הסופרת שידועה בשם העט אלנה פרנטה ביססה את עצמה כאחד הקולות החשובים של התקופה האחרונה, בעיקר בשל יכולתה לספר סיפורים מנקודות מבט נשיות מגוונות באופן יוצא דופן. הדמויות של פרנטה מורכבות ומלאות רבדים בצורה שלמרבה הצער עדיין לא רואים מספיק, במיוחד לא על המסך. זו כנראה גם אחת הסיבות שבגללה ספריה של פרנטה קיבלו עיבודים (מוצלחים, יש לומר) למסך הקטן והגדול - הסדרה המוערכת והמצוינת "החברה הגאונה" של HBO (שעונתה הרביעית והאחרונה תצא כנראה בשנה הקרובה), והסרט "הבת האפלה" בבימויה של מגי ג'ילנהול ובכיכובה של אוליביה קולמן, שהיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר. כעת מצטרף אליהם עיבוד נוסף - "חיי השקר של המבוגרים" בנטפליקס.
המיני-סדרה, שכוללת שישה פרקים, מתרחשת בנאפולי של שנות ה-90 ומתמקדת בג'ובאנה (ג'ורדנה מרנגו), נערה מתבגרת שמתגוררת בצד המבוסס של העיר עם הוריה האינטלקטואלים, שמשתייכים למעמד הבינוני-גבוה. חייה של ג'ובאנה מתערערים כשיום אחד אביה משווה אותה לאחותו הסוררת, ויטוריה (ולריה גולינו, "תוכנית הבוקר"). ויטוריה ואביה של ג'ובאנה לא מדברים זה עם זו כבר שנים רבות, והסופרלטיבים שמולבשים עליה מצד הוריה של ג'ובאנה הם לא נעימים במיוחד; היא מתוארת כ"מכוערת" וכ"מפלצת", בין היתר.
ג'ובאנה מסיקה מדבריו של אביה שהיא חולקת כיעור חיצוני עם דודתה, וכשהיא מחפשת תמונות שלה, היא מגלה שפניה של ויטוריה הושחרו. מאותו רגע, ג'ובאנה נחושה בדעתה לפגוש את ויטוריה ולהכיר אותה. ג'ובאנה מגיעה לצד השני של העיר - צד עני יותר, שזר לה - כדי לפגוש את ויטוריה; שם היא מתחילה לגלות צדדים חדשים לא רק בעיר, אלא גם במשפחה שלה והאנשים שסביבה. הספר "חיי השקר של המבוגרים" כשמו כן הוא - עוסק בשקרים ובסיפורים השונים שאנחנו מספרים לעצמנו ולסובבים אותנו. בהתאם לכך, המיני-סדרה שמבוססת עליו חושפת לאט לאט נרטיבים מנקודות מבט שונות, כאלה שמערערים את המושגים הלכאורה אבסולוטים - אמת ושקר.
זוהי לא הדיכוטומיה היחידה שרואים ב"חיי השקר של המבוגרים". מלבד שני הצדדים המובהקים של העיר נאפולי, הסדרה מציגה צדדים שונים של מושגים כמו אמונה, אהבה, שנאה, תרבות, אינטלקטואליות ופוליטיקה. בנוסף לכל אלה, ככל שהגיבורה מתוודעת יותר לחיי השקר של המבוגרים סביבה, כך היא נקרעת בין העולמות השונים אליהם היא משתייכת: העולם העשיר והמזויף של נאפולי (אותו מייצגים בעיקר הוריה וחברותיה), והעולם העני והמחוספס (אותו מייצגת בעיקר ויטוריה). היא מתמודדת עם קיומם של ניגודים בתוכה – כמי שמתקיימים בה גם יופי וגם כיעור (חיצוני ופנימי), גם נעורים וגם בגרות.
