לדעת להקשיב. כל כך פשוט בתיאוריה וכל כך קשה במעשה. הפעולה היא פשוטה, לשמוע, להפנים, להניח את עצמך לרגע בצד ולראות את האדם שמולך ומה שעובר עליו. כל כך פשוט ולפעמים זה עדיין נראה בלתי אפשרי. אתה רוצה להקשיב ולהכיל אבל גם אתה לא כלי ריק, יש לך תשובות, תגובות, טענות נגד, רגשות משלך. אני לא אעמיד פנים שלי זה בא בקלות. גם אני בן אדם, ועוד מסוג בן. אני רגיל להקשיב ואז להגיב. גם אם טעיתי או פגעתי, חשוב לי להסביר את עצמי, להציג את הדברים מנקודת מבטי כדי שהצד השני יבין שלא רציתי לפגוע. לקח לי זמן להבין, ואני עדיין לומד, שלפעמים צריך פשוט להקשיב. לא כל פעם, גם לא כל ויכוח שני, אבל בוויכוח העשירי כדאי שתעצור ותגיד לעצמך: לא יכול להיות שתמיד יהיה לי מה לענות.
כל הפרק קארין סירבה להגיד מה מפריע לה, איתמר ביקש ממנה שוב ושוב לדבר. כשפתחה את הנושא לבסוף, היא קיבלה בדיוק את הוויכוח שממנו ניסתה להימנע. איתמר רצה נורא להקשיב ולשתוק, אבל לא הצליח להתגבר על הצורך להסביר את עצמו. הוא כן עשה את מה שגם אני נוטה לעשות במקרים כאלה – להקשיב בדיעבד. בפגישה עם יעל הוא הבהיר לי ששמע אותה, הסברים בצד. הוא מבין למה זה פוגע, והוא באמת רוצה אותה. אלה עדיין היו מילים ולא מעשים, אבל לפחות הוא אמר את המילים הנכונות. בקשר למעשים, בחיאת איתמר, עוד שבוע למניאק, ברור שיש תחושת מחנק אבל קח אוויר ותן לזה פוש אחרון.
42 הימים האלה הם מרתון, אבל יש אנשים שלא רואים בהם מירוץ, יותר כמו טיול סהרורי בנפתולי החרדה. ובאנשים אני מתכוון כמובן לדני החתן. שני אמרה בתחילת העונה שהיא נהר זורם והוא סלע תקוע, אבל ככל שמכירים אותם מבינים שההפך הוא הנכון. שני היא סלע יציב, יודעת איפה היא עומדת ומה היא רוצה, לא מיטלטלת מכל רוח קלה. דני החתן לעומתה הוא באמת נהר זורם, ניגש לכל סיטואציה בלב ומחשבה פתוחים לחלוטין, ונותן לעצמו להיסחף בקלות. הוא לא עלה נידף ברוח, אבל אם נפתח בפניו אפיק חדש הוא יזרום ויצלול לתוכו בחדווה.
דני החתן הוא מסוג האנשים שיכולים להיכנס לשיחה עם ילד בן ארבע ולצאת עם תובנות על החיים. וזה בדיוק מה שקרה כשדיבר עם לירון על זוגיות ואהבה. תובנות מעמיקות כמו, "נמשכתי אליה והיא אמרה לי שהיא נמשכת אלי אז זה עזר", החזירו אותו שוב לניצוץ החסר ולקלילות שהוא ושני לא מצליחים לסגל לעצמם. שני לא הבינה למה הוא משווה אותם לזוג ילדים חמודים, ושוכח כל כך מהר את העומק של החיבור שיש להם. היא לא אמרה את זה לדני החתן, סירבה בתקיפות להגיד מה מפריע לה. היא לא רוצה להיתקע על דברים, אז היא תוקעת אותם בפנים, מה שגורם להם לתקוע אותה עוד יותר. אין מה לעשות, הסלע שחשבה שהיא נהר צריכה ללמוד להיפתח לפני שתוכל באמת להשתחרר.
מזמוזי ידיים במקום דרמה
ומה נאמר על עינת ולירון? לא נאמר, אין צורך. שי והדס הפסיקו להיות שני המשועממים האלה שיושבים בירושלים, ונכנסו לעולם המופלא של משחקי הזוגיות של יעל (וזה לא ממש המקום, אבל אני רוצה לשלוח את תנחומיי לדני פרידלנדר היקר. חיבוק). אבל לפני שנגיע למשחק המגע, שי שוב ניסה את טקס החיזור האנושי המכונה "לבכות כדי לקבל חיבוק". הוא פתח את הלב והוציא מונולוג מאופרת סבון קוריאנית. הוא חי בכלוב של זהב, מה שווה כל הכסף הזה אם אין לך בית חם לחזור אליו. כמו ליאם ניסן בסיום "רשימת שינדלר", הוא הסתכל בבוז ותסכול על נכסיו הארציים נטולי החשיבות. בשביל מה, בשביל לבנות עוד איזה בניין, בשביל עוד כמה מיליונים בבנק. למרות כתיבה מעט קלישאתית, הניסיון הוכתר כהצלחה חלקית. הדס לא חיבקה אבל כן הניחה עליו יד.
אם אתם חושבים שזה ציני מצידי להתייחס לבכי של שי כטקס חיזור, רק תסתכלו על החיוך שלו כשסיפר איך היא נגעה בו. ועוד מיוזמתה! כשהם דיברו עם יעל על המגע, בתחילת הפגישה הדס ישבה קפואה, ולא היה ברור אם היא מרגישה בנוח עם הנושא. דווקא כשיעל הציעה את משחק המגע, הדס הביעה נכונות לנסות להתקרב. מי יודע, יכול להיות שבזמן שהם נשכחו להם בירושלים הם כן הצליחו קצת להתקרב. משחק המגע עצמו, כמו כל המשחקים של יעל, היה מביך עד כאב. המגע של שי היה מרפרף מדי, הדס כל הזמן אמרה שזה לא נעים לה ולקח להם רגע למצוא את הליטוף הנכון. וכך זה נמשך, הרבה יותר זמן ממה שהיינו רוצים. לא זכינו לראות איך נפתר הריב של שני ודני החתן, כי מי צריך דברים כמו דרמה וסיפורים סגורים, אם אפשר במקום לקבל רבע שעה של מזמוזי ידיים לא מצונזרים.