העונה הראשונה של "ברידג'רטון" הייתה סנסציה. העונה השנייה שלה אמנם לא שחזרה את הבאזז ואת ההתרגשות שאפפו את הראשונה, אבל בהחלט הייתה להיט ענק, אם שופטים לפי נתוני הצפייה. ובתקופה בה נטפליקס כבר ידועה כמחסן של סדרות-סוג-ב' יותר מאשר כספקית של תוכן ראוי לצפייה, הדרמה התקופתית מבית שונדה ריימס היא אחת הסדרות (המתוסרטות והעכשוויות) היחידות שמחזיקות את הראש של נטפליקס מעל המים, ולו בבחינת האמון של הציבור בענקית הסטרימינג. בהתחשב בכל זה, לא מפתיע שנטפליקס בחרה להרחיב עוד את היקום של "ברידג'רטון"; לחלוב עוד קצת את הפרה השמנה.
עוד לפני עלייתה של העונה השלישית של "ברידג'רטון", שצפויה להגיע לענקית הסטרימינג בהמשך השנה, אתמול (חמישי) נחת בנטפליקס הספין-אוף המצופה של הסדרה: "ברידג'רטון: סיפורה של המלכה שרלוט", פריקוול שמתמקד בדמותה המסקרנת של המלכה. אגב, הדמות הזו לא קיימת בסדרת הספרים של ג'וליה קווין שעליהם נשענת "ברידג'רטון", אבל היא כן מבוססת באופן רופף על דמות שקיימת במציאות - המלכה שרלוט ממקלנבורג-שטרליץ.
המלכה שרלוט הופיעה בשתי עונותיה של "ברידג'רטון" אבל לא זכתה עד כה לקו עלילה משמעותי משל עצמה. באמצעות הסדרה החדשה, האנשים שמאחורי "ברידג'רטון" מעניקים נפח לדמות שלה, ומתארים לפרטים את השינוי החברתי שהיא הנחילה בממלכה המאוחדת, ושבזכותו המציאות של "ברידג'רטון" (בעונות הרגילות) נראית כפי שהיא נראית - אנשים שאינם לבנים חיים יחד עם אנשים לבנים בלונדון של תקופת הריג'נסי, וזוכים לאותם התנאים ולאותו היחס החברתי.
ואכן, "סיפורה של המלכה שרלוט" מתרחשת ברובה בעבר. שרלוט הצעירה (אינדיה אמרטפיו) היא בת למשפחת אצולה גרמנית; אחיה המבוגר, שאחראי עליה, מקבל הצעה להשיא אותה למלך ג'ורג' השלישי – הצעה שאי אפשר לסרב לה, שכן סירוב שקול להעכרת היחסים עם המעצמה הכי גדולה של התקופה, הממלכה המאוחדת. לשרלוט, מתוקף היותה אישה במאה ה-18, אין סיי בעניין הזה – אבל היא בהחלט לא מרוצה. והיא לא היחידה שמרגישה ככה: אימו של המלך, הנסיכה אוגוסטה, נחרדת לגלות שצבע העור של המלכה המיועדת כהה יותר משחשבה. אבל במקום לבטל את החתונה ברגע האחרון (ובכך לגרום לגבותיהם של הנתינים להתרומם), הנסיכה מחליטה לזרום עם הנסיבות, ולהכריז על הניסוי הגדול של הממלכה המאוחדת. היא עצמה, לעומת זאת, עדיין מחזיקה בדעות גזעניות.
ושרלוט? בעודה מנסה לברוח מהחתונה שלה עצמה היא נתקלת בג'ורג' (קורי מילקריסט) והוא מוצא חן בעיניה (והיא בעיניו) - עוד לפני שהיא מבינה שהוא-הוא המלך שלו היא עתידה להינשא. ואם הכל נראה מושלם, אז, ובכן, לא לעוד הרבה זמן. אחרי הטקס, שרלוט מצפה לליל הכלולות שלה עם בעלה הטרי והחתיך – אבל אז הוא מודיע לה שהם אפילו לא יתגוררו באותו הבית. אז למה המלך עושה לה את זה? בשלב זה אנחנו עוד לא יודעים, אבל בהמשך מתברר שהוא מסתיר ממנה - ומכולם - סוד: המלך ג'ורג' הוא מתמודד נפש, והוא נמנע ממפגשים עם המלכה, אהובתו, כדי להגן עליה.
