לפני שנה, ממש בשמחת תורה, פרצה מלחמת "חרבות ברזל" שנמשכת גם כיום והתרחבה למספר זירות. ועדיין, למרות הזמן שחלף, בכל יום נחשפים עוד ועוד סיפורי גבורה שטרם סופרו. כזה הוא גבורת שוטרי משטרת ישראל שמצאו את עצמם נלחמים על הבית. במוצאי שבת ישודר בקשת 12 סרטו של עיתונאי חברת החדשות, גלעד שלמור, שמביא תיעוד שטרם נראה מהאירועים המדממים. הסרט נעשה בעזרת שימוש במצלמות גוף שהיו על חזה השוטרים והשוטרות שיצאו להילחם בזירות שונות (מיד אחרי "חדשות סוף השבוע").
בריאיון ב"גלית ואילנית" שיתף שלמור בהתמודדות עם חומרי הגלם הקשים ולצילומים שצולמו בזמן אמת. "המשטרה החליפה את הצבא בפועל", חזר אל הבוקר הקשה, "בעוד שהצבא הוא גוף גדול שמחכה לפקודות, השוטר רגיל להיות עצמאי ולהגדיל ראש, זה מה שקרה. שוטרים נושאים מצלמות גוף, לרוב זה כלי משפטי להגן על השוטר, וחלק מהשוטרים הפעילו את המצלמות באותו בוקר. קיבלנו יותר ממאה מצלמות כאלה מכל רחבי הדרום. צפייה בדבר כזה מורכבת".
איך באמת צופים ובוחרים?
"הבמאי, נדב דירקטור, ואני גילינו שהסיפורים נגלו מתוך חומרי הגלם. לאט-לאט הבנו מה רואים והבנו שיש מניפה של גבורה. יש הרי את הגבורה הקלאסית שכל אחד מאיתנו חושב ביום כזה על השוטר שדורך את הנשק ויוצא ומחסל מחבלים ומציל אזרחים, זה קרה וקיים בסרט. אבל, יש גם סוגים אחרים של גבורה. לדוגמה שוטר שרואה את החבר הטוב שלו נורה לידו, והוא לא יודע מה לעשות. אז השוטר שנראה בסרט במקרה הזה מלטף אותו ואומר לו מילים טובות. הוא לא יודע איך לטפל בפצעי הירי הנוראיים שהיו לו, אבל הוא יודע לעודד אותו כי הוא יוצא מנקודת הנחה שהתקווה תציל את חייו".
אחד מסיפורי הגבורה שמקבלים ביטוי בסרט הוא חילוצן של שתי נשים בשער אחד הקיבוצים בזמן שמחבלי חמאס אוחזים בהן. "שתיהן בחיים כיום, היו שם שוטר ושוטרת מג"ב שהסתובבו בשטח. הם זיהו את הנשים עם האוזניים, שמעו קריאות לעזרה. ככה השוטרים פעלו בשטח באותו יום, נעזרו בעיניים ובאוזניים, וזה נגמר בנס, לעיתים חלקי. היה הרבה אומץ, והרבה צופים חושבים שראו כבר הרבה חומרים אבל כשציפיתי בסרט מספר פעמים קיבלתי כוח מאנשים שהתגברו על הפחד ויצאו לנצח. לא תמיד הצליחו לנצח, אבל בהתמודדות יש ניצחון. יש בסרט משהו מעצים מאוד, אדם שאוהב את הזולת ונלחם בעבורו. יצאתי מלא תקווה".
השוטרים התשמשו בעיניים ובאוזניים, אני חושבת עליך. ראית הרבה חומרים, חלקם עם סוף לא טוב. איך גלעד בבית כשהוא יושב עם אילן בת הארבע?
"אני מנגן על גיטרה ופסנתר, זו פריקה טובה בעבורי. אילן, הבת שלי, שהיא כמו גחליליות מפזרת נקודות של אור בחושך. אני הולך לפסיכולוגית, בכל שלישי בבוקר".
בטח הגעת לסרט עם ציפייה מה תראה. עם מה יצאת בפועל?
"אחת השאלות שניסינו לענות עליהן זה מה גורם לאדם שלא חייב לצאת, לקום ולצאת. מה גורם לאדם לנשוך שפתיים ולהסתער? חשבתי שמרואיין יסתכל למצלמה וידבר על מימוש, הגשמה עצמית וציונות אבל אין תשובות כאלה. התשובות היו אך ורק בספקטרום שזה מה שהרגישו שצריך לעשות. זה מראה בעיקר על אהבת אדם ואחר בלי לדעת מיהו אותו אחר. זה מילא אותי בכוח ובתקווה. זה לא בהכרח על שוטרים כמו שזה על אנשים שפשוט קמו ועזרו. בימים הראשונים עמדתי מחוץ לקיבוץ סעד ודווחתי. היה חייל ששמר והגיע מישהו מקיבוצי העוטף עם דמעות וביקש להיכנס להוציא את הכלב. החייל סרב בגלל שזה שטח צבאי סגור. האווירה מתלהטת ובשלב מסוים הוא מסתכל על החייל ואומר: 'אתה יודע מה עברתי בימים האחרונים?', החייל בכה והם התחבקו. החייל סייע לו לאתר ולקחת את הכלב".
אתה מקבל תקווה גם מחיתון זוגות.
"זה נולד מזוג מקסים שפנה אליי, דנה ועדי. הם היו הזוג הראשון, זה היה בערך לפני שנה וחצי. חיתנתי כבר עשרה זוגות. מכל הדברים שהעבודה שלי כאיש טלוויזיה מביאה זה אחד הדברים הכי יפים שהגיע לפתחי. זה טקס ישראלי שמבוסס על יסודות היהדות היפה. אני נפגש איתם כמה פעמים לפני הטקס. אנחנו יושבים ביחד, בונים את זה ביחד. זה יפה. זה טקס שהוא מלא אהבה ושוויוני. תמיד יש איזשהו רגע שאני עומד שם, מתחת לחופה, עם בני זוג שהם בשיא האהבה. תמיד יש רגע, שמשתנה בתזמון שלו בתוך הטקס, שפתאום האהבה נהיית ויזואלית, ממש רואים אותה".