קטיה וליאור: פעם הם היו אנשים אמיתיים
זה מרגיש כאילו קטיה וליאור שכחו שפעם הם היו אנשים אמיתיים שהתקיימו וחיו חיים מלאים עוד לפני שהכירו אחד את השנייה. מוזר לחשוב שלא כל כך מזמן הם צחקו מבדיחות של אנשים אחרים, נפגעו מאמירות של אנשים אחרים או סתם ישבו עם אנשים אחרים לאכול ארוחת צהריים. הם היו בלתי מורגשים במפגש הזוגות, הם הזוג היחיד בעונה הזו שלא אירח חברים בדירה, ובגדול, כל הימים שלהם נראים אותו הדבר – כשהם לא בעבודה הם תמיד בבית, מתנשקים ומצחקקים, שותים קפה אל מול החלון הגדול שבסלון בשעות משתנות. מתקבלת התחושה שקטיה וליאור מנתקים את עצמם מהעולם, שמתבטלת חשיבותו של כל מה שקרה להם בנפרד בשלושים ומשהו השנים שלפני חתונמי.
זה ניכר גם בפרק הנוכחי, כשהם שותים וודקה בספלי תה (למה?) ומשחקים את אחד ממשחקי השאלות האלה, אק"א מזרז השיחות האהוב ביותר על הפקת חתונמי. ליאור וקטיה היו יכולים לנצל את משחק הקלפים הזה כדי ללמוד משהו על ההיסטוריה אחד של השני, ובמקום זאת, הם משתמשים במשחק כדי להתרפק על ההווה: כשקטיה מקבלת קלף עם השאלה "על מה עצמך העתידית תודה לך" היא לא עוצרת רגע לחשוב ומיד אומרת "על זה שהלכתי לחתונמי", מונעת מראש אפשרות לשיח על כל נושא אחר שאיננו הזוגיות שלה ושל ליאור.
מתברר שביומיים שלפני ההחלטות הזוגות נאלצים לבלות כמה ימים בנפרד. ליאור בסך הכל מציע לקטיה לחבק בשתי ידיים את הגזרה האיומה הזו, להכין לימונדה מהלימונים, לאפשר לגעגוע הזמני להעצים את הרגשות, אבל קטיה ממש מזועזעת, העיניים שלה עוד רגע יוצאות ממקומן. קטיה אומרת לליאור שמדבריו עולה בה תחושה שהוא לא רוצה לראות אותה, ונראה לי שהיא כבר משתעממת מעצמה בעצמה, אחרת אין שום הסבר הגיוני להיעלבות שלה מהאמירה שלו, שהייתה האמירה הכי בלתי-מעליבה שגבר אי פעם אמר לאישה. כפרה, תירגעי שניה ותיזכרי עם מי את משוחחת. איש שקבע שאת תהיי אם ילדיו אחרי שלושה שבועות של היכרות. אפשר לנשום לרווחה.
מעין ובן: או שכן או שלא
בן חוזר הביתה אחרי הגיחה לניו יורק, ונראה שהוא דווקא די שמח לראות את מעין. כלומר, "מעין המאוהבת" כמובן שמחה יותר ממנו - אבל הוא בהחלט לא נראה סובל בתוך החיבוק שלה. ובכל זאת, הדיון ההוא על הגעגוע לא נגמר. בן ממשיך להתנער בשיטתיות מכל גילוי חיבה שלו או, לחילופין, מסרב לגלות חיבה מלכתחילה, והיא, שנשללת ממנה תחושת הביטחון פעם אחר פעם, רק הופכת להוטה יותר ויותר למצוא אותה – וגרוע מכך, כבר מתחילה להרגיש משוגעת. "אתה מערער אותי", היא אומרת למלך הגזלייטינג, והוא עונה לה במשפט הנורא "את מתערערת, אני לא מערער כלום".
בן עדיין מתוסכל משיחת הוידאו ההיא, במהלכה הוא "רק רצה לספר לה על כמה הוא מבואס לעזוב את ניו יורק" והיא "חשבה רק על עצמה והעמידה אותו במצב לא נעים כשציפתה שיגיד לה שהוא מתגעגע": מעין אמנם יצאה מהשיחה ההיא מחוזקת (לא ברור לי איך), אבל בן יצא ממנה מרוקן – לדבריו, הוא נדרש לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות. ובכן, בן, לפעמים בזוגיות אנחנו נאלצים לעשות דברים שאנחנו לא רוצים לעשות. יש הבדל גדול בין להשתנות בשביל מישהו ובין להתפשר בשבילו – הראשון לא רצוי, השני נדרש. אני חלילה לא תומכת בביטול עצמי או בהקרבות קיצוניות, אבל בן לגמרי יכול היה להגיד למעין שהוא מתגעגע, גם אם זה היה נובע רק מנימוס. זו פעולה שדורשת מאמץ מינימלי, באמת.
