוגיית הרצון החופשי, אבל סדרת טלוויזיה מתישה ונטולת חיבור רגשי.
בעונה השנייה של הסדרה, כפי שפורד הבטיח לנו בפינאלה הרצחני של העונה הראשונה, הרצון החופשי נכנס סוף כל סוף לתמונה, ומטעין את היצירה באנרגיות חדשות. שחררנו את הבובות מהחוטים, זרקנו את התסריט, עכשיו הגיבורים שלנו יבחרו בעצמם את גורלם. בהמשך ישיר לאירועי העונה שעברה, המארחים שקיבלו לראשונה בחירה חופשית ואפשרות לפגוע באורחים, בודקים מה בדיוק אפשר לעשות עם החופש הזה. זאת השאלה שמניעה את העונה השנייה: מה יקרה לשעון כשכל גלגלי השיניים יפעלו לפי רצונם?
על הנייר מדובר ברעיון נהדר, סימטריה מושלמת. עונה ראשונה מתוכננת בקפידה ועונה שנייה פראית וכאוטית. פיונים שאיבדו את תפקידם ומתרוצצים על הלוח ללא כיוון או כוונה. סמוראים, קאובויז, טבח המוני. משחק חדש, בלי גבולות ובלי חוקים. אין ספק שזאת התמה המרכזית של העונה השנייה (הסדרה לא נוטה לעדן ולהסוות את המסרים שלה), אבל למרבה הצער, יוצרי הסדרה כנראה יותר מוכשרים בהרכבת שעונים מאשר בניתוצם. למרות ההיפוך התמטי, העונה נראית ומתנהגת בצורה דומה לקודמתה. הפעם אין תכנית גדולה אליה כל העלילה מתועלת, אבל היוצרים עדיין משתמשים באותם טריקים נרטיביים מהעונה הראשונה: קפיצות זמנים, הטעייה, הסתרת סודות וחשיפתם. במקום צירופי מקרים ועלילה המונעת על ידי הרצון החופשי של הדמויות, שוב קיבלנו תעלומה מהונדסת, מדוקדקת ועמוסה בטוויסטים.
הם באמת רצו לתת לדמויות לצאת לחופשי, אבל מה לעשות שהם חייבים לסיים כל פרק עם הצצה מסתורית לעתיד שצובע את כל ההתרחשויות באור אחר, או עם גילוי מפתיע שטורף את כל הקלפים. נראה שהיוצרים חושבים שהדרך היחידה לסחוף צופים היא בעזרת תעלומה, או שהם פשוט מאוד אוהבים מבוכים סבוכים עם פתרונות מבריקים, אבל תהא הסיבה אשר תהא, הנטייה שהפכה את העונה הראשונה ליצירה טהורה רק גוררת את העונה השנייה לבינוניות. מנסים לצייר רצון חופשי בצבעים דטרמיניסטיים. זה אולי נשמע פיוטי אבל בפועל זה יוצא סתם מחופף. הסדרה עדיין מכאנית, אבל בלי השלמות הבוהקת שתצדיק את הרובוטיות. הדמויות עדיין שטוחות, הדיאלוגים עדיין קלישאתיים, אבל האינפנטיליות הרגשית כבר לא משרתת חוויה רגשית עמוקה יותר, אלא רק חותרת תחתיה.
בלי לספיילר את עלילת הפרקים הראשונים, אפשר להגיד שההתרחשויות הן המשך ישיר של אירועי העונה הראשונה. בעונה שעברה היו חמישה-שישה קווי עלילה שהתנקזו כולם לסיום המפוצץ, ובעונה הנוכחית הם פשוט ממשיכים להשתלשל מאותה נקודה, קו קו לדרכו. זה מה שנותר מהשעון המושלם של "ווסטוולרד": חמישה-שישה קווי עלילה, כמה דמויות שעברנו איתן דרך (אבל לא ממש למדנו להכיר) והרבה יומרה פילוסופית. היוצרים ניסו להשתחרר ולהתפרע, אבל כמו מגע הזהב של מידאס, כל מה שעובר תחת ידם יוצא מתוכנן בקפידה וחסר רוח חיים. הסדרה הפכה לשגרתית בהרבה, בלי להרוויח את האנושיות שנעדרה מהעונה הראשונה.
ומה שנותר בסוף זאת סדרת אקשן מד"ב מושקעת ומהוקצעת, אבל מונוטונית וחסרת עומק רגשי. אם בעונה הראשונה השתמשו בקלישאות כדי להעביר מסר מורכב ועמוק, עכשיו נשארו לנו רק קלישאות. אבל גם אם היומרה הפילוסופית איבדה הצדקה והעלילה הפכה קצת שטותית, למעריצי הסדרה לא מדובר בחדשות כל כך רעות. מי שרק רצה להמשיך עם העולם והדמויות של ווסטוורלד, ואם אפשר שישחררו קצת את הרסן ויתנו לנו לראות את הפארק של הסמוראים, בהחלט ייהנה מהעונה השנייה. למרות האכזבה שחשתי לנוכח הרישול היצירתי, אני חייב להודות שהתמוגגתי מכל רגע בצפייה. גם אם הם לא מתקרבים למיצוי הפוטנציאל הפרוע של העולם, בשביל גיק כמוני עדיין מדובר בחנות ממתקים עמוסה בכל טוב. תנו לי קאובויים שנלחמים בסמוראים ואני מרוצה, תוסיפו כמה הרהורים על תודעה מלאכותית ואני שלכם לנצח (ועוד לא הזכרנו את התקציב העצום והקאסט המשובח).
זו כבר לא מלאכת מחשבת של מבנה תסריטאי, אבל עדיין מדובר במספרי סיפורים מבריקים ומיומנים שיודעים לטוות תעלומות, לטמון מלכודות ולפזר טוויסטים ביד רחבה. זאת לא יצירת מופת שאתם חייבים לראות, אפילו לא יצירה עמוקה או מעניינת במיוחד, אבל "ווסטוורלד" היא עדיין סדרת האקשן-מד"ב הכי איכותית ומושקעת בטלוויזיה. על כל מגרעותיה, כמעט בכל פרמטר היא טובה בכמה רמות מכל חברותיה לז'אנר, מ"פחמן משודרג" ועד "המתים המהלכים". היא כתובה טוב יותר, נראית טוב יותר (הצילום, העיצוב והאפקטים), ומשוחקת טוב בהרבה מכל סדרה מקבילה. ההבטחה הגדולה הסתכמה ביצירה מספקת וכיפית לחובבי הז'אנר, אבל אני חייב להודות שבניגוד לדולורס, אני אישית עדיין יכול לראות את היופי בעולם הזה.
"ווסטוורלד" תשודר ב-yes OH וב-HOT HBO החל מה-23.4 בימי שני ב-22:00, וזמינה לצפייה בסלקום TV