בערך באמצע הפרק הרביעי של Shrill, ישנה סצנה אחת שהיא ללא ספק המשמחת ביותר בסדרה. אנני, הדמות הראשית שמגלמת איידי בריינט (סאטרדיי נייט לייב), הולכת למסיבת בריכה שכל המשתתפות בה הן נשים שמנות - כנראה הסיטואציה היחידה שבה הן יכולות להסתובב בבגד ים מבלי שישפטו אותן. אנני מגיעה בג׳ינס וחולצה, וכשגוררים אותה לרחבה לצלילי אריאנה גרנדה (בחירה בוודאי מודעת בזמרת קטנטנה עם שם גדול), היא מסתכלת על כל השומנים המקפצים מסביבה, ומרשה לעצמה להשתחרר. למרות שמדובר ברעיון די קלישאתי לסצנה, האופן בו הנשים הרוקדות מצולמות הוא לא פחות ממהפכני. הן מצולמות בדיוק כמו שמצלמים נשים צעירות ורזות מבלות במסיבת בריכה - הן לבושות מדהים, זזות נפלא והסצנה כולה מוארת, ערוכה ומצולמת כך שמי שמצליח למצוא בה משהו לא יפה - צריך לבדוק רק את עצמו.
מכיוון שנשים שמנות עדיין לא רואות מספיק ייצוגים מחמיאים של עצמן בתרבות הפופולרית, רק בשביל הרגע הזה טוב ששריל (צווחה, בתרגום חופשי) נעשתה. החלק המבאס בסיפור הוא שהיא לא מספיק טובה. הסדרה היתה יכולה להיות רגע של שפיות בטלוויזיה, סדרה שמרימה לנשים שמנות מבלי לרחם עליהן, אבל למרבה הצער היא פשוט לא מספיק טובה בשביל לעשות את זה.
שריל מצטרפת לרשימה של סדרות מהסוג המילניאלי, כמו משלחת חיפוש או PEN15, שמאוד רוצות להיות בנות החדשה אבל לא מצליחות. הכוונות הטובות שם - הן תמיד מלאות בנאיביות של לוחמי צדק חברתי, דמויות מורכבות ופגומות שכתובות היטב ורפרנסים לתרבות הפופולרית מפה ועד להודעה חדשה. אבל מה שחסר להן הוא אקס פקטור מסוים, קסם שמחבר את כל המרכיבים יחד. בנות לא הייתה הסדרה הכי מעוררת אמפתיה, אבל היא הייתה חלוצית ומרתקת, וגם כשהאנה או מארני עיצבנו אותנו - עדיין רצינו לצפות בהן ולדבר עליהן.
בריינט היא גם אחת מכותבות הסדרה, לצד לינדזי ווסט, שהעלילה מבוססת על ספר שכתבה על החיים שלה, והיא מביאה איתה לסדרה קהל שכבר למד לאהוב אותה בסאטרדיי נייט לייב ובתפקידים שלה בבנות, הוראס ופיט, ברוד סיטי ועוד. בריינט היא לא שם מאוד מפורסם, אבל היא מספיק מוכרת ואהובה כדי לפתח ציפיות בקרב הצופים, רק כדי לגלות שמדובר בתפקיד הכי אנמי שלה. בריינט הפכה להיות מזוהה כאישה שנוח לה בגוף שלה, שהצליחה למרות המראה שלה ומבלי להיות מלוהקת רק לתפקידי "החברה השמנה". בדיוק בגלל זה - באופן אירוני ומעודד, יש לציין - היא פשוט לא אמינה בתפקיד של אישה חסרת ביטחון, ולא ממש מצליחה להחדיר מהקסם האישי שלה לדמות הלא כריזמטית של אנני.
שריל היא עוד סדרה של כמעט - היא כמעט טובה וכמעט קולעת - תוצאה הגיונית סך הכל של העידן הנוכחי בטלוויזיה, בו קל יותר מאי פעם להמר על יוצרים צעירים ומבטיחים. הסדרה, למרבה הצער, נכשלת, בעיקר בגלל קווי עלילה שבאמת מזכירים יותר מדי את בנות של לנה דנהאם (כולל שאיפות הכתיבה של הדמות הראשית והבויפרנד הדוש שמתייחס אליה חרא) וטיפול לא מספיק מקורי או אמיץ בסוגיות הפסיכולוגיות, התרבותיות והחברתיות של האישה השמנה - נושא שיש לו עוד מה לחדש לנו. רק בגלל זה, שווה להחזיק אצבעות ולקוות ששריל תחזור עם עונות נוספות ותצליח לשכלל את הסיפורים והמסרים שלה.
