בשנים האחרונות תומר קאפון מוכר בעולם כ"פרנצ'י", דמות הצרפתי שהוא מגלם כבר ארבע עונות בסדרה המצליחה של אמזון, The Boys. במשך שלוש עונות הדמות שלו הייתה בקונצנזוס, וקאפון אפילו הצליח לשכנע חלק ניכר מהצופים שהוא באמת צרפתי. מאורעות 7 באוקטובר טרפו את הקלפים, והוא נאלץ לראשונה להתמודד עם המורכבות של להיות שחקן ישראלי בזירה הבינלאומית. קאפון ספג אש ברשתות החברתיות וקיבל איומים על חייו – וצופי הסדרה אף קראו להחרים אותה.
"בהתחלה קיבלתי המון אהבה ודאגה, אבל מהר מאוד זה הפך לשתיקה רועמת. לא הבנתי למה אף אחד מהחברים שלי בתעשייה, מצחיק, אני צריך להחליף את המילה 'חברים' ב'קולגות', כולל מפיקים, במאים ושחקנים אחרים שעבדתי איתם לאורך השנים, לא מעלה שום דבר בעדנו. כעסתי שהם לא תומכים בנו, ואז מישהו אמר לי, 'הם לא מעלים תכנים פרו-פלסטיניים בגלל שהם מכירים אותך, ככה שאתה בעצם עושה שירות טוב לישראל. לפחות הם ניטרליים, כי תסתכל מה קורה בחוץ, כולם שונאים אותנו'".
מהר מאוד הניטרליות חלפה, ואחד מהקולגות שקאפון מדבר עליהם החל לשתף תכנים אנטי-ישראליים. "בלי לחשוב פעמיים הרמתי לו טלפון, לא חשבתי בכלל על הקריירה שלי. אמרתי לו 'תקשיב, חבר, אתה לא מבין מה קורה פה' והתחלתי לשפוך עליו מידע. אמרתי לו שאם הוא לא יוריד את התכנים האלה אני אצטרך בצורה פומבית להיכנס בו, ומבחינתי זה בסדר, אבל אני מעדיף שיעשה את שיעורי הבית שלו לפני שאני יוצא בביקורת כזאת חריפה. הוא הוריד הכל. להגיד שזה גרם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי? לא, אבל זה גרם לי להתפכח ולהבין שבחוץ לא רואים את מה שאנחנו רואים מפה, וקשה להתווכח עם זה. סבל הוא סבל, מוות הוא מוות וילדים הם ילדים, זה לא משנה מי הם, מאיפה הם, מה הם וכמה הם. כל צד שרואה ילדים סובלים, משני הצדדים, זה קורע את הלב, והתמונות האלה מהדהדות 24/7 בחדשות שם".
אנחנו נפגשים באחד מביקוריו המעטים בארץ. בשש השנים האחרונות מתגורר קאפון (39) בטורונטו, קנדה, וההבדל בהחלט ניכר. "קנדי קם בבוקר והוא לא פותח חדשות, הדבר הראשון שהוא עושה זה להבין מה מזג האוויר. לקח לי רגע להבין שזו המציאות שאנשים חיים שם. הם לא גדלו פה, והחיים שלהם מורכבים מדברים אחרים, זה מעורר קנאה. לקח לי שנתיים להוריד את השריון ולהפסיק לחשוד בהם, זה גם יצר אצלי לרגע איזשהו משבר זהות".
איך זה התבטא?
"בימים הראשונים של הצילומים של 'דה בויז', עזבי שעבדתי על כולם שאני באמת צרפתי. קיבלתי את התפקיד נורא מהר, והייתי חייב לשכנע גם את עצמי שאני באמת יכול לעשות את הדבר הזה, והייתי מעשן המון סיגריות. עכשיו, בארץ את יודעת איך זה, כיסאות כתר, קפה שחור וסיגריות. אז חשבתי שזה ככה גם שם, ופשוט הדלקתי סיגריה מחוץ לסט. ישר בא אליי עובד הפקה ואמר לי, I'm so sorry, Mr. Capone, but you can't smoke here. הוא הצביע והראה לי איפה מותר לעשן, שזה במרחק 3 קילומטר מהסט, מגודר בסרט צהוב כאילו רצחת מישהו. עמדתי שם לבד עם סיגריה מסריחה ועישנתי עם עצמי, ונפל לי האסימון שהחיים שלי הולכים להשתנות. הפסקתי לעשן".
