מסכנה דקלה. היא ידעה, היא הבינה בעצמה שהיא צריכה לברוח משם, אבל היא השתכנעה לתת עוד צ'אנס. הסבירו לה שאלה משקעי העבר שלה שמפריעים לה בדרך. היא הרגישה את הסכנה שבלהתאהב בבחור הלא נכון וניסתה לעצור את זה - אבל הם שכנעו אותה לנסות שוב. היא כל כך רצתה שזה יעבוד שלא היה דרוש הרבה בשביל לגרום לה ללכת נגד האינסטינקטים הבריאים שלה, אז היא חזרה לראש פינה וקיוותה שמשהו ישתנה. אבל שום דבר לא השתנה.
ברגע הראשון ניתן היה לראות שינוי, לכאורה: אלון נקרע שבוע בעבודה כדי לקחת אותה לשעתיים בספא, במהלכם היא צריכה לשמוע את צלצולי הטלפון שלו חוזרים ומטרטרים. מה אלון יעשה אבל, כל פעם שהוא הולך מהמסעדה יש קרייסס חדש, כמו חוסר בקופה או משבר בגזרת הפלפלים הירוקים. אני חייב להודות שאלון מזכיר לי את עצמי. כמוהו, גם אני גבר מפונק שלא ממש אוהב לעבוד, וכשהמציאות מזמנת לי עבודה קצת מחייבת אני מתבכיין כאילו הייתי מינימום פועל שבוי במפעל של נייקי בסין. ברגע שאנחנו נאלצים לעבוד קשה, זה כאילו אנחנו האנשים היחידים בעולם שאשכרה צריכים להרוויח את לחמם (וכאילו דקלה לא נוסעת שעתיים וחצי לכל כיוון לעבודה כבר חודש). 13-14 שעות עבודה, מי ישמע גיבור ישראל.
יש קצת לחץ בעבודה, ואלון חייב שכולם ידעו כמה קשה הוא עובד, אז הוא חוזר הביתה ומקריא לעצמו רשימות מצרכים ברצינות תהומית כאילו מדובר בתכנית התקיפה באיראן. זה יכול היה להיות חמוד אם הוא היה טיפה מודע לעצמו ומבין שחי איתו עוד בנאדם, אבל הבעיה היא שכל שארית תעצומות נפשו המדולדלות מתועלת באופן מוחלט למשבר במשלוחי הבמיה בבוקר. לא נורא, דקלה עוד היתה מוכנה לזרום עד שהחליט לפרוק עליה את העצבים שלו.
זה מה שמדהים באמת בריב האחרון (ניתן לקוות) של דקלה ואלון. למרות שדקלה היתה צריכה לסבול הרבה התעלמות ואנוכיות מאז פתיחת המסעדה (ובכלל, מאז המעבר לראש פינה), מי ש"חיפש לריב" היה דווקא אלון. היא בחרה צלצול מעורר בטלפון החדש - והוא החליט להיתלות ברעש המציק כדי להזכיר שוב כמה שעות הוא עובד ביום (בשבועיים האחרונים, חשוב לציין). זה התחיל בהתפנקות משועשעת, ניסיון חצי רציני להנעים מעט את הצלצול המעצבן. אבל מבחינתו זו היתה מלכודת. אלון רק חיכה לרגע שדקלה תעז לזלזל, לכאורה, בעבודה הכל כך קשה שלו.
את הריב עצמו, אלון ניהל, איך לא, עם שלט של פלייסטיישן ביד, שרוע בתנוחה המוכרת על הספה. אם המבט לטלוויזיה הדלוקה בריב הקודם לא הספיק, הפעם הוא הוסיף אביזר שידגיש עד כמה הוא לא סופר אותה, שיבהיר לה שהיא רק רעש רקע מציק ("אם את עצבנית לכי לישון"). לרוע המזל של שניהם, דקלה כבר התחילה להיקשר באמת, ולא הסכימה להסתלק לו מהעיניים כל כך מהר. אז אלון עשה את הצעד הקשה ממנו נמנע בקנאות עד כה – התרומם מהספה.
זה באמת היה הסוף, אם גרמת לאלון להתרומם - כבר אין דרך חזרה. הוא הראה לה איפה הדלת וכשזה לא עבד איים שילך בעצמו אם לא תסתלק. דקלה ארזה את חפציה בדמעות, מרגישה כמו האשה הכי תמימה בעולם. אבל היא לא צריכה לקחת את זה קשה מדי: דקלה באמת ניסתה להקדים תרופה למכה וזה לא אשמתה שהיא שוכנעה לתת הזדמנות שנייה למי שלא היה ראוי לאחת.
