בשביל הקביעה הבאה אני אצטרך את הקשב שלכם ואת כמה מהסדרות הטובות של העשור שעבר: שנת 2014 הייתה חתיכת שנה בטלוויזיה. "בלש אמיתי", "הנותרים", "טרנספרנט", "בוג'ק הורסמן" ו"ג'יין הבתולה" - כולן נולדו במהלכה. למעט הראשונה (שם זה בסימן שאלה), כולן גם גמרו כבר את ההורסמן וירדו מהבמה בצורה מסוימת של כבוד. השנה הזאת הולידה גם את "פארגו", שלגמרי משתבצת גבוה באותה רשימה של סדרות העשור, אולם בניגוד לאחרות - היא עדיין לא יורדת. והעונה החדשה שלה מוכיחה שדווקא הגיע הזמן להיפרד, ואולי כדאי לעשות את זה אפילו בכוח.
מכיוון שאני מסתכן כאן בדעה לא פופולרית בעליל, אתחיל מהסוף: העונה הרביעית של "פארגו" (המשודרת ב-HOT HBO), שהגיעה אחרי המתנה ארוכה מנשוא, פשוט לא מספקת את הסחורה. היא בהחלט טובה, היא בהחלט ראויה, אבל "טוב" ו"ראוי" הם לא שמות תואר שמותר להצמיד לסדרה כמוה. אחרי שלוש העונות הקודמות, הציפיות שלנו מ"פארגו" גבוהות בהרבה, ואם היא לא יכולה לעמוד בהן - שתתכבד ותפנה את מקומה. אחרת, אנחנו עוד עלולים לזכור אותה כמשהו הרבה פחות טוב מיצירת המופת שהיא הייתה. "בלש אמיתי", גם היא אנתולוגיה, הציגה עונה ראשונה אלוהית, ואז חזרה לעונה שנייה שהתרסקה לקהל בפרצוף והפכה לשם גנאי. הלוואי ואני טועה, אבל יכול מאוד להיות שזה מה שקורה כאן כרגע.
העונות הראשונות של "פארגו", יחד עם עונת הבכורה של "לגיון", הפכו את היוצר נואה האולי לאחד השמות הכי חמים בזירה. המעטים שצפו ב"לגיון" כנראה נטשו אותה עקב חוסר קוהרנטיות, סרט החלל "לוסי בשמים" עם נטלי פורטמן ניתק מגע והתפוצץ מחוץ לאטמוספירה, ועכשיו גם הבייבי שלו מגיעה לכדי מיצוי. למזלו של האולי, השם שלו עדיין מספיק גדול בשביל להמשיך להביא למגרש שחקנים גדולים ומבטיחים. מי שמוביל את העונה החדשה, המתרחשת בשנת 1950, הוא כריס רוק (ז'אנר הקומיקאים בתפקידים דרמטיים יצא לאחרונה משליטה וצריך להכיר בזה) בתור לוי קאנון, ראש ארגון פשיעה של מהגרים שחורים שברחו מחוקי ג'ים קרואו הגזעניים בדרום והגיעו למיזורי. העלילה המרכזית מתמקדת בשלום המתוח בין ארגונו של קאנון לבין המאפיה האיטלקית שקדמה לו, וכמיטב המסורת ב"פארגו" יש כאן גם מספיק סיפורים צדדיים שבהמשך בטח יתמזגו לתוכה.
לגבי איכות השחקנים עצמם, אין תלונות. מג'ייסון שוורצמן ובן וישו, דרך ג'ק יוסטון וטימותי אוליפנט ועד סלבטורה אספוסיטו מ"גומורה" והזמר אנדרו בירד - כולם עושים כאן אחלה של עבודה. ואם הרשימה הזאת נשמעה לכם גברית להחריד, אתם צודקים. "פארגו" מעולם לא שפעה בדמויות נשיות, אבל היא לפחות דאגה שהן יהיו מספיק מוצלחות וזכירות בשביל שנאהב אותן יותר מאת השאר. הפעם המטלה הזאת מוטלת כנראה על כתפיה של ג'סי באקלי, שמגלמת אחות מניפולטיבית עם נטייה רצחנית, או בקיצור: מה ש"ראצ'ד" *באמת* הייתה אמורה להיות. בכלל, באקלי היא מסוג השחקנים שקשה לברוח מהם כרגע, בין היתר בזכות "צ'רנוביל", "השיר של רוז" ו"אני חושבת לגמור עם זה" של צ'ארלי קאופמן, ועוד לא ברור אם זה יתרון או חיסרון.
הבעיה בעונה הרביעית של "פארגו" היא אותה בעיה כמו בכל העונות הקודמות, רק שהפעם אין סיבה לסלוח לה. מעטות הסדרות שכל כך מאוהבות בעצמן. אורך של שעה לכל פרק, למשל, הוא דבר שלגמרי נוכל להתמודד איתו, כל עוד נקבל משהו בתמורה. עניין, קצב, רוחב יריעה, משהו. פרולוג רפטטיבי של 20 ומשהו דקות שהולך ומטרחן את עצמו לדעת - על זה כבר אין מחילה. מונולוגים מעייפים על נושאים לא רלוונטיים תמיד היו כאן, והעונה הם נטפלים בעיקר לגזענות והשאלה "מיהו אמריקאי", כשספק אם מישהו מרוצה מהתוצאה. זה לא שהנושא לא ראוי, נהפוך הוא, אבל כל סדרה שנייה תראה לכם איך מטפלים בו באופן מוצלח יותר, מבלי לגרום לזה להישמע כמו הרצאה. רמז: ברוב המקרים היוצרים של הסדרות האלה לא יהיו לבנים, או לפחות יבינו את המורכבויות - דבר שהאולי כושל בו פעם אחר פעם.
בעוד העקומה של "פארגו", כסדרה, הולכת ויורדת, ראוי לציין שזו של העונה דווקא מראה מגמת שיפור מסוימת לאורך ארבעת הפרקים שנשלחו לביקורת. ועדיין, לא נראה שיש בסביבה איזה עב"מ או דמות כמו ו. מ. וארגה שיצדיקו את הזיהוי הקבוע עם המותג. אבל רגע, את הדבר החמור מכולם שמרתי לסוף: בתוך שלושה פרקים, שתי סצינות מתח שונות הסתיימו בנפיחה "מצחיקה" של דמות. עזבו את זה ש"פארגו" של פעם ידעה לתת הומור מתוחכם פי כמה וכמה - יכול להיות שהנפיחות האלה הן הבלון שמתחיל להתפוצץ?