על סף עונתה האחרונה, "יורשים" מציבה אתגר מתעתע. בפני היוצרים ו-HBO, אבל אפילו יותר מכך בפני הצופים, ובפרט המבקרים. איך היא יכולה להיות לא טובה, או פחות טובה? מה צריך לקרות כדי שזה יהיה המצב? את התרחיש הזה קשה לדמיין כמעט כמו את מה שיקרה מחר בפוליטיקה הישראלית. שלוש עונות של האירוע המשפחתי המסעיר בעולם אימנו את כולנו היטב בצעדי הריקוד החדים והמהירים של שושלת רוי, ואחרי הפוגה של שנה ורבע, אנחנו רק רוצים לרקוד.
ובכל זאת יש כאן סכנת החלקה. כי הנוסחה של "יורשים" אמנם מנצחת, אבל היא עדיין נוסחה: כוח + כסף + משפחה = מהלך נועז ונואש בפרק האחרון של העונה, שמחירו הוא בדרך כלל בגידה מטלטלת שנראה כאילו אין ממנה דרך חזרה, בחזקת טוויסט קטלני. כך, בסוף העונה השלישית, התאחדו קנדל, רומן ושיב במטרה למשוך את השטיח מתחת לרגליו של אבא לוגאן, ומצאו את עצמם בתנוחת Boar on the Floor קלאסית אחרי שלוגאן שלף ראשון, בעזרתה האדיבה והמכאיבה של אמם.
העונה הרביעית מתרחשת כמה חודשים אחרי השח-מט המשפיל, זה שהשאיר את השלושה מחוץ לכל עמדת השפעה בעסקת הענק לרכישת האימפריה המשפחתית. היא מוצאת את "הילדים", כפי שהם עדיין מכונים בסביבת אביהם, כשהם מלקקים את פצעי הבגידה ומתנחמים בברית האמיצה שהולידה ביניהם אחווה מחודשת. זה נחמד, אבל זה לא מספיק: שיב נאלצת להתמודד עם השלכות ההפיכה המשטרית שבעלה האוהב טום הרים לה על הראש, רומן מתייסר מהשיט-שואו שמתחולל בעקבות הפעם היחידה בחייו שבה באמת העז להתייצב נחוש בפני אביו ורוצה שיבואו לקחת אותו מהחוג, וקנדל - טוב, הוא דווקא נראה יחסית בסדר, אז זה כנראה אומר שמשהו ממש נורא עומד לקרות.
מנגד ניצב לוגאן, לפתחו מונחת עסקת המיליארדים, והוא מוקף במלחכי הפנכה הישנים והטובים: העוזרת/מאהבת קארי, היועצים הנאמנים (לסירוגין) פרנק, קארל וג'רי, המועמד לנשיאות ולתואר "האדם המגוחך בעולם" קונור, והצמד שמכנה את עצמו עכשיו במודעות עצמית מקסימה "האחים המגעילים" - טום והדודן גרג. זה מצחיק נורא - שני הפרקים הראשונים (שנשלחו מראש לביקורת) כוללים לא מעט רגעים שגוררים צחוק רועם בסלון - וזה גם קצת עצוב. כי בתוך כל הטוב הזה, לוגאן מתחיל להתגעגע לילדים שלו.
המהלך הזה, שנבנה בניואנסים עדינים, מתגלגל לסשן ה"רוסט" הכושל בהיסטוריה ומגיע עד מפגש מפתיע בחדר קריוקי, משורטט באופן שמוכיח את הגדולה של "יורשים" (ושל בריאן קוקס האדיר). הדרמה המתמדת, האינטריגות העסיסיות, הדיאלוגים המושחזים והסכומים העצומים - כל אלה הלחם והחמאה של הסדרה, אבל המטען הרגשי הוא הקוויאר שלה. בלי לערב ולערבב את הלב בעומק ובחוכמה, עלילות משפחת רוי הן לא הרבה יותר ממלודרמה צינית במיוחד. ובשני הפרקים הראשונים של העונה הרביעית, הלב מתערבב.
הדמויות של "יורשים" לא מתפתחות בקלות. זה חלק מהנרקיסיזם האינהרנטי שמוביל אותן, או יותר נכון - תוקע אותן בלופ אינסופי של שחזור חטאי העבר. שינוי הוא אשליה, רק עוד פקטור של היצע וביקוש. לכן טוב שהעונה הרביעית עתידה להיות האחרונה. "אדם חכם יודע מי הוא", אומר לוגאן, ו"יורשים" היא סדרה חכמה שיודעת מה היא: אפוס מלחמתי שחייב להיגמר בדם, סאטירה מעמדית קורעת, סיפור אנושי לחלוטין על הרצון באהבה, ונוסחה טלוויזיונית מנצחת שראויה להישאר מנצחת, בלי להיאחז בהון שלה בתאווה של פטריארך אכזרי שעלול לגמור נטוש ומבולבל.