אבל בן לא יזוז מילימטר. הוא לא יגיד שהוא מתגעגע אם הוא לא מתגעגע, חד וחלק, וגם אם מעין תיפגע ותבכה, זה לא יגע בו - להפך, זה רק יגרום לו להירתע ממנה יותר. עכשיו, אני לא אומרת שבן לא צריך להיות קשוב לעצמו, אבל הנאמנות שלו לעקרונות שלו חזקה כל כך, שהיא חוסמת לחלוטין את היכולת שלו לראות את האחר, להיכנס לפרופורציות (רבאק, מה בסך הכל היא ביקשה) ויותר מכך, לקבל ביקורת: גם כשמעין מנסה לפגוש אותו באמצע, נזהרת מאוד שלא להרגיז אותו במילים גדולות מדי, הוא לא באמת מוכן להקשיב לה ושוב מתגונן, מסרב לתת לה עם מה לעבוד. אם הוא לא רוצה אותה, והוא לא, זה בסדר גמור – אבל שיעזוב אותה ודי. בסופו של דבר, המשבר הזה "נפתר", אבל בדרך הלא נכונה, כשדני מתאמץ לדלות סנטימנט חיובי מהסיטואציה העגומה ומעניק למעין אישור שיחזיק מקסימום כמה שעות. מיותר לציין שכבר מזמן אין בי אמונה.
מאי ומשה: זה לא ניסוי, אלה החיים עצמם
מזל טוב מאי, המשימה הושלמה, משה נקשר לריי. עד כדי כך, שהוא מוודא כבר מעכשיו שבמידה ותהיה פה פרידה, הוא יקבל משמורת משותפת על הכלב. סתם, משה לא מוודא שום דבר, הוא פשוט טרול (ותודה על זה, כי בין השעמום שהוא ליאור וקטיה לבין האסון שהוא מעין ובן, הייתי זקוקה לקצת בידור). אז נכון, הדו שיח של מאי ומשה בנושא המשמורת לא היה דו שיח רציני - והוא לווה במוזיקה היתולית להמחשה - אבל עדיין אפשר לבחון באמצעותו את הנפשות הפועלות. זה מפגן מדהים של חוסר הביטחון של מאי: במקום להתעכב על הטוב (משה מסתדר עם הכלב) היא זוכרת את הרע (משה רומז שאולי מתישהו הוא והיא יפרדו).
אבל בכל זמן שבו בעיית האשרורים נשארת ברקע ולא עומדת בפרונט, מאי ומשה מצליחים ליהנות אחד עם השנייה וחוזרים, לרגעים, להיות מאי ומשה המצחיקולים מירח הדבש. ובכן, לא בדיוק, כי הם כבר למודי כאב, אבל ניכר שהם מוכנים להתמודד איתו. כשהם אוכלים נקניקיות בלחמניות לארוחת ערב, מתוקים מתמיד, ברור שהזוגיות הזו כבר סיימה להיות ניסוי והפכה להיות החיים עצמם.
עידית ורפאל: מצמצנו ופספסנו את הנשיקה
לפני הכל, מסר חשוב שמיועד לחברה של עידית ולאומה כולה: הגיע הזמן להפסיק להלל את הקלילות. המילה הזו היא המילה השנייה הכי נפוצה בלקסיקון של חתונמי אחרי "תהליך" והיא נאמרת ב-90 אחוז מהפעמים בהקשר חיובי, ואני לא מבינה למה. אין שום דבר טוב בלא לעשות סיפור מדברים. החיים עשויים מסיפורים, ויש להתרגש מהם – לטוב ולרע.
ואם כבר דיברנו על התרגשות, שימו לב, שימו לב: רפאל מתרגש. קצת, אבל גם זה משהו. כשראיתי אותו מחייך כמעט צעקתי לעידית דרך המסך שתתקשר למד"א רק למקרה שהוא פשוט חוטף שבץ מוחי. אבל עכשיו ברצינות, גם אני מתרגשת בשביל רפאל, שכוח הרצון שלו הפנט אותי עוד בשחייה ההיא בכנרת; כשהוא כמעט נפסל באחד השלבים המוקדמים של תחרות האיירון מן, המתח היה בשיאו והרגשתי כאילו אני צופה בפרק של המרוץ למיליון, מייחלת שהזוג החביב עליי לא יודח מהתוכנית.
הקרבה שיצרה אז השיחה ההיא על צה"ל מתגברת עוד יותר כשרפאל שוחה ורץ ורוכב בעודו חושב על עידית, שמחכה לו ומעודדת אותו בכל אחת מהנקודות. היא גאה בו בכל ליבה, היא לא מזייפת שום דבר ממה שהוא אומרת, ונראה שהוא בעצמו גם מתפעם ממנה, מהמסירות שלה אליו. עידית אפילו מגדילה ראש ומפנקת את רפאל בצימר לרגל סיום התחרות, שם הם עושים את הדבר האהוב עליהם – שתיית יין אדום בכמות מזערית שלא תספיק בשביל לתגבר את החרמנות ואת האומץ. אהה רגע, סליחה, אמרתם שהייתה נשיקה? שיט, מצמצתי וכנראה פספסתי אותה.