"הקבוצה שלנו התפרקה": לצד הכאב הבלתי יתואר על אובדן החיים בעוטף עזה, נשמעים גם סיפורי נס וגבורה שמחזירים - אפילו אם לרגע - את הניצוץ והתקווה. בין הסיפורים הללו נמצא סיפורה של הזמרת חגית יאסו, זוכת העונה התשיעית של "כוכב נולד" ותושבת שדרות, שניצלה בשבת ה-7 באוקטובר.
יאסו, שבדרך כלל לא יוצאת לריצות לבדה, עשתה זאת באופן חריג דווקא באותו בוקר שבת. "יצאתי לריצה ב-6 בבוקר, התחלתי לרוץ לכיוון היציאה מהעיר", היא משחזרת בשיחה עם mako, "בדרך ככל שאני לבד אני לא יוצאת, אבל בגלל שהיה יום שבת, הכל היה שקט, החלטתי שאני יוצאת, והפעם רציתי להרוויח כמה שיותר".
בדיעבד, ההחלטה לצאת לריצה רחוקה לבדה היא זו שהצילה אותה מהתופת. "בסוף השבוע אלו ריצות ארוכות, והחלטתי לרוץ עד שער הגנב, היה רגוע ושקט", היא מספרת, "אפילו פגשתי רוכב אופניים מבוגר שאמר לי בוקר טוב, הכל היה מאוד פסטורלי ויפה, עד הדבר המזעזע שקרה".
לקראת הגעתה ליעד של יאסו, ששומרת שבת, החלו אזעקות צבע אדום. "הגעתי לכניסה של המכללה, רצתי מהר לממ"ד", היא מסבירה, "חשבתי שיהיה צבע אדום אחד או שניים וזהו, אבל זה לא הפסיק. התחלתי לבכות בממ"ד, אמרתי 'השם, איך אני פה?', התחלתי להתפלל ברגעים האלה. ניסיתי לצאת וכל פעם חזרתי, כי יש עוד צבע אדום ויירוטים. כשזה נגמר אמרתי: 'את חייבת להתקדם', להתקדם ולחזור הביתה, כי אין בתים שאני יכולה להיכנס אליהם".
יאסו, שהייתה לבד בסיטואציה המבעיתה, הבינה שעליה לפעול. "פחדתי להישאר שם, כי זה כביש פתוח ותמיד נופלים שם טילים, פחדתי להישאר לבד. ראיתי שני רוכבי אופניים, חברים שלנו מהקבוצה, האחרון מביניהם היה ויצמן, ליאור ויצמן, צעקתי לו: 'ליאור, מה זה הרעש הזה?", אמרתי לו שאני מפחדת, שאלתי מה עושים. הוא אמר: 'אני לא יודע'".
באותה נקודה יאסו ביקשה מחברה להרכיב אותה על האופניים: "הוא אמר לי: 'איך אני ארכיב אותך?', אמרתי לו, 'תגיד למי שרכב איתך ללכת ולחזור' והוא נסע, לא עצר באדום. אז ליאור אמר לי: 'חגית, תשמרי על עצמך' ונסע לכיוון הכניסה, למקום שאני צריכה ללכת אליו בגלל שזו הדרך הביתה".
לאן הייתה אמורה לחזור?
"לכניסה לעיר, הוא המשיך ופנה ימינה, ואז התחילו יריות. באינסטינקט חציתי לצד השני, לא יודעת למה עשיתי את זה, נכנסתי לממ"ד ולא הוצאתי את הגוף שלי, רק הצצתי כדי להבין לגבי היריות. אז קלטתי טנדר לבן שעליו עמדו שישה-שבעה מחבלים עם בנדנות, צועקים 'אללה אכבר', כל זה קרה ב-20 שניות. הם הגיעו לכיוון שלי, נכנסתי לממ"ד בבהלה של 'רק שלא יעצרו, רק שלא יעצרו', משמיים הם המשיכו. יצאתי מהממ"ד ונכנסתי לתוך השיחים, פחדתי שהם יבדקו, אמרתי שעדיף להיות בתוך השיחים. היום אני יודעת שהרגו את כל מי שהיה בממ"ד, זרקו רימונים".
בממ"ד שבו היית?
"לא, יש עוד אחד בהמשך, לכיוון הקיבוצים. היו רכבים ליד הממ"ד והם פשוט טבחו בהם. עוד ועוד רכבים הגיעו, טבחו בהם, בכל מי שנסע בכביש".
ראית את זה?
