"הנערה מפליינוויל", המיני-סדרה שמשודרת בהולו ו-HOT, מבוססת על סיפור אמיתי. ובהקשר הזה, אולי ראוי לשאול: אין מצב שמיצינו? כי לא מדובר רק בסדרה שמבוססת על סיפור אמיתי, אלא בסיפור פשע מהפרברים האמריקאיים ששאוב מכותרות העיתונים. הטלוויזיה האמריקאית מתמלאת בכאלה, וזה כשלעצמו בסדר, אבל "הנערה מפליינוויל" נראית כמו כל אחיותיה לתת-ז'אנר.
הסיפור האמיתי שעליו הסדרה מבוססת הגיע גם לכותרות האתרים בישראל: בגיל 18 בלבד, קונרד רוי שם קץ לחייו. אחרי ההלם הראשוני, התגלה שהוא התאבד אחרי שחברתו-משלט-רחוק, מישל קרטר, דחקה בו לעשות זאת בסדרה של הודעות SMS שאי אפשר לטעות בהן: "אל תחשוב יותר, אתה פשוט צריך לעשות את זה"; "אתה עומד לעשות את זה עכשיו?"; "אתה יכול לעשות את זה". זאת נקודת המוצא של הסדרה, ולא הרסתי לאף אחד מכם את הסוף. זהו גם תקציר של חמש הדקות הראשונות של "הנערה מפליינוויל". מונטאז' קצר שמציג את ההודעות המפלילות שמישל שלחה לקונרד, ומיד לאחר מכן הרגע שבו המשטרה מוצאת אותו ללא רוח חיים.
האם הסדרה נהיית מעניינת יותר מאותו הרגע? כן, אבל לא מספיק. שלושת הפרקים הראשונים שעלו בהולו מראים את התמודדות המשפחה של קונרד עם התאבדותו, ואת השפעת ההתאבדות על מישל, אותה נערה מפליינוויל. המשפחה בהלם, אבל לא מופתעת עד כדי כך: קונרד התמודד עם קשיים נפשיים כבר תקופה, ואף ניסה להתאבד בעבר. הם קצת יותר מופתעים מהנוכחות של מישל, שמסתובבת עם עיניים נפוחות מבכי וטוענת שקונרד היה אהבת חייה, למרות שהם לא פגשו אותה או שמעו עליה בחיים. גם החברים והמשפחה של מישל לא מבינה למה הילדה כל כך נסערת, בהתחשב בעובדה שהיא פגשה את קונרד בחיים האמיתיים פעמים ספורות בלבד. מישל, ורק היא, יודעת את האמת - ובלש אחד שהתנהגותה של מישל מעוררת בו חשד מסוים מחליט לגלות את האמת הזו בעצמו.
נקודה אחת שחייבים לשבח ב"הנערה מפליינוויל" - אל פנינג. פנינג (שהתחילה בתור אחות של ילדה-כוכבת אחרת, דקוטה, ובמהרה התחילה להאפיל עליה) משחקת בקולנוע ובטלוויזיה כבר 20 שנה, ויצא לה להוכיח כמה וכמה פעמים שהיא שחקנית מוכשרת שראוי לתת לה תפקידים מעניינים עם תוכן, בלי להסתמך רק על העובדה שהיא יפה ובלונדינית (בניגוד לסרט הכי מצליח שהשתתפה בו, "מליפיסנט"). "הנערה מפליינוויל" הוא אחד מתפקידיה הטובים ביותר: היא הופכת את מישל לחקר דמות של פקאצה היסטרית שלא מצליחה להבין את העולם סביבה, ולא באמת מנסה להבין אותו. בניתוק הזה יש משהו מעורר הזדהות - רבים מאיתנו יכולים להבין את מי שנותנת חיבוקים שאף אחד לא ביקש, שמשקרת כשהרבה יותר קל להגיד את האמת.
קצת יותר קשה לעורר הזדהות במי שככל הנראה דחקה בבחור שהיא אוהבת להתאבד. וכאן ההופעה של פנינג מקבלת טוויסט לא בלתי מגניב: היא די מצחיקה. אולי לא בכוונה ואולי זה לא מכבד במיוחד את מעמד הסדרה המבוססת-על-סיפור-אמיתי-וכואב, אבל פנינג מציגה את מישל כטינאייג'רית די דבילית עם חיבה חולנית ל"Glee". איך נדע שהתדמית של ליאה מישל לא תיגאל לעולם? אולי בזכות סצנת הסיום של הפרק הראשון של "הנערה מפליינוויל", שם פנינג יוצרת זיקה ישירה בין רייצ'ל ברי הבלתי נסבלת למישל קרטר המלחיצה, והופכת את כל הסיטואציה למשעשעת בצורה אפלה במיוחד.
הסדרה לא מתמסרת מספיק לאופי הקומי-שחור-ביזארי שמתבקשת מההופעה של פנינג. הכל מאוד ענייני ב"הנערה מפליינוויל", בהתאם לז'אנר הספציפי שהיא פועלת בו (מיני-סדרת-תעלומה-מבוססת-על-סיפור-אמיתי). אין תחושה שאנחנו רואים משהו חדש, והסיפור עצמו אולי מעניין, אבל יכול להיות שכל פרטיו היו יותר מעניינים בקריאה יעילה של כתבות עיתונאיות או בסרט דוקומנטרי ארוז היטב. מלבד פנינג אפשר למצוא גם את קלואי סביני, שעושה עבודה מצוינת בתור אמו המתאבלת של קונרד. סביני לא זרה לסדרות מהסוג בהולו, אחרי שהופיעה בתפקיד משני ויעיל ב"הפשע: ג'יפסי רוז", שסיפרה גם היא סיפור אמיתי על מקרה מוות מחריד. וזאת אחת הבעיות: "הנערה מפליינוויל" היא עוד מאותו הדבר. קשה להבדיל בינה לבין שאר הסדרות מאותו הסוג. שום דבר בה לא גרוע במיוחד, אבל קשה למצוא מספיק דברים ממש טובים. פנינג וסביני לבדן אינן סיבה מספיק טובה לצפות בסדרה שמספרת סיפור ידוע בלי לחדש בשום צורה בנוגע לדרך בה הוא מסופר. בתור מי שהקדיש כבר שלוש שעות לצפייה בתחילת הסדרה, קשה לי לחשוב על סיבה מספיק טובה להקדיש עוד חמש כדי לצפות בהמשך שלה.