למה סיפור טוב שכתוב כהלכה ומסופר היטב, צריך המשך? זו שאלה פילוסופית חשובה, שרלוונטית מאי פעם לעולם הטלוויזיה והקולנוע של 2022. מעטים התכנים המצליחים שהם לא איזשהו המשך של דבר קיים.
אין זמן מדויק לשאול את השאלה הזו כמו בפתיחתה של העונה השנייה של "בובה רוסית", הפנינה הלא כל כך נסתרת של נטפליקס שיצאה לראשונה לפני שלוש שנים. התשובה לשאלה היא ככל הנראה כסף. תוכן טוב מביא צופים, צופים ממשיכים לעונות שניות, ומביאים כסף לשירותים שנמצאים בימים אלו במלחמה על חייהם. אבל זו נקודה בעייתית למדי להיכנס איתה לסדרה: הציפיות גבוהות מתמיד וקל מדי לפשל.
העניין הוא כזה: "בובה רוסית" לא הייתה צריכה עונה שנייה. באמת שלא. הסיפור עבד כל כך יפה, השחקנים היו כה כובשים, הייתה התחלה, אמצע וסוף. הכל היה סגור וחכם ועובד. אבל רצה הגורל, רצו מפיקי הסדרה ורצו הבכירים בנטפליקס, ותוכנית שממש לא הייתה צריכה לקבל עונה שנייה - חודשה לעונה נוספת. ולהצליח בדבר כזה היא משימה על גבול הבלתי אפשרית.
אז נתחיל מהסוף. עמיתי רועי אבן כתב כי "במקום עוד ניסוי מחשבתי ואסתטי מעניין קיבלנו קשקוש מוחלט" ואמר כי "עדיף לוותר" על העונה החדשה של "בובה רוסית". אני לא מסכימה כלל. היא בהחלט לא הייתה צריכה עונה חדשה - אבל בהתחשב בציפיות הגבוהות, בסיפור הסגור ובנקודת הפתיחה הבעייתית ממילא, "בובה רוסית" עושה עבודה טובה. היא טוותה סיפור חדש אך אחד כזה שלא מתעלם מהעלילה הקודמת, ומעמיק אותה; היא השתמשה באותם מוטיבים שהפכו את הסדרה לעצמה (שילוב ייחודי בין מדע בדיוני ופנטזיה שאנחנו ממעטים לראות, עוקצנות, הומור שחור ומראות. מלא מראות), והצליחה להפתיע כל פעם מחדש, בדומה לקודמתה. רק קצת פחות טוב.
אבל רגע, מההתחלה. בשנת 2019 יצאה לעולם סדרה מתוקה ואפלה בשם "בובה רוסית", וסיפרה על נדיה (נטשה ליון, "כתום זה השחור החדש") – בחורה גסת לשון, מעשנת כמו קטר וחוגגת את יום הולדתה ה-36. נדיה יוצאת ממסיבת יום ההולדת שלה, מסתובבת קצת בעיר בחיפוש אחרי החתול שלה, ונדרסת - והשאר היסטוריה. ההיסטוריה כוללת מוות, מוות ועוד מוות, לולאת זמן, חבר נפש עם השם הכי גנרי אי פעם וחתול נורא חמוד.
והנה אנחנו בפתחה של העונה החדשה. לולאות זמן, מסע בזמן ועיסוק בפלקסביליות של זמן באופן כללי שייכים לרוב לעולמות המדע הבדיוני, אך "בובה רוסית" לוקחת אותו לעולמות הפנטזיה. אין בסיפור שום פתרון מדעי או שכלתני שמסביר למה הדברים קורים כמו שהם קורים, ולמה לעזאזל נדיה נכנסת לתוך כל הבלגאן הזה. במהלך העונה הראשונה נדיה ואלן מחפשים אחר התשובה לשאלה למה הדברים קורים להם, ומוצאים אותה בהסבר שגורס כי אם הם היו מפסיקים להתרכז כל כך בעצמם הם לא היו נכנסים לטיים לופ הזה מלכתחילה. כלומר, כוחות מסתוריים ביקום החליטו ללמד אותם לקח. בעונה השנייה דברים פשוט קורים – אבל בשום שלב אף אחד לא עוצר לשאול את עצמו למה. למה הם, למה שוב, למה עכשיו, מה המטרה של כל זה. באשר למטרה נדיה מתחבטת פה ושם, אך לא מקבלת שום אישור רשמי לדברים.
