עוד לפני שבכלל יצאה לדרך - והפעם, תחת הנהלתה החדשה, גם בשידור חי - "אופירה ולוינסון" (קשת 12) התחילה עם סתימת פיות: לא מעט דובר בחודשים האחרונים על הפיכתו של חיים לוינסון מעיתונאי שמופיע בטלוויזיה לטאלנט שעוסק בעיתונות. בביצת הטוויטר, שם יש לו איזה אלפיים אויבים, זה נתן להם סיבה להתגרות בו. אבל אחרי שחשף השבוע את הקלטות אפי נוה והשופט איתן אורנשטיין, לוינסון שוב הרוויח את האשראי שכל כך נחוץ לו. בין כל מביעי הדעות האחרים על המסך, הבוטים יותר והבוטים פחות, הוא מהבודדים שמביאים קבלות.
העלייה של "אופירה ולוינסון" (או "אופירה לוינסון", שזה קצת שם של מורה ללשון) חתמה סופית את הפיכתו של לוינסון מפאנליסט לאיש פריים טיים, וגם שינתה באופן מהותי את מאזן הכוחות: אם בעבר אופירה אסייג הייתה הקברניט ואייל ברקוביץ' היה טייס המשנה, פה כבר מדובר בשני ראשי חץ. לרוב הם מכוונים לאותה מטרה, אבל כבר בערב הבכורה בלטו כמה חילוקי דעות ביניהם - ובעיקר בלט הרצון של שניהם לשחק בדיוק על זה. בעוד שלוינסון ביקש להיצמד ללשון החוק, אפילו כשהיא עשויה להיטיב עם אנס סדרתי, אסייג הבהירה ש"בני סלע אמור להשתחרר עד 2042, ואני מקווה שהוא ימות עד אז". בשולי הרגע הזה, ייתכן שלא במכוון, ניתן היה לשמוע כמה גיחוכים מאנשי ההפקה שניצבו מולם באולפן. בהמשך, כשאסייג שאלה אם הם רוצים תחבורה ציבורית בשבת, הם כבר ענו "כן" בקול רם. יכול מאוד להיות שדווקא הגליץ' הקטן הזה יתגלה כאלמנט שכדאי לשמור עליו.
רבים נהנו להעביר ביקורת על "אופירה וברקוביץ'" בטענה לגימיקים שונים, אבל בסופו של דבר - והיום ברור עד כמה זה היה חשוב - היא הייתה פחות או יותר הבית הטלוויזיוני היחיד שהזכיר את סוגיית החטופים עוד לפני 7 באוקטובר, עם תמונה של הדר גולדין ואורון שאול שהייתה מונחת דרך קבע על השולחן. עכשיו התמונה הזוגית התחלפה בסרט צהוב גדול ושניים נוספים על דש החליפות, כנראה בגלל שתמונה של כל החטופים כבר לא תשאיר מקום באולפן. ובכל זאת, בלטה גם הבחירה של "אופירה ולוינסון" שלא להתמקד בסיפורים האנושיים של המלחמה, לפחות לא בערב הבכורה, אלא דווקא באנשי השעה: מירי רגב, רונן צור, איל ולדמן, אפילו טהוניה.
עם ליינאפ פוליטי ברובו (וכן, למרות קשריהם למלחמה צור ו-ולדמן הם כבר פוליטיקאים באופן כמעט מוצהר), "אופירה ולוינסון" שמרה על העדפה ברורה למרואיינים ידועים ומרכזיים ככל האפשר. כאן טמון המבחן הראשון שלה, למרות שגם כל רצועות האקטואליה האחרות מתקשות בו בעל כורחן: חצי שנה לתוך המלחמה, כל הצמרת המדינית-ביטחונית של ישראל לא מצאה זמן לשבת ולהתראיין (בעברית) באיזה אולפן. לא ראש הממשלה, לא שר הביטחון, לא הרמטכ"ל, לא שרים בעלי השפעה אמיתית כמו דרמר וגנץ. ובכל מקרה, המבחן הגדול של התוכנית הוא לא להיות האופוזיציה הכי נושכת על המסך, כי זה הושג כבר תוך עשר דקות. המבחן יהיה היכולת לבוא חשבון עם כל מי שצריך, משני צידי המתרס, ולשאול את השאלות הלא נעימות אפילו כשלפיד או ליברמן יגיעו לאולפן. לא נראה שזו תהיה משימה קשה עבורם.
ולמרות חבלי הלידה - ממתי גאולה אבן-סער היא פרשנית פוליטית קבילה? בטח כשהגילוי הנאות האלמנטרי, זה שלרוב נזרק על הדרך תוך אמונה ש"כולם כבר יודעים", בקושי היה שם - ניכר שגם אסייג וגם לוינסון באים ללמוד ולהשתכלל, כשאצלו הפוזיציה והאולפן (והאינסטגרם) עוד חדשים לו. לכן הם הזמינו את הצופים לכתוב להם הערות בוואטסאפ ובאינסטגרם, מה ששוב הבליט את הבדלי הגישות: אם אסייג בחרה במחמאות מאת אירית רחמים ופנינה רוזנבלום, לוינסון העדיף לצוד כמה עלבונות. ניכר שכל עוד זה תלוי בו התוכנית תהיה חייבת להצחיק קצת ("לא, מה פתאום, הם לא משלמים מספיק", ענה בשם אסייג כשנשאלה אם היא תגיע לפוליטיקה), ואין ספק שהוא יודע לתרגם למסך הטלוויזיה את היכולת שלו להתייחס ברצינות תהומית לנמוך כמו לגבוה.
הריאיון המרכזי עם רגב, כי כנראה שכבר אין חרם ואין סטייקים, נתן את כל הלהיטים - מגלגול אחריות לממשלה הקודמת (אבל כמובן שהיא "לא באה לדבר על זה") ועד הטענה ש"הפסקת הלחימה היא מכת מוות לחטופים". הדוגמה הראשונה העניקה ללוינסון הזדמנות לפרק באופן אגרסיבי אך ברור את המנגנון של הפוליטיקאים כדוגמתה, שזורקים טינוף לחלל האוויר ואז אומרים שלא ייכנסו אליו. ובכלל, הראיונות עם רגב ואלה שלפניה הביאו איתם מצווה עיתונאית שאין גדולה ממנה, ואין הרבה ממנה: מראיינים ששואלים את אותה שאלה שוב ושוב ושוב ושוב עד שיקבלו עליה תשובה. אפילו אם עוד לא פותח החיסון לתשובות מתחמקות שיחייבו את השיחה להמשיך הלאה. וכשאלה התנאים, נראה ש"אופירה ולוינסון" מתחילה להצטייד לקראת המבחן הכי חשוב שלה: אם לא נתניהו, אז לפחות להשיג לפני כולם את הריאיון הזוגי עם אליקו ולירז.