בלי להיכנס לפרטים נוספים, ולו כדי להימנע מספוילרים, אגיד שקו העלילה הזה הוא אחד מקווי העלילה היותר רגישים ומרגשים שנראו עד כה ביקום של "ברידג'רטון". "סיפורה של המלכה שרלוט" מטפלת במאבקים של המלך בחמלה, ויותר מזה – היא יודעת לאכלס את הסיפור העצוב הזה בתוך היקום של "ברידג'רטון". כלומר, "ברידג'רטון" הייתה עד כה אסקפיסטית למדי, ו"סיפורה של המלכה שרלוט" הוא בהחלט הפרק האפל, הבוגר והמפוכח ביותר ביקום של "ברידג'רטון" עד כה - אבל האופי הדרמטי שלו עדיין מתכתב עם זה של הסדרה המקורית.
ואם כבר מדברים, קו עלילה קשוח נוסף הוא זה של ליידי אגתה דנברי הצעירה (ארסמה תומס), שכלואה בתוך מערכת היחסים שלה עם בעלה, המבוגר ממנה משמעותית. הרקע הזה על עברה העגום של ליידי דנברי מסביר את האישה שהיא הפכה להיות עם השנים, וממקם אותה שוב כאחת הדמויות הכי עוצמתיות של "ברידג'רטון". וקורותיה של ליידי דנברי, כמו אלה של שרלוט וג'ורג', הם עוד הוכחה לכך ש"סיפורה של המלכה שרלוט" היא פריקוול עם היגיון פנימי ברור וקוהרנטי. אפשר לראות את הקשר בין הגיבורות בצעירותן לבין הגיבורות בבגרותן, ולכל עלילה יש סיבה.
זה המקום לציין בו לטובה את הקאסט הצעיר של "סיפורה של המלכה שרלוט". אינדיה אמרטפיו מתעלת בצורה מרשימה את האנרגיות של המלכה שרלוט, ארסמה תומס בתור ליידי דנברי הצעירה עושה עבודה לא רעה. ובנוסף אליהן, מופיעות בסדרה גם שחקניות "ברידג'רטון" שמגלמות את הגרסאות המבוגרות של הדמויות שלהן: גולדה רושובל (המלכה שרלוט) ואדז'ואה אנדוה (ליידי דנברי), וגם רות גמל (ויולט ברידג'רטון). שלושתן מובילות את ציר הזמן הנוסף של "סיפורה של המלכה שרלוט" - ההווה. מבחינה נרטיבית, האירועים שמתרחשים על ציר הזמן הזה הם לא מאוד מעניינים במקרה הטוב ומיותרים במקרה הרע (ולכן לא ארחיב בעניינם), אבל זה נסלח מסיבה פשוטה - אי אפשר לעשות סדרה מבית "ברידג'רטון" בלי לפזר מעליה קצת מכוכבות "ברידג'רטון" המקוריות. מה גם שהשחקניות המבוגרות הן שלושתן תענוג לצפייה, והן מספקות אתנחתות קומיות שמקלילות מעט את האווירה הקודרת של הספין-אוף.
וכי אני יודעת שתשאלו: כן, כמו ב"ברידג'רטון", גם ב"סיפורה של המלכה שרלוט" יש סקס - אבל אין סיבה לצפות לסצנות גרנדיוזיות כמו אלה של דפני והדוכס. אם בעונה הראשונה של "ברידג'רטון" העלילה נבנתה סביב המין, ובעונה השנייה היא נבנתה סביב המתח המיני, הרי שכאן המין הוא רק חלק אחד מתוך הרבה חלקים שיש לסיפור. תחליטו אתם אם זה טוב או רע. מה שכן: סוף סוף, אחרי ציפייה גדולה מצד הצופים, יוצרי "ברידג'רטון" נותנים מקום לסקס להטבק"י.
ל"סיפורה של המלכה שרלוט" לוקח זמן להתניע, אולי קצת יותר מדי, ואין ספק שהפרקים שלה ארוכים הרבה יותר מדי (למשל, אורכו של פרק חמש שעה ורבע, ולא ברור למה הוא לא מפוצל לשני פרקים). ובכל זאת, אם תתמסרו אליו, הספין-אוף הזה לא יאכזב אתכם. מדובר בפריקוול ראוי שמצדיק את קיומו ומעמיק את העולם של "ברידג'רטון", ומעבר לכך – הוא מסוגל גם לעמוד על שתי רגליים, כסיפור משל עצמו.