כשמדובר בסדרות דרמה למיניהן, הצופים מחפשים אחר תוכן חדש ומסעיר. הם תרים אחר סיפורים שעוד לא סיפרו להם ומשתעממים כשעלילות חוזרות על עצמן (מתוך ההנחה הזו, הפיכתן של "משחק הדיונון" או של "ברידג'רטון" לסדרות להיט היא מאוד הגיונית). עם זאת, כשמדובר בסיטקומים - הקהל דווקא נוטה להעדיף כאלה עם ניחוח של פעם, רצוי מאוד שיהיו סדרות קאלט בנות 15 לפחות (התחייה המחודשת של "סיינפלד" בנטפליקס – ובקרוב גם של "המשרד" – היא בדיוק ההוכחה לכך). מהחלטותיה השונות, הן בתחום הרכש והן בתחום ההפקה, ניתן להבין שנטפליקס מכירה את הסנטימנטים האלה ופועלת על מנת לייצר עבורם מענה. אבל "פריטי סמארט" (או בתרגום העברי הנורא שניתן לה, "יופי של אחות"), קומדיית המצבים הקלילה והמטופשת החדשה של נטפליקס, מטילה בספק את המודעות הגבוהה של ענקית הסטרימינג להלך הרוח הציבורי בכל הנוגע לצריכת תרבות.
לצד חברי קאסט אנונימיים, גייסה לשורותיה "פריטי סמארט" שני שחקנים שנשלפו היישר משנת 2007: אמילי אוסמנט, הלא היא לילי טרסקוט מ"האנה מונטנה", וגרג סולקין, שהופיע ב"המכשפים מוייברלי פלייס" ובשאר תוכניות דיסני למיניהן. הסדרה עוקבת אחר צ'לסי (אוסמנט), בוגרת הרווארד ששואפת לכתוב ורומן ומגיעה לביקור של ימים מספר אצל אחותה קלייר באל. איי; במהלך שהותה, בן הזוג שלה נפרד ממנה בשיחת טלפון והיא נותרת חסרת כל (איך?), ומחליטה להיענות להצעה של קלייר להמשיך להתגורר איתה ועם שלושת שותפיה לדירה: גרנט (סולקין), האקס של קלייר ומאמן כושר שנראה כאילו פניו סותתו באבן; סולנה הפלפלית, שלמדה עריכת דין אבל החליטה לפנות לתחום הטיפול האנרגטי; וג'יידן, הומו מוחצן ומשפיען אינסטגרם שרואה, בגדול, רק על עצמו. הארבעה הנ"ל כולם אנשים מאוד יפים וכמתבקש הם גם אינם העפרונות הכי מחודדים בקלמר.
אוסמנט היא ללא ספק השחקנית הכי טובה באנסמבל (וגם זו שקיבלה את הדמות המשעשעת והאמינה ביותר). מראש, הוטל עליה להחזיק את הסדרה על כתפיה, שכן הדינמיקה הכביכול-מצחיקה בין צ'לסי הנוירוטית והאינטלקטואלית לבין חבריה רפי השכל של אחותה היא שמייצרת את 90 אחוז מהבדיחות. לעיתים זה עובד: ההתאהבות של צ'לסי בגרנט משכנעת להפליא והמתח המיני המשונה ביניהם הוא אחת מנקודות החוזקה של הסדרה.
ממש כמו בקומדיות של פעם, "פריטי סמארט" מתרחשת ברובה בבית ענק ופוטוגני שדייריו כנראה לעולם לא היו מסוגלים לממן (או, לחילופין, בבית הקפה הקבוע שלהם) ומסתמכת לא מעט על הומור פינג-פונג שמקורו עשורים אחורה. לצד המאפיינים הנ"ל, תכונה נוספת של "פריטי סמארט" נשאבה מסיקטומים ותיקים: הקביעה לפיה טיפשות זה דבר מצחיק. בכל סיטקום שמכבד את עצמו הייתה לפחות דמות אחת שהיא – איך לומר – פחות איתנו, בין אם מדובר בסדרות למבוגרים (דוגמת פיבי ב"חברים") ובין אם מדובר בסדרות לנוער (דוגמת פי. ג'יי מ"גוד לאק צ'ארלי"). "פריטי סמארט" לקחה את הנחת היסוד הזו כמה צעדים קדימה, ויש בה לא דמות טיפשה אחת אלא ארבע.