דמותה של ויטוריה היא ללא ספק אחד הדברים הטובים ביותר ב"חיי השקר". ולריה גולינו מגלמת אותה בצורה שמרגישה אותנטית; זו התאמה המושלמת בין שחקנית לתפקיד, ונראה שגולינו מגלה הבנה עמוקה וחיבה כלפי הדמות המורכבת שהיא מגלמת. ויטוריה גונבת את ההצגה בכל רגע שהיא מופיעה על המסך, וזה תענוג לצפות בה. גם מרנגו שמגלמת את הגיבורה ג'ובאנה עושה עבודה מעולה בתפקיד, שהוא התפקיד המשמעותי הראשון שלה על המסך. עם זאת, היא נראית מבוגרת בהרבה מהנערה בת ה-14 אותה היא מגלמת, וזה פוגע באמינות של הסדרה.
חובבי פרנטה יזהו ויאהבו בסדרה לא מעט אלמנטים שאופייניים לספריה. ב"חיי השקר של המבוגרים", כמו ביצירות אחרות של הסופרת, ישנו דגש מובהק על מערכות יחסים נשיות (אם כי גם מערכת היחסים של ג'ובאנה עם אביה היא בהחלט חשובה ומורכבת). הסדרה מציגה מגוון רחב במיוחד של קשרים בין נשים וכפי שפרנטה יודעת לעשות זאת, הם תמיד מורכבים ומציגים מנעד רחב של נקודות מבט נשיות. אלמנט נוסף שמאפיין את פרנטה ומשתלב גם בסדרה הוא כמובן העיר נאפולי. בדומה למה שקורה ב"החברה הגאונה", העיר מתפקדת לא רק כמיקום גיאוגרפי, אלא גם מעניקה לסיפור רקע תרבותי, פוליטי וכלכלי - והיא דומיננטית ממש כמו דמות נוספת בעלילה. אבל ב"חיי השקר של המבוגרים", הבמאי מנצל את הנוף של העיר קצת יותר מדי, ומוסיף שוטים שמטרתם להיות יפים ותו לא.
למרות שמדובר בסיפור עם לא מעט אלמנטים "פרנטיים" מעניינים ומוצלחים, הסדרה סובלת מלא מעט בעיות שממקמות אותה בתחתית דירוג העיבודים ליצירותיה של פרנטה. אחת הבעיות העיקריות של "חיי השקר של המבוגרים" היא האורך של הסדרה, שהוא די מוגזם ביחס למה שיש לה להציע. ייתכן שהיה עדיף לעבד את הספר לסרט ולא למיני-סדרה שאורכה כחמש שעות ושישה פרקים, בעיקר כי התחושה היא שהעלילה דלה מדי ביחס לאורך הסדרה.
הדלות הזו מורגשת אף יותר כשהבמאי משתמש בצילומים של העיר ובסיקוונסים ארוכים מדי בסלואו-מושן, שמטרותיהם ניכרות: להיות יפים ולמרוח את הזמן. אבל אותם צילומים לא מקדמים את העלילה ולא מוסיפים הרבה לדמויות, ובסופו של דבר, הם די מיותרים. הגיבורה לא תמיד מעניינת מספיק, והרגעים החלשים ביותר של הסדרה הם אלה בהם היא מתמקדת יותר בג'ובאנה, מאשר בקשר שלה עם דודתה - שהוא בהחלט מורכב ומעניין יותר. גם המוזיקה שמלווה את הסדרה לא תורמת הרבה. ישנו מעין שיר נושא שמופיע לא פעם לאורך הפרקים; הוא כולל צלילים מתכתיים צורמים ומשפט אחד - "כשאתה קטן, הכל נראה גדול וכשאתה גדול הכל נראה קטן". השיר הזה חוזר לכל אורך הסדרה, ונוכחותו לא תורמת לה - ואף הולכת ונעשית בלתי נסבלת יותר ככל שהסדרה מתקדמת.
הבסיס ה"פרנטי" נמצא בעיבוד הטלוויזיוני של "חיי השקר של המבוגרים" – וזה הדבר היחיד שמונע מהסדרה הזו להיות בזבוז זמן מוחלט. עם זאת, ברגעים רבים בסדרה השפעתה של פרנטה פחות מורגשת - ושם הצופה נותר עם תחושת פספוס ענקית. אולי בידיים אחרות העיבוד הזה היה יוצא מוצלח יותר.