חובבי הטלוויזיה מבית HBO בוודאי הבחינו במגמה שמשתלטת על הסדרות של הרשת בשנה האחרונה - נוכחותם המוגברת של איברי מין גבריים לא מצונזרים: החל מהפין של מארק ב"הלוטוס הלבן", דרך הפין של הארי ב"פשוט ככה" ועד לשלל הפינים בפרק הראשון לעונה השנייה של "אופוריה". המגמה הזו הגיעה לשיאה כעת עם עלייתה למסך של "מינקס", הקומדיה החדשה של שירות הסטרימינג HBO מקס; אין לנו דרך להוכיח את זה, ויכול להיות שאנחנו קצת מגזימים, אבל התחושה היא שבפרק הראשון של הסדרה ראינו יותר זרגים מאשר שראינו בטלוויזיה כל חיינו.
אפשר להסתכל על המהלך של HBO כניסיון לדברר, באמצעות ההפתעה שמייצרת הופעתו של פין, את ההבדל המשמעותי בין הייצוגים הגבריים לבין אלה הנשיים בטלוויזיה, בקולנוע ובפרסומות (אקא: נשים ערומות יותר מגברים). בכל מקרה, וגם אם זו לא הייתה כוונת המשורר, המהלך הזה הופך את היוצרות - כי הוא מציב את הסו-קולד גבריות במקום פגיע. זה לא ניסיון קטנוני לנקום במין הגברי באמצעות החפצה (וגם אם זה כן – סו בי איט), אלא חתירה לשוויון, לתיקון; אם אנחנו עירומות, למה שלא תתפשטו גם אתם?
המהלך הזה של HBO הוא גם הלחם והחמאה של "מינקס", הן של "מינקס" הסדרה והן של "מינקס" המגזין שאת סיפורו היא מגוללת (תכף תבינו הכל). הסדרה, מבית היוצרת של אלן רפופורט, עוקבת אחר ג'ויס פריגר (אופליה לוביבונד) - בחורה אמביציוזית, חנונית ומעט מגושמת בשנות השלושים לחייה שחולמת להקים מגזין פמיניסטי ושמו "המטריארכיה מתעוררת". אחרי מי יודע כמה שנים של ניסוח רעיונות ושיופם, הסדרה נפתחת כשג'ויס נמצאת בדרכה לכנס מוציאים לאור, שבו תמצא בתקווה את מי שיגשים לה את החלום. באופן סמלי למדי, בכניסה לשם היא סופגת הערות סקסיסטיות מפועל בניין (או במילים אחרות: אלה שנות השבעים בלוס אנג'לס, קשה להיות אישה, רק מוודאים שהבנתם).
היא מגיעה לכנס עם אש בעיניים, אבל אף מו"ל (כולם גברים לבנים ומבוגרים, כמובן) לא מעוניין במגזין החתרני שלה. ובכן, מלבד אחד: דאג רנטי (ג'ייק ג'ונסון, "הבחורה החדשה"), שעומד מאחורי חברת ההוצאה לאור המפוקפקת "בוטום דולר" שמפרסמת מגזיני פורנו. דאג, שהוא בהתגלמותו האבטיפוס של הגבר הפרימיטיבי ששואף להגשים את החלום האמריקאי, מציע לג'ויס הצעה מפתה אבל טריקית: הוא יפרסם את המגזין הפמיניסטי שלה - עם התוכן החתרני והכל - אבל בתנאי שיתנוססו בו תמונות של גברים עירומים. "את צריכה להחביא את התרופה", הוא מסביר לה, "למשל, כשנותנים כדור לכלב, טובלים אותו קודם בחמאת בוטנים". וחוץ מזה – דאג מזהה כאן הזדמנות עסקית: הוא רוצה להיות זה שמוציא לאור את מגזין הפורנו הראשון שמיועד לנשים.
אחרי התחבטויות ג'ויס מגיעה למסקנה שעליה להיענות להצעה של דאג – זאת, למורת רוחו של החבר שלה, שמהר מאוד הופך לאקס שלה (מי זה האיש הזר הזה ולמה היוצרים של "מינקס" חשבו שיהיה לנו אכפת ממנו?). מעתה והלאה, לב לבה של הסדרה הוא בניסיונות החוזרים ונשנים של ג'ויס ושל דאג וצוותו – טינה, במבי וריצ'י - להגיע לעמק השווה: ג'ויס מביאה לשולחן אידאות אינטלקטואליות חשובות אך בלתי נגישות, והצוות מדרבן אותה להקליל אותן, לפלפל אותן, להתאים אותן לקהל הרחב (על אותו משקל, שם המגזין הוחלף לשם הלוהט "מינקס"). בשלב מסוים, ג'ויס אפילו מוצאת ערך בהצגתם של גברים ערומים במגזין – בחירה שנראתה בתחילה כתוצר בלתי נמנע של פשרה ומתגלה כפרקטיקה פמיניסטית מהפכנית.