לא הייתה לנו שום בעיה עם אפיון הדמויות הפלקטי של "פריטי סמארט" וגם לא עם קווי העלילה הצפויים. למעשה, שניים מכותבי "פריטי סמארט" הם מכותבי "האקסית המטורפת", ומי שצפה בסדרה ההיא ישים לב לנקודות דמיון בין השתיים: שתיהן עוקבות אחר בחורה מבריקה וQuirky-ית שמתאהבת בבחור טיפש ושרירי (במקרה של "האקסית", אלה רבקה וג'וש). דמותה של סולנה מזכירה מאוד את זו של ולנסיה ב"האקסית", וכך גם דמותה של מרגו המתנשאת מזכירה את הפרנמי של רבקה משכבר הימים, אודרה לוין. למרבה הצער, התכונות המאוד כלליות האלה של הדמויות הן המכנה המשותף היחיד של שתי הסדרות.
בהשוואה להומור המתוחכם והמקורי של "האקסית המטורפת", ההומור של "פריטי סמארט" פשטני ומעייף. בדיוק בגלל שבשנים האחרונות (ותודות לסדרות כמו "האקסית") חוש ההומור שלנו התפתח והשתכלל, ובהתחשב בעובדה שאנחנו כבר מכירים בדיחות מתוחכמות הרבה יותר, "פריטי סמארט" היא מוצר לא רלוונטי; בצפייה, התחושה היא שאנחנו ילדים בכיתה ז' שמנסים לפתור תרגיל חשבון של כיתה ב'. גם אם מדי פעם מושחל בסדרה פאנצ' מוצלח, הוא לא מפצה על עשרות הפאנצ'ים שהוציאו מאיתנו מקסימום חיוך מפוהק.
עוד חשוב לומר שרפרנסים לתרבות המודרנית אינם מספיקים כדי להפוך סדרה לרלוונטית. רציתם לעשות סיטקום לדור ה-Z? זה לא מספיק להכניס דמות של אינפלואנסר, ולא – זה גם לא מספיק לדבר לרגע על המסיבות המפוקפקות של ארמי האמר או על ערב דראג בסימן לורה דרן. האזכורים הנ"ל אמנם מוכיחים לנו ש"פריטי סמארט" אינה מנותקת לחלוטין מהמציאות (ובהתאם, הם גם מאפשרים לנו לנשום רגע לרווחה), אבל הם לא הופכים אותה לסדרה ששווה לתעדף על פני עשרות ומאות סיטקומים אחרים שנעשו לפניה.
בשונה מסדרות חדשות אחרות מבית נטפליקס, במקרה של "יופי של אחות" – לא ברור אחרי איזו מגמה היא מנסה להתחקות. לא ברור עבור מי היא מכוונת, ובהתאם לא ברורה זהותם של מי שבסוף יישאבו אליה. היא נראית כמו חיקוי דהוי ומאולץ של משהו שאף אחד לא ביקש חיקוי עבורו. אם ל"פריטי סמארט" הייתה אמירה חדשה, או אפילו אם הייתה מצחיקה יותר ממה שהיא – אפשר היה לסלוח לה על השימוש באמצעים עתיקים. כרגע, נראה שלשפה הטלוויזיונית שלה אין כל הצדקה או משמעות, מה שהופך אותה למיותרת ובלתי אותנטית ממש כמו דוכן פלאפל במתחם שרונה. כלומר, זה כיף ומגניב לצפות בסיטקום מהניינטיז ולהתרפק על גרמי מדרגות שלא מובילים לשום מקום או על צחוקים מוקלטים, אבל מי רוצה לצפות בסדרה כזו שנוצרה ב-2021, כלומר, ללא האפקט הנוסטלגי המענג? התשובה היא, לפי התחזיות שלנו, מספר לא מספק בעליל של צופים – אבל רק הזמן יספר.