לו החיים היו סרט הוליוודי ולא מיני-סדרה דוקומנטרית באפל TV פלוס, ואילו המציאות הייתה נכתבת ללא תקלות בדרך, טניסאי העבר בוריס בקר אמור היה להיות היום קנצלר גרמניה, או לכל הפחות המקביל של מייקל ג'ורדן כספורטאי שהוא מותג פורץ דרך ועל-זמני בכלכלה החזקה באיחוד האירופי. מודל לחיקוי שלא נס לחו. עד כדי כך משמעותי היה בוריס בקר בשיאו, ועד כדי כך גדול היה הפוטנציאל שלו להפוך למישהו שהוא גדול מהחיים עצמם - מהספורט ומקריירת הטניס שלו.
אבל לצד הכינוי "בום-בום" על משחקו העוצמתי של בקר, שמו השני של השחקן יכול היה באותה המידה להיות "תקלות": נדמה כי אין חבטה שהוא לא החמיץ מחוץ למגרש. ממולטי מיליונר לאיש עסקים (בן 55 כיום) פושט רגל. מגיבור לאומי אותנטי, בשנים שבהן גרמניה המתאחדת המציאה את עצמה מחדש וזקוקה הייתה לכך נואשות, לגיבור טרגי מעורר מבוכה. מאגדת דשא לאסיר בבית הכלא האנגלי, הממוקם - למרבה האירוניה - פחות מחמישה ק"מ ממגרשי הטניס של וימבלדון: טורניר בו זכה ארבע פעמים, הראשונה שבהן כשהוא רק בן 17.
למי שגדלו בשנות ה-80 וה-90 לא צריך להסביר מי הוא בוריס בקר, גם אם הם לא היו חובבי טניס מושבעים. כמו מראדונה, ג'ורדן וקרל לואיס, הנוכחות שלו חרגה מגבולות התפקיד הספורטיבי שהוא מילא, כאחד משחקני הטניס הטובים בעולם דאז. ב"בום! בום! העולם נגד בוריס בקר", מיני-סדרה בת שני פרקים שעלתה החודש בשירות הסטרימינג של אפל, מתארים את שלושת הנושאים שעניינו את התקשורת הגרמנית ומכרו עיתונים באותן השנים: איחוד גרמניה, היטלר ובוריס בקר. זה הסטטוס.
לדור שלא ידע את בקר, נדמה שהאנלוגיה העכשווית הקולעת ביותר אינה מגיעה דווקא מעולם הטניס - שם היחיד שמתקרב אליו בכריזמה ובנוכחות המתריסה הוא נובאק דיוקוביץ' (שהיה גם חניך שלו) - אלא דווקא מבית המלוכה הבריטי. הנסיך הארי, אותו ג'ינג'י שהעיר את השדים הגזעניים בארמון בקינגהאם עם נישואיו למייגן מרקל, הוא דרך לא רעה לתווך למיליניאלס את הילד הפרוע של הטניס העולמי, שלא היה רגע שבו הוא לא לווה בצלמי פפרצ'י ושמעולם לא טרח לדפוק חשבון וללכת בזרם. כך למשל, בקר לקח לאישה את ברברה פלטוס שחומת העור, והסעיר את גרמניה שהגזענות מושרשת כה עמוק בדנ"א שלה. ומשהו בגזענות הזאת גם קצת התמתן מאז, בין השאר גם בזכותו.
בקר הוא אישיות מרתקת ומלאת סתירות, שנע בקיצוניות בין הצלחות מסחררות לכישלונות איומים. לא במקרה מי שנמשך לביים את המיני-סדרה עליו הוא אלכס גיבני, מהיוצרים הדוקומנטריים המובילים בעולם בשנים האחרונות, שגאונים שנויים במחלוקת הם גם ההתמחות שלו. בין היתר גיבני חתום על סרטים מצוינים על לאנס ארמסטרונג, סטיב ג'ובס, ג'וליאן אסאנג' והאוליגרך מיכאיל חודורקובסקי. האחרון, במאמר מוסגר, זמין באמזון פריים וידיאו, והוא חובת צפייה - בטח בימינו על מנת להבין היטב את תופעת ולדימיר פוטין, כמו גם את המאבק על ציפור נפשה של הדמוקרטיה.
"בום! בום! העולם נגד בוריס בקר" של גיבני היא מיני-סדרה שיש בה הכול. קודם כל, עבור חובבי נוסטלגיית הספורט, מדובר בממתק שאין להחמיץ - עם קטעי ארכיון נדירים, עריכה קצבית בסגנון מערבוני, וגיבורי הילדות שצצים אל המסך ומזכירים נשכחות. זה כיף גדול לראות את ג'ון מקנרו מתפוצץ שוב, להיזכר בביורן בורג נשבר והלאה אל הפסיכולוגיה שמאחורי המשחקים הבלתי נשכחים מול סטפן אדברג, מייקל שטיך ואנדרה אגסי. אבל על הדוקו הזה אפשר לדבר גם במונחים שאינם למכורים בלבד. במילים אחרות, הוא שווה צפייה גם עבור מי שלא מגיעים בקיאים.
כי הסיבה לצפות במיני-סדרה הזו היא שמדובר בהצצה חשופה ויסודית מאוד אל הבדידות שכרוכה בגאונות באשר היא. מלבד בקר עצמו, שמתראיין לסדרה ונדרש לספק הסברים, גיבני מביא אל המסך לא מעט אישים מהעבר של בקר - מאמנים, סוכנים, שחקנים, נשותיו לשעבר, אבל אף לא אדם אחד שהטייטל שלו הוא "חבר של בוריס בקר" ושמדבר בזכות בקר האדם. לא המותג וגם לא הספורטאי. הבדידות בפסגה מעולם לא נראתה כל כך מוחשית, וגם עכשיו, למעלה משני עשורים אחרי שהוא פרש מטניס, בקר הוא זאב בודד ועצוב.
גיבני לא עושה לבקר הנחות, וזו סיבה נוספת להקדיש את הזמן לדוקו הזה. הוא מעמת אותו אחד אחד עם השדים מהעבר הרחוק והקרוב גם יחד - ההתמכרות לכדורי השינה, הבגידה באשתו, הדיכאונות, האפיזודות העסקיות ההזויות שהוא היה שותף להן - ולא מהסס גם להציג את בקר כסוג של מאכער. אדם שהאמת היא לא בהכרח הדבר המקודש לו ביותר. בקר אמנם משוכנע שהוא מתאר את הדברים כפי שהם היו, אבל גיבני לא אחת סותר אותו. הוא מציג את בוחן המציאות הלוקה בחסר של מי שהיה ילד פלא, וכמאמר הקלישאה, נשאר רק ילד.