למשחק הגיע קאפון בהמלצת קרוב משפחה, סוכן האומנים אריק קנלר שהיה מגיע לבקר בחוות הסוסים שבה עבד קאפון אחרי השירות הצבאי כלוחם בצנחנים. באחד מהביקורים קנלר הביא לו את המחזה "אשכבה" של חנוך לוין, קאפון קרא והבין שמצא את הייעוד שלו. "המילים יצאו מהדף ותפסו אותי בלב ובגרון. הייתי ביישן פצצות, אבל הסכמתי לנסות איזה חוג משחק. בפעם הראשונה שעליתי על הבמה הייתה לי את אותה תחושה של להיות על הסוס. משהו התחבר, הרגשתי טוב ובטוח".
קאפון החל ללמוד בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, אבל התקשה להסתגל למסגרת. "זרקו אותי משם אחרי שנייה וחצי. לא היה לי כסף, אז עבדתי בשתי עבודות כדי להחזיק דירה בגודל של קופסת נעליים בשכונת התקווה. הייתי בן 27 כשכולם היו בערך בני 21 ולא מצאתי את עצמי שם. הייתי טראבל מייקר, ניסיתי לשבור את החומות של עצמי ועברתי כל מיני דברים נפשיים. בסוף אני גבר ישראלי ממוצע. להגיד שאני רוצה להיות שחקן לא היה טריוויאלי, אני לא תל-אביבי, לא צמחתי פה. אני מרגיש שזה חלק ממה שמייחד אותי, שבילדות הייתי בדיונות של ראשון לציון".
מה השתנה?
"ברגע שמורה שאהבתי תפס אותי ואמר לי, 'יש לך את הכישרון, אתה רק צריך את ההתמדה והדלתות ייפתחו. ברגע הזה, ליד הדלת תהיה לך מזוודה, וככה אתה תחיה את החיים', שיניתי גישה. היה בזה משהו שריגש אותי, ראיתי את התמונה הזאת קורית".
היית מכוון מטרה?
"לגמרי. שחקנים אחרים שמעו אותי אומר 'לא' לכל מיני פרויקטים וקמפיינים והיו בהלם, אפילו אני לא יודע מאיפה היו לי ביצים לסרב כשאין לי גרוש על התחת. הרבה אנשים רוצים לטפס על ההר, אבל אז הקולות מתחילים לצוף, 'אני לא מספיק טוב, לא מספיק מוכשר'. אלה מחסומים שאנחנו שמים לעצמנו. עברתי המון קשיים, אני יודע שמרחוק זה נראה כאילו הכל הגיע אליי, אבל זה לא מובן לי מאליו. הגעתי בהמון עבודה מאוד קשה למקום שאני נמצא בו היום, עברתי מכשולים שלא קשורים למקצוע, דברים אישיים שאתה עובר עם עצמך ואף אחד לא יודע עליהם".
11 שעות ואתה בטורונטו, הכל אותו דבר
מהצד בהחלט נראה שהדברים הגיעו לקאפון בקלות יחסית. כבר באודישן הראשון שלו הוא שמע "כן" כשהתקבל לסדרת הילדים "גאליס", ולמרות שלאחרים זה עשוי היה להיות חלום שמתגשם, עבורו זה היה אחרת. "זו הייתה חוויה נוראית, הכל היה לי יותר מדי. האורות היו מסנוורים מדי, המהירות הייתה מוגזמת, זה הרגיש כמו מפעל ולא רציתי להיות מוצר. עצרתי הכל וחזרתי לחווה. הבנתי שאני לא יודע כלום על מצלמות, טלוויזיה וקולנוע, והלכתי ללמוד באופן פרטי. אחר כך הגיע האודישן ל'בני ערובה' של עומרי גבעון, שלעבוד איתו היה חוויה מדהימה. מהרגע הראשון היה לנו קליק, והחלטתי שאני חוזר למשחק הזה".
עוד לפני שעבר לקנדה והפך רשמית לשחקן בינלאומי, הספיק קאפון לשחק בסרטה של נטלי פורטמן, "סיפור על אהבה וחושך" על פי ספרו של עמוס עוז. בהמשך הוא לוהק לתפקיד בועז, המסתערב שמוצא את מותו בעונה הראשונה של "פאודה".
כשאתה מקבל דמות שמתה בשלב מוקדם יחסית, זה מבאס?