"ראיתי אבל בעיקר שמעתי את כל מה שהלך. אמרתי שעדיף שאני אשאר פה עד שאני אראה צבא או משטרה. אז הגיע רכב מפורק, ירו בחברה שישבה ליד הנהג, הוא גם היה ירוי, אני לא יודעת באיזו תושייה הוא נסע ברוורס. אז הוא ירד ממנו, רץ מהר לתחנת דלק ואמר: 'ירו בי, אני צריך רכב', האנשים שהיו בתחנה לא הבינו מה הוא רוצה, לא הביאו לו. הבחור שעובד שם באלונית, עזר לו, רץ אליו".
בשלב הזה הגיע רכב נוסף מכיוון נתיבות. "הוא העמיס אותו ואת החברה, אמרתי שאני חייבת לדבר עם הבחור מאלונית", היא משחזרת, "הוא עלה איתם ברכב, נסע כדי לעזור להם, עד שהם הגיעו לאזור של המחבלים. היום אני יודעת את מה שאני לא ידעתי אז, כי הייתי בשיחים; הבחור הערבי שעבד באלונית דיבר עם המחבלים, אמר להם שהוא מרהט, 'אתם רוצים להרוג אותי? תהרגו אותי', הם שחררו אותו. אחרי ששחררו אותו הוא רץ לאלונית, מהשיחים הסתכלתי עליו, ראיתי שהוא לא מחבל, לא הייתה לו בנדנה".
יאסו פנתה לאותו בחור וביקשה עזרה. "הוא אמר לי 'תרוצי אחריי', אני רצה ואני לא מצליחה, לא יכולתי לרוץ, אני בדרך כלל אחת שרצה", היא מספרת, "אמרתי לו 'תחכה, תסביר לי מה קרה', הוא סימן לכל רכב שנוסע בכביש לעצור, כדי שלא יגיעו לאזור שדרות, כי מה מחכה להם שם. אז נכנסנו לאלונית, פגשתי שם עוד כעשרה אנשים, סיפרתי להם שיש מחבלים עם רכבים לבנים, טנדרים, תיארתי להם הכל. הם הסתכלו עליי, אף אחד לא האמין לי, חשבו שאני משוגעת".
"הם אמרו לי: 'נראה לך שנכנסו מחבלים מעזה?', סיפרתי להם שהתחבאתי בשיחים, הייתי כולי עם עלים", היא ממשיכה, "נכנסנו לממ"ד באלונית, הבחור סגר את החנות ונעלנו את עצמנו. כמה דקות אחרי, המחבלים ניסו לפחות את הדלת. עשו סריקה, ירו, ניסו לפתוח ולא הצליחו. היינו 11 אנשים בממ"ד, 11 אנשים וכלב, לא הוצאנו מילה. במשך שש שעות היינו שם, הכלב לא נבח פעם אחת, הייתי בהלם. כנראה הוא הרגיש את הפחד. במזל הם לא הצליחו לפתוח את הדלת, הם ניסו לשבור אותה ולא הצליחו, הם פשוט ויתרו והמשיכו הלאה. חשבתי עם עצמי שגם הם היו יכולים לסכן את עצמם אם הם היו זורקים רימונים, כי זו תחנת דלק. משמיים הם המשיכו לקיבוץ גבים ממה שהבנתי, לא הצליחו להיכנס והמשיכו ליכיני, לצערי הרגו שם ארבעה אנשים. כל הזמן שהייתי בממ"ד לא הייתי מודעת לסדר הגודל של האירוע, אמרתי: 'יתפסו את המחבלים, יבוא שוטר שילווה אותי הביתה. עד שהאנשים שהיו איתי נכנסו לאינטרנט, אמרתי שיש הרוגים ובלגן, שגנבו האמר מהצבא, הבנו את גודל האירוע".
ואז מה קרה?
"התקשרו כדי שאצור קשר עם המשפחה שלי, לא ידעתי שפרסמו ב-9 בבוקר שאני נעדרת. מבחינתי זו הייתה שבת, אני כל כך יודעת מתי אני יכולה לחלל ומתי לא. אפילו כשאנשים הציעו לי מים מהתמי 4, אמרתי שיום שבת".
במשך שש שעות יאסו הסתגרה בממ"ד יחד עם קבוצת האנשים. במהלך אותן שעות, הכריזו עליה כאמור כנעדרת. "בצבא הכריזו עליי יחד עם החברים שלי שהיו גם נעדרים, במקום אחר אומנם", היא מספרת, "ביקשתי מהבחור שהיה איתנו לחייג לאמא שלי ולהגיד לה שהכל בסדר, שאני פה ושאני אחזור. אמא שלי לא האמינה לו, היא התקשרה אליו ואמרה לו: 'תביא לי את הבת שלי', דיברתי איתה ואמרתי לה שהכל בסדר. אחר כך אחותי הגדולה התקשרה ואמרה שהיא שולחת כיתת כוננות לקחת אותי, 'בחור בשם נמרוד יבוא לאסוף אותך', כשהם הגיעו לא האמנו להם, לא רצינו לפתוח, לא ידענו מי אלה. אלו היו הרגעים שהגיע עוד סיפור ועוד סיפור. אז מישהו שאל: 'מי זאת חגית?', אמרתי להם תפתחו. יצאנו והייתי בגבים עד יום ראשון בשעה 17:00".