כמסמך פמיניסטי, "מינקס" עושה עבודה מעולה. באמצעות דמותה המשכילה של ג'ויס הצופים למדים על רזי הפמיניזם ועל סוגיות מהותיות, שזה מבורך בפני עצמו - אבל מה שיפה זה שג'ויס עצמה לומדת גם היא: היא מבינה שהפמיניזם חי ונושם ומתכווץ ומתרחב, שיש לו מגוון צבעים וצורות, שהוא לא תמיד מתנהג כפי שהיא קראה אותו בספרים שלה. בתחילה כעסנו על כך ש"מינקס" מלעיגה את דמויותיה הנשיות האחרות – במבי, לדוגמה – במטרה להעצים את ג'ויס ואת חוכמתה, אבל מהר מאוד "מינקס" הוכיחה אותנו על טעותנו והבהירה שבמבי, שנראית ומעוצבת כמו "הבלונדינית הטיפשה" הקלאסית, היא בחורה מבריקה. נגיד את זה ככה: אם יש לכן חבר גבר שעדיין נבהל מהמילה "פמיניזם" ומקשר אותה לשנאת גברים ושריפת חזיות – תשלחו אותו לצפות ב"מינקס" והוא יחזור אליכן כגרסה משופרת של עצמו.
כסדרה, מצד שני, "מינקס" רחוקה מלהיות מושלמת. היא סדרה חמודה וקולחת מאוד: קל ונעים לצפות בה בזכות אסתטיקה צבעונית ומוקפדת, פסקול כיפי ונוסטלגי ושחקנים כריזמטיים (בראשם ג'ייק ג'ונסון, שהלוואי ונראה יותר ממנו על המסך). היא לא תוציא מכם שאגות של צחוק אבל היא כן משעשעת במידה מסוימת - כשעל הרגעים הקומיים המוצלחים ביותר אחראית לנון פרהם, שמגלמת את שלי, אחותה הגדולה של הגיבורה. אנחנו אפילו מסכימים לסלוח ל"מינקס" על הדידקטיות שלה, ולו רק בגלל שהיא מציפה לשיח נושאים כה חשובים (וכן, למרות שעברו חמישים שנה לערך מאז אירועי הסדרה הבדיוניים - השיח על פמיניזם עדיין רלוונטי).
אבל ל"מינקס" יש לא מעט חסרונות. קודם כל, משהו שצריך לדבר עליו בדחיפות: אפיון הדמות המוזר של דאג. בתחילת הפרק הראשון, אנחנו מכירים אותו כמי שמתפרנס כבר שנים מהחפצת נשים (וגם העסיק דוגמניות קטינות) ומשתמש במילה השוביניסטית "צ'יקס" ("בחורות") בכל משפט שני. אבל משהו כמו רבע שעה לתוך הסדרה דאג הוא כבר פמיניסט של ממש, ש*באמת* מבין - או שואף להבין - את החוויה הנשית. אנחנו בעד צמיחה אישית, שלא תבינו לא נכון, אבל נראה שהמקרה פה איננו כזה של דמות מורכבת אלא של דמות מלאה בסתירות פנימיות, שחושף כתיבה מעט עצלנית או נמהרת מצד יוצרי הסדרה שצריכים היו לקדם את העלילה. ובכלל, אפיון הדמויות של "מינקס" עובר כלא מוגמר, והדמויות לא מתפתחות מספיק לאורך הסדרה. ארבעה פרקים לתוך הסדרה ואנחנו עדיין לא יודעים משהו על ג'ויס - הדמות הראשית - שלא ידענו עליה כבר בהתחלה (אהה, אבל היא כן גילתה שמותר לה להיות חרמנית! כמה מקורי).
אבל הבעיה העיקרית של "מינקס" היא הנטייה שלה להאכיל את צופיה בכפית. בין אם זו נוכחותם המוגזמת של פועלי הבניין המטרידנים בפרק הראשון (כן, הבנו, אנחנו בשנות השבעים, קשה להיות אישה!), הסצנה בה ג'ויס מאזינה לרדיו ומתנועעת לצליליו של שיר שמילותיו זועקות העצמה נשית (כן, הבנו, את פמיניסטית!) או הסצנה בה היא מדמיינת את עצמה נואמת אודות המגזין וחוטפת מבול של עגבניות מהקהל (כן, הבנו, את מפחדת). התיאטרליות הזו יכולה הייתה אולי לעבוד במקום אחר, אבל "מינקס" לא מספיק מצחיקה בשביל להרשות לעצמה להיות כזו. וגם: כוחן של סדרות טלוויזיה לא פעם גלום ביכולת שלהן לרמוז, להגיד בלי לדבר, והתמות של "מינקס" - ובכלל, הרגשות שהיא רוצה לתאר - מופיעים לרוב בתצורה מילולית ומפורשת מדי. לעיתים זה נראה ש"מינקס" לא סומכת על הצופים שלה שיחברו את הנקודות בעצמם, והיא מתעקשת לחבר אותן עבורם. זה לא ש"מינקס" היא סדרה גרועה, אבל כגודל הציפייה גודל האכזבה - והיא פשוט יכולה הייתה להיות טובה הרבה יותר.