"וואלה לא, עפתי על זה. בסוף אתה בורג, אתה חלק מהסיפור ואתה רוצה לשרת אותו הכי טוב שאתה יכול. כשאני מחליט אם לקחת תפקיד יש לי את הפריווילגיה לקרוא את כל התסריט, וברור לי שזה היה צריך לקרות לבועז, אחרת אני לא חושב שהוא היה דמות משמעותית כל כך".
"פאודה" הפכה אותך לדמות מוכרת, ועם זאת אתה לא ממש במשחק.
"יש משהו ממכר בעולם הזה, אני לא מחפש ליפול לשם. אני חושב שזה קריטי שאני אשמור על עצמי מחשיפת יתר, לשפיות וגם לאיכות העבודה שלי".
אחרי שנים של סירוב, עכשיו רואים את פניך גם בפרסומות. איך זה קרה?
"חיכיתי הרבה זמן עד שהתמסרתי להיות פרזנטור ואמרתי הרבה 'לא' מתוך הזמנה ל'כן' הכי מדויק עבורי. כשהגיעה ההצעה ל'ליברה', החיבור איתם היה אורגני. זו חברה עם ערכים מאחורי הקלעים ואני לא חושב שהייתי יכול לייצג אותה אם לא".
התפקיד ב"פאודה", לצד התפקיד של אביב, החייל הפוסט-טראומטי בסדרה שיצר עומרי גבעון, "בשבילה גיבורים עפים", פתחו לקאפון את הסכר. שני הפרויקטים נמכרו לנטפליקס והכירו אותו ליוצרים הבינלאומיים, וכך הגיע האודישן ל"דה בויז". קאפון משחק בסדרה האמריקאית שמשודרת באמזון תפקיד מרכזי של לוחם צרפתי שחי חיים פרועים ומצטרף לחבורת "הבנים" שמטרתה להילחם בגיבורי-על מושחתים. אם לא די בסערה שהתעוררה סביבו בעקבות המלחמה, בעונה הרביעית הדמות שלו ניהלה רומן עם גבר, מה שגרר אינספור תגובות שנעו בין הומופוביה קלאסית לבין כאלה שהאשימו את יוצרי הסדרה בניסיון להתחנף לאנשי תרבות ה-Woke, שלא ממש אוהדים את ישראל. "פרנצ'י הוא מתנה עבורי. אני מפיח בו חיים, והוא משאיל לי בתמורה מהחופש ומהחוצפה שיש בו. בעונה הזאת הוא גם לימד אותי על הגדרות וכמה הן מגבילות".
איך היה לצלם סצנה אינטימית עם גבר?
"אני לא בהכרח שחקן טוטלי ועל כל דבר שכותבים לדמות אני אגיד 'אמן'. ממש לא, וגם לרומן הזה שרטטנו גבולות ברורים ותוכנית עבודה. אני צריך להרגיש מספיק בנוח על הסט, וזה לאו דווקא קשור לכך שזה גבר, בכל סצנה אינטימית זה ככה. אני מבין שאולי זה מעניין, אבל בסוף אני משחק דמות".
התגובות השליליות הפתיעו אותך?
"מההתחלה החלטתי שפרנצ'י לא יהיה תחום בהגדרה מינית מסוימת. הוא ילד רדוף עם עבר לא פשוט והרמזים לפלואידיות שלו היו פזורים לאורך כל העונות, ככה שכן, הפתיע אותי שזה עשה רעש. היו המון תגובות שאין דרך אחרת חוץ מלקרוא להן בשמן, הומופוביות. לא נחשפתי לעולם הזה לפני כן והייתי בהלם מהכמות, זו הייתה פשוט בריונות מקלדת. זה גרם לחשוב על הקושי שאנשים בעולם האמיתי עוברים בכל מה שקשור לזהות המינית שלהם, וזה ומאוד העציב אותי. מנגד היו גם תגובות מצופים שכתבו לי שפרנצ'י נתן להם ביטחון, כי זו דמות כביכול קשוחה ומחוספסת, והנה, גם היא יכולה להיות מה שבא לה כשזה נוגע למשיכה ואהבה".
לטובת התפקיד, לפני כשש שנים ארז קאפון את חפציו ויחד עם אשתו, השחקנית אורטל בן שושן, עבר לקנדה. "זה לא כזה סיפור. זה 11 שעות מפה, שלושה סרטים, תנומה קלה, איזה כוס יין, ואתה בטורונטו. בסוף הכל אותו דבר".
אתה בליגה של הגדולים, אתה לא יכול להגיד שהכל אותו הדבר.