חלק מהאנשים ששהו עם יאסו בממ"ד החליטו לעבור למועדונית שארגנו להם, ושניים מתוכם החליטו לבוא איתה לקיבוץ. כשהגיעה לאזור בטוח, היא הרשתה לעצמה להתפרק. "אמרתי שאני יכולה לשחרר, כי כל הזמן הזה שרדתי, הרשיתי לעצמי להתפרק ונרגעתי. גם היו שם שני ממ"דים, צוות של כוננות כל הזמן עשה בדיקות, צוות מדהים. הייתי רגועה עד שחזרתי. הם ממש שמרו על הקיבוץ, היה צבע אדום של חדירה".
הריצה מהווה חלק מרכזי מחייה של יאסו, אך היא עדיין מתקשה לחזור לרוץ. "אני עדיין לא חושבת להתחיל, זה לא פשוט, מחוץ לעיר בטח שאני לא אצא לבד", היא אומרת, "אם אני אחזור זה יהיה עם אנשים, איבדתי חברים מאוד קרובים אליי, זה לא פשוט, הקבוצה שלנו התפרקה".
מה לגבי שני רוכבי האופניים?
"אחד ניצל וליאור ויצמן נהרג. אני מניחה שהוא פנה ימינה, שמעתי את היריות כשהוא אמר לי: 'תשמרי על עצמך'. היום אני מבינה שהוא נפצע, התקשר לאשתו ואמר לה: 'ירו בי, בואי תיקחי אותי', הוא שיתף את המיקום, הוא איש של אימונים, הכל מתוכנן. הוא כל הזמן שלח לאשתו מיקום, היא ראתה איפה הוא נמצא. היא לא רצתה שהוא ימשיך לכיוון הזה, היא רצתה שהוא יחזור חזרה, אם היה חוזר חזרה הייתי חוזרת איתו. אתה יודע, אי אפשר לדעת מה היה קורה, אי אפשר לדעת מה הגורל נותן לנו. בחיים לא חשבתי שדבר כזה יקרה, כשראיתי אותם חשבתי שאני בסרט. הם פשוט ירו לכל כיוון, אם הם לא היו אומרים 'אללה אכבר', לא הייתי חושבת להתמגן, הם ירו וצעקו 'אללה אכבר'".
איך את מתמודדת?
"עכשיו אני בסדר, דיברתי על זה הרבה, עשיתי שיחות. בימים הראשונים כמעט ולא הצלחתי לישון, חזרתי לנקודות שעברתי, עכשיו ברוך השם יותר טוב. אתמול כתבה לי בחורה שהייתה איתי בממ"ד: 'חיפשתי כל כך הרבה את האינסטגרם שלך, כדי להגיד לך תודה על זה שאני מחבקת את הבת שלי, שאת בדיוק הופעת'. כי כשיצאתי מהשיחים הם ישבו ועישנו סיגריה עם קפה, מבחינתם להישאר, רק בצבע אדום נכנסים ויוצאים. אמרתי לה: 'את לא צריכה להודות לי, את צריכה להודות לקדוש ברוך הוא, אני כנראה הייתי שליחה".
מאז אירועי ה-7 באוקטובר, יאסו נעה ממקום למקום. "אנחנו בירושלים, קודם הייתי בחדרה, כנראה שכל פעם יעבירו אותנו. וזה אמור להימשך, זו החלטה של המדינה. אני חושבת שזה עניין של פרוצדורה ותקציבים, כרגע אנחנו פה", היא מספרת ומשחזרת אירוע אחד שגרם לה לעזוב את ביתה.
"אני מפחדת, וכשחזרתי הביתה ההורים שלי באו אליי, ישנו ביחד. יום למחרת באו חיילים ושוטרים עם נשקים שלופים על הבניין. היה חשש לחדירה של מחבל, התחלתי להיות היסטרית, אמרתי: 'איך אני נועלת את הדלת? לא מספיק רק המנעול', שמתי כיסא עם ספרים כדי שמי שינסה לפתוח לא יצליח. פחדתי, אמרתי להורים שלי שאני לא נשארת. כשברחנו ליוו אותנו שוטרים, כולי חרדות עד שהגענו לקריית גת ונרגעתי".
את רוצה לחזור הביתה?
"ברור, אני חולמת על הבית, על המיטה שלי".