אז, אנחנו פוגשים את נדיה ארבע שנים אחרי אותו יום הולדת קטלני, כשהיא פסע מחגיגות גיל הארבעים. היא עולה על רכבת, ובמקום להביא אותה ליעד - היא מביאה אותה לשנות השמונים. נדיה מסתובבת באזור, פוגשת בחור, מסייעת לו לגנוב תיק מלא זהב ומתמזמזת איתו בדירה, ואז היא קולטת שחיצונית היא לא נראית כמו עצמה, אלא כמו מישהי אחרת: כמו אמא שלה. היא נכנסה לגופה של אמא שלה ומתפעלת את פעולותיה.
בשונה מהעונה הראשונה, הפעם נדיה הרבה יותר אקטיבית. אז היא מתה שוב ושוב וכולה ניסתה לצאת מהלופ, כאן היא חוזרת לעבר באופן אקטיבי, שוב ושוב, כדי לנסות ללמוד על ההיסטוריה המשפחתית ולנסות לשפר את מצבה בהווה, אפקט הפרפר סטייל. בחזרה שלה לעבר יש משהו נון שאלאנטי באופן מעורר חרדות ואפילו מרגיז. תגידי, לא ראית אף סרט מסע בזמן? אי פעם? האם את לא יודעת תשתי כוס מים במקום לבחור במיץ תפוזים הנאצים יחזרו לשלטון והיטלר יקום לתחייה? לנדיה לא אכפת להגיע לעבר המשפחתי שלה, לעשות בלגאן, להגיד כל מה שעולה לה לראש עם אפס פחד ואפס התייחסות לתוצאות האפשריות של מעשיה. יש בזה גם משהו מרענן, לא נגיד שלא. אבל זה בעיקר נורא נורא מוזר.
בהמשך מתגלה כי למרות שם הסדרה המבלבל למדי, נדיה היא דווקא הונגרייה ובכלל לא רוסייה. סביר להניח שזה לא פרט שהשתנה בשל המלחמה הקטלנית באוקראינה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שזה בא להם טוב. העונה השנייה מתעקשת גם להחזיר את אלן למסע בזמן משל עצמו, ולא ברור למה: הוא איש לא כזה מעניין, הסיפור שלו לא כזה מעניין, והחיוורון שלו אף מודגש לצד גיבורת הסדרה הססגונית והמסקרנת.
גם בנדיה יש בעיות, ללא ספק. למרות הסיפור המשפחתי הקשוח שלה, ועם כמה שהיא מתאמצת להיות דרמה בין דורית מרגשת, "בובה רוסית" היא הרבה יותר קומדיה שחורה מאשר מסמך אנושי מרגש – וזה הרבה בגלל שהעוקצנות של נדיה, והעובדה שהיא משדרת חוסר פחד מוחלט, מקשים להזדהות איתה. אלן מראה פחד, אבל לאף אחד לא אכפת מאלן.
כיאה לסדרה טובה וכיאה לסדרה שמתעסקת במסע בזמן, יש עוד לא מעט לומר על "בובה רוסית" – אבל מורכב לעשות זאת מבלי להיכנס לספוילרים. בשורה התחתונה, מדובר בהמשך סביר לעונה ראשונה נפלאה, וזה לכשעצמו – מספיק טוב. אבל אולי כאן טמון הפער; עונות שניות נוטות לגרור ציפיות אימתניות, אך האמת היא שצריך לבוא אליהן עם הציפיות הכי נמוכות שקיימות. ואז אפשר אפילו ליהנות.