"הקצב שונה. בחו"ל אני מצלם פרק אחד ב-28 יום, ופה אנחנו מצלמים פרק בחמישה ימים. קיבלתי מתנה ענקית בזה שאני משחק צרפתי, כי אני לא ממותג בתור 'הישראלי'. בשבילי זו הוכחה לזה שעשיתי עבודה טובה, אני שחקן, אל תקטלגו אותי, אל תחליטו שאני מישהו מסוים בגלל שאני מפה או משם. לצערי המצב קצת אחר כרגע, ואני נאלץ לסרב לאודישנים שהרבה מהם לתפקיד הישראלי הרע והמרושע".
איפה מאורעות 7 באוקטובר תפסו אותך?
"הייתי בארץ כשהכל התחיל, היה דיבור על לעשות כמה פרויקטים מעניינים פה, תפקידים ביטחוניים, מאצ'ואיסטיים, קשוחים. במקביל הייתה צריכה להיות לי טיסה לאוסטרליה לעבודה סביב 'דה בויז' כמה ימים אחרי זה. הכל כמובן נדחק הצדה, התמסרתי לכל מה שרק יכולתי לעשות, ובתוך הכאוס הזה בכלל שכחתי מהטיסה. הם מצדם הסבירו לי בצורה מאוד יפה שזה יהיה בסדר אם אני לא אגיע, כי יש גל אנטישמיות באוסטרליה. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגעתי כלכלית, ומשם זה התגלגל כמו כדור שלג מאוד רציני שהביא איתו תגובות נאצה ברשתות החברתיות וטלפונים לסוכנויות שלי. קיבלתי אינספור איחולי מוות, איומים, דברים הזויים".
הייתה מחשבה שיבטלו אותך מהסדרה?
"לא. התחילו על זה שמועות, אבל לא".
למרות השקט שמזוהה איתך, השתתפת בהסברה ואתה גם הולך להפגנות.
"אני לא חיה פוליטית, ימין ושמאל זה פיקציה בעיניי, בטח אחרי 7 באוקטובר. אני לא הולך להפגנות ממניעים פוליטיים, אני הולך כדי לעמוד ליד משפחות החטופים. אלה ילדים של מישהו, אבא, סבא, אמא, בשר מבשרנו, כלואים בעזה, ועולם כמנהגו נוהג. אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורים, אבל עד שהם לא יחזרו אנחנו נמשיך לחיות פה בשקר, נהיה אומללים והמדינה הזאת תישאר רק צל של זכר של משהו שהיה ישראל. אין לי פתרון קסם, קטונתי, אז לפחות אני יוצא ועומד עם המשפחות, כי אני יודע שאנחנו מחויבים לסולידריות ואני יודע שמגיע לנו שיעשו יותר ממה שעושים בעניין הזה".
מה הכוונה?
"מגיעה לנו יותר שקיפות, הפוליטיקאים התבלבלו, חוסר האחריות וההחלטיות הם תוצאה של הזנחה של שנים, וזה עולה לנו בדבר הכי יקר – חיי החיילים הגיבורים שלנו וחיי החטופים. אין מבוגר אחראי על ההגה, זו האמת המצערת. אנחנו צריכים הנהגה שהשקפת העולם שלה היא מאחדת וטוטלית בלחבר את העם הזה. זו צריכה להיות משימת חיינו עכשיו, השמדת האויב היא הכרחית, אבל איחוי הקרעים הוא קריטי. אנחנו כחברה חייבים לרצות להיות טובים יותר וראויים. יש המון פערים לגשר עליהם ומחלוקות שצריך לפתור, אבל אני לא מתכוון לוותר על המדינה שלי כל כך מהר".
אם לא הייתה לך עבודה בחו"ל, היית רוצה לחזור ולגור פה?
"אני לא מרגיש שעזבתי. למרות כל השנים שאני בטורונטו, כמה ימים אחרי שהצילומים מסתיימים אני כבר פה. המשפחה שלי פה, החברים שלי פה, זאת השפה שלי, התרבות שלי, אני אף פעם לא אהיה משם ואני גם לא אעמיד פנים שאני ממקום אחר. הייתה לי הזדמנות מדהימה, מקצועית גרידא, ולכן אני שם. אני לא חושב שהייתי נוסע אם היא לא הייתה מגיעה, אין לי איזה מרדף להיות במקום אחר, נהפוך הוא. חשוב לי להיות חלק מהתעשייה הישראלית, קיבלתי את הברכה שלי מסדרות בארץ ואני מאמין שפה הגרעין שלי".
