כתב המשטרה משה נוסבאום הודיע לפני חודשיים לחבריו מחדשות 12 כי אובחן עם ניוון שרירים. "אני בשלבים הראשונים של ALS, מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא", בישר לעובדי החברה, "זה לא נעים, משפחתי ואני מודעים להשלכות ונערכים בהתאם. אין צורך למהר להיפרד, לנחם או להספיד אותי, אני עדיין חי ובועט - אולי קצת יותר לאט. בכוונתי להמשיך לעבוד, אם כי מטבע הדברים אני מוריד הילוך".

העיתונאית והסופרת סיון רהב מאיר סיפרה ב"גלית ואילנית" על הרושם העמוק שהותירה בה הבחירה שעשה נוסבאום לא לרדת מהמסך. "זה סיפור מדהים בעיניי, גם על החברה הישראלית וגם על נוסי בעצמו", אמרה רהב מאיר, "נוסי ממשיך לשדר. כן - לאט, יותר חורק, יותר שבור, אבל אנחנו מטים אוזן. יש לנו את הכוח לעמוד רגע מול המסך ולהגיד - הוא מדבר יותר לאט, וככה נקבל את הדיווח החדשותי".

"כתבתי פוסט ודיברתי על משה רבנו שהיה מגמגם, כבד פה וכבד לשון. אולי קצת הגזמתי, נוסי הוא לא משה רבנו, אבל יש משהו בזה שמסתכלים על אדם לא מושלם, כי אף אחד מאיתנו לא מושלם, ועל האומץ שלו להמשיך לשדר. הוא כתב משטרה מעולה, הקהל אוהב אותו ורוצה את זה. יש שיעור מדהים שנוסבאום מלמד את כולנו בשנה הזאת".

רהב מאיר הוציאה בפעם הראשונה ספר שמיועד לילדים בשם "לגדול!". "התחלתי לעבוד עם ילדים ונוער בקורונה, יש לי סדנה לילדות בנות מצווה שנקראת 'נפגשות'. בכל שבוע אנחנו לומדות בזום. גיליתי את הגיל הזה והתחלתי לאסוף סיפורים. 'לגדול!' עוסק גם בפרשת השבוע. אנשים רוצים חיבור לזה. זה לא סיפורי התנ"ך, לא תפתחו ותשמעו מה עשה אברהם אבינו או שרה אמנו, אני לוקחת את זה מתוך הפרשה עם נושאים שמעניינים את כולנו כמו ביטחון עצמי, שיימינג, איך לתקשר, איך לעמוד על הערכים שלי כשכל החברה סוחפת אותי לכיוון שלילי, כיבוד הורים, יחס לסבא וסבתא, יחסים בין אחים ועוד".

יש שיגידו שאת גשר בין חילונים לדתיים ויש שיגידו שאת עוסקת בהדתה, כי את מביאה לילדים חילוניים את פרשת השבוע.
"שום דבר לא בכפייה, הכל מרצון. אני שמחה שהספר רב מכר, אבל אני לא דוחפת אותו לילדים ברחוב בכוח. פרשת השבוע זה לא משהו פוליטי, זה לא שייך רק למחנה אחד. זה אוצר משותף. זה מה שגרם לי קצת להשתנות לאורך חיי, כשהבנתי שהתורה שייכת לכולם: לגברים, לנשים, לילדים, לכל המגזרים והמגדרים. התורה יכולה להעצים את החיים, לתת יותר כוח, יותר ביטחון עצמי, יותר עצמאות, יותר כנפיים".

כאישה חזקה, עצמאית ופמיניסטית, איך הפתק שלך הולך למפלגה חרדית שבה אין נשים בכלל?
"את מנסה משהו שניסו טובי המראיינים, להכניס אותי לפוליטי. אין לי מפלגת חלומות שאני אומרת: זאת המפלגה שאני ב-100% רוצה להצביע לה. אין את המפלגה שאני אומרת: ואוו, אני רצה אחריה לקלפי. נכנסנו ללופ של חמש מערכות בחירות שתוקעות את השיח. חצי מהעם פה, חצי שם. השאלה האם יש משהו שמוסכם על שני המחנות. אני מנסה לזוז הצידה מהשיח הזה שמנסים לגרור אותי אליו הרבה שנים. יש לי הרבה ביקורת על המערכת הפוליטית, אבל על כל הפוליטיקאים - מהמפלגות האלה ומהמפלגות האלה".

את לא רוצה להשפיע מבחוץ כדי שיהיו יותר נשים חרדיות בעולם הפוליטי?
"אני עושה לא מעט כתבות על נשים שהן בעיניי מנהיגות. אחת הדמויות שאני הכי קשורה אליה ושהשפיעה על חיי היא פרופסור נחמה ליבוביץ. עשיתי כתבה בחדשות על רבקה רביץ שהייתה ראש הסגל של רובי ריבלין. יש כל מיני נשים חרדיות כאלה, אבל אני לא אוהבת את ה'חרדיות מחמד' שמתהדרים בהן. האתגר המשותף של גברים ונשים היום זה שילוב משפחה ובית, השמירה על הפרטיות בעידן הוואטסאפ והרשתות החברתיות, היכולת לחנך ילדים בעולם מטורף ולייצר זוגיות או קשר לאורך שנים. אלה אתגרים משותפים לגברים ולנשים ובזה אני מתעסקת. כל אחת והנישה שלה".

בבית יש לך ויכוחים פוליטיים עם בעלך העיתונאי, ידידיה מאיר?
"פחות. אולי בבחירות הראשונות והשניות, אבל יש משהו בבחירות החמישיות שזה נהיה סאטירי לפעמים. רוב הציבור בעיניי הוא ציבור מצוין, בשני הגושים. יש אנשים טובים. לי יש את הקטע לקחת את הפנס ולהאיר לא למקום התקוע, לא להורדות הידיים, אלא דווקא לדבר שעוד מחבר אותנו".