בתכלס אני לגמרי גיק
בשבוע שעבר עלתה בקשת 12 הקומדיה הרומנטית "בקרוב אצלי" (ימי שני אחרי החדשות בקשת 12), שבה משחק קאפון יחד עם עדי חבשוש, אושרי כהן, תמיר בר ואורנה בנאי. הוא מגלם את אסי בן טובים, חברה הטוב של חבשוש מימי התיכון שחוזר חתיך מתמיד ומאורס ליריבה המושבעת שלה, שמשחקת שירה נאור. בן טובים הוא חנון חובב ריקודים, כך שמדובר בתפקיד לא טבעי עבור קאפון, שהתרגלנו לראות על המסך בדמויות קשוחות וקרביות.
"אחרי שהמלחמה התחילה ויתרתי על התפקידים הקשוחים שהייתי אמור לעשות, כי הרגשתי שזה גדול עליי. מוזר לי לשחק דברים שהם כל כך קרובים למציאות. אז הגיעה ההצעה ל'בקרוב אצלי', ובתוך כל השכול, אחרי המון זמן מצאתי את עצמי צוחק בקול רם. חשבתי לעצמי שעד שהסדרה תעלה החטופים יחזרו, אנשים יצחקו ויחייכו שוב, והנה היא עלתה והם עדיין לא פה. זה קשוח מאוד".
אתה מגלם חלק מהצמד הבלתי נפרד "דסי ואסי". איך היה לשחק לצד חבשוש?
"עדי בטח לא יודעת את זה, אבל כשהייתי בתחילת דרכי ועשיתי את תאג"ד יחד איתה, הבמאי אמר לי 'קאפון, בוא רגע למוניטור'. אני זוכר שראיתי את הסצנה שלה וחשבתי שהיא שדה, חדה, קומיקאית בחסד עליון. באתי אליה בצילומים ואמרתי לה, 'תקשיבי, את מדהימה', והיא הסתכלה עליי ואמרה, 'וואי, תודה רבה, חמוד'. לא היה לה מושג מי אני, נראה לי שרק בפרמיירה היא הבינה שאני אחד מהקאסט".
איך זה לעבור מדרמות ואקשן לקומדיה רומנטית, ולשם שינוי לשחק את החנון?
"זה היה טריפ לא נורמלי, הסדרה הזאת שואבת השראה מסרטים כמו 'משתגעים על מרי' ו'מארגנת החתונות', וזה גרם לי לראות קומדיות רומנטיות ולגלות שזה אחלה ז'אנר. אפשר להגיד שהתחברתי עוד קצת לצד הנשי שבי. חנון בעברית זה לא מתורגם טוב, אבל בתכלס אני לגמרי גיק".
הסדרה נוצרה אחרי ההשתתפות והניצחון של חבשוש ב"רוקדים עם כוכבים", מה שגרם לכך שגם שאר הקאסט היו צריכים לעלות על נעלי ריקוד. איך התמודדת עם זה?
"בריקודים היה לנו מורכב. היה לי נאמבר מיוזיקל ב'דה בויז' שהיה מוצלח, חשבתי שאני בשנייה לומד את הצ'ה-צ'ה ועושה את הפסודובלה, אבל זה ממש לא היה הסיפור. הגעתי לחדר חזרות ובמשך רבע שעה ארטיום (ליאסקובסקי, הרקדן שזכה לצד חבשוש ב'רוקדים עם כוכבים' – א"ו) נענע את הראש מצד לצד ואמר לי 'לא'. אבל מהר מאוד, בזכות הרקדן אוראל כלאף שנכנס לתמונה ושינה לי הכל יחד עם הכוריאוגרפית מיכל שי, עדי ואני התחלנו להתווכח כמו שני רקדנים שרוקדים כבר עשור ביחד".
נראה אותך בעונה הבאה של "רוקדים עם כוכבים"? או שבעצם ישר תלך לגרסה הבינלאומית?
"ממש לא. אני צריך שמישהו יצעק קאט, ולחזור למחילה שלי".
לא הייתי יכול להסתדר עם בת זוג שהיא לא מהעולם הזה
בניגוד לשחקנים אחרים, קאפון כמעט ולא חושף את חייו האישיים, וגם הזוגיות שלו עם השחקנית אורטל בן שושן כמעט ולא מסוקרת. את בן שושן ("שבאבניקים", "ביום שהאדמה רעדה") הוא הכיר עוד מהסטודיו למשחק, אבל רק היתקלות מקרית ברחוב, שנראה כאילו לקוחה מקומדיה רומנטית בעצמה, הובילה לזוגיות. "זה קורה לי הרבה בחיים שאני נכנס חזיתית באנשים, אני קלאמזי. נכנסנו אחד בשנייה ומשם זה פשוט ניצת. מביך אותי לספר על זה כי זה כל כך שלי, אין לי מה להגיד על אורטל חוץ מזה שהיא מדהימה. אהבה זה דבר מאוד שברירי, אבל כשזה אותנטי, לא צריך אישורים מבחוץ".
בגלל זה החרשתם את החתונה?
"לא החרשנו, פשוט לא התחתנו בארץ. התוכנית הייתה לחזור ולעשות חגיגה גדולה פה, ואז קרה 7 באוקטובר. אומרים שצריך להמשיך בחיים, אבל אני כרגע לא מסוגל, זה לא מסתדר לי בראש. הדבר הכי חשוב עבורי זה שאני ואורטל יודעים מה אנחנו אחד בשביל השנייה. הזוגיות שלי היא משהו מאוד פרטי, אישי. על יהלומים שומרים ביתר שאת, ואני מרגיש שזה יהלום".
אז לא החרשתם, אבל אתם מאוד מתחת לרדאר. אתם אפילו לא עוקבים אחד אחרי השנייה באינסטגרם.
"להיות מפורסם זה מקצוע בפני עצמו, ואני מקבל את זה, אבל זה לא מעניין אותי. אני לא שוחה בבריכה הזו".
יש זוגות מוכרים שיעשו מהצימוד גם קריירה.
"אני לא שולל את זה. אורטל היא שחקנית מעולה, אבל זה לא יהיה בכזו קלות ולא בשביל כסף, כי כסף ואהבה לא הולכים ביחד. בכלל, כסף זה משהו שאתה לומד על בשרך שהוא לא הופך אותך לבן אדם מאושר. יש איזה הקלה פה ושם, אבל כסף לא יכול באמת לפתור מאבקים פנימיים".
ואיך זה עובד בבית כששניכם שחקנים?
"אני לא יודע אם הייתי יכול להסתדר עם בת זוג שהיא לא מהעולם הזה או מבינה את ההקרבה שנדרשת כדי להצליח במקצוע הזה. ששואב ממך המון. אתה צריך לוותר על הרבה דברים, אתה לא נמצא עם המשפחה והחברים וחלק גדול מהזמן ישן במלונות. מבחוץ אני יודע שזה נשמע חלום, אבל זה נורא מורכב. אתה מפספס ימי הולדת ובריתות של חברים, אין לזה סוף והמחיר מאוד גבוה. מצד שני, בין אקשן לקאט יש את החיוך הזה, שאי אפשר להסביר".
אורטל עברה איתך לקנדה, כשקריירת המשחק שלה עדיין כאן בארץ.
"אם המצב היה הפוך הייתי עושה אותו דבר. יש פה הקרבה, יש פה המון הבנה והכלה, זה לא מובן מאליו וזה גורם לך להרגיש תמיד שיש לך מישהו שהולך איתך באש ובמים. אנחנו צוות לכל דבר ועניין, היא מדהימה, מבחוץ ומבפנים. כשזה עובד, זה עובד. מערכת יחסים של הרבה שנים זה עליות וירידות, זה מורכב וזה יפה, וזה חלק ממסע החיים של שנינו. זו שרשרת שהיא הביאה לי".
תומר, על השרשרת הזו יש חריטה של שלוש דמויות, זה אומר שהחרשת גם תינוק?
"כן, הנה הפעוט כאן שעל הדשא, זה הבן שלי, וזה אח שלי שעושה לו בייביסיטר".
מה?
"עוד לא, אני צוחק, אבל אני מאוד רוצה בייבי משלי. בעולם זה נורא טבעי ששחקנים מקימים תא משפחתי מאוחר יותר. לקח לי זמן להגיע לאן שאני נמצא היום, ואני מרגיש שהחיים רק התחילו. אני סקרן, הכל עוד לפניי".
אז למה יש שלושה?
"מניפסטינג, לא?"
צילום: טל עבודי | עוזר צלם: אלמוג אוחיון | סטיילינג: גבע ורגב חזן | איפור: אדם משעלי | שיער: רז ארביב | הפקה: טל פוליטי