בחינה באינטימיות
מי שגם נתן הזדמנות שנייה לקונספט שהוא לא מחבב היה דודו, שהחליט לנסות את הדבר הזה שנקרא סקס עם אישתך, או כמו שדודו קורא לזה, "התקדמנו שלב במערכת היחסים מבחינת האינטימיות". האופטימיים יגידו שבאמת לקח לו זמן להיפתח, הציניים יגידו שהוא הואיל בטובו לשכב עם צוקית רק כדי לקבל ממנה כמה דקות נכספות של שקט. זה לא משנה לאיזה צד אני משתייך, נראה שהם מרוצים מעליית השלב המאוחרת. צוקית באמת נראתה רגועה יותר, ודודו מעיד שהוא צוחק כמו שלא צחק תקופה ארוכה, אבל המשיך לברוח מנשיקות בבוקר שאחרי.
עוד לפני שנפתרה לכאורה בעיית האינטימיות (כלומר לא באמת נפתרה, אבל נניח לזה), קיבלנו הצצה לסיבה בגללה החליטו המומחים להתאים את השניים. אחרי הסיבוב בירושלים עיר הולדתו של דודו (וגם של צוקית, אבל דודו שכח את זה) הם הלכו לגלידרייה וסרבו שניהם לנהוג כמו אנשים נורמליים שטועמים 2-3 טעמים ובוחרים משהו. דודו הלך כמו ילד קטן לטעם האחד והיחיד בעולם שהוא מוכן לאכול, וצוקית הלכה לצד השני של סקאלת הילדותיות - וטעמה את כל הטעמים במקרר.
אחרי תהליך הסלקציה הבלתי נגמר היא נחתה על שילוב טעמים לא מתאים בעליל – לימונענע ושוקולד כלשהו. כצפוי, השילוב החמוץ-שוקולדי שרקח לא הסתדר, וצוקית העדיפה לראות את הגלידה נוזלת על ידה. אפשר אולי למצוא פה דימוי, אולי משהו על כך ששני דברים שנראים לא מתאימים באמת לא יתאחדו לבסוף, לא משנה כמה מאמץ תשקיע. אבל אני לא אפול ביום המאושר הזה לציניות, ובמקום זה אאחל כל טוב לזוג המאושר והמשך עליות שלבים במערכת היחסים.
שרונה וליאור עברו לגור בדירתה, והיא הביאה לו ביצי קינדר לארוחת ערב כי היא חושבת שהוא ילד קטן. שוב, נראה ששניהם (בעיקר שרונה) ממש מתאמצים להיות נחמדים ולצאת סבבה מול בן הזוג והמצלמות, וששניהם (בעיקר שרונה) ממש לא מוצאים עניין רומנטי בפרטנר שהתאימו להם. אז מה עושים? מדברים על האיי-רובוט שעושה שיגועים. גם ככה לא נראה שיש להם הרבה על מה לדבר.
שירי ולירן לעומת זאת ממשיכים לעורר אופטימיות אמיתית לצד חוסר נוחות קשה לצפייה. שוב שירי עקצה את לירן ורדתה בו בשובביות. שוב לירן חייך, הוא כבר יודע לענות לה, אבל נותר עם צביטה קטנה בלב. בטיפול הוא ויעל דורון הפליגו במטאפורות מורכבות ופיוטיות ("אסוציאציות יפות" כמו שלירן קורא לזה), אבל התמונה הכללית ברורה ופשוטה – הוא לא מקבל מספיק משירי, ונאלץ לתת יותר מדי.
מישהו אחר כתב השבוע שלירן היה צריך ללכת למירוץ למיליון, כי הוא חושב שהוא במשימה להגיע למערכת יחסים תוך חודשיים, ובתור טיפוס משימתי - לירן פשוט מתאבד עליה. אפשר להבין את האבחנה היפה, אבל אני עדיין רואה משיכה אמיתית שלו אליה, גם אם בהשראת הסביבה המשימתית לתוכה הונחת. יהיו מה שיהיו הסיבות שגורמות ללירן לעבוד כל כך קשה לקראת זוגיות, ברור שהוא מוכן ומזומן לעשות את הצעד הבא, עכשיו שירי רק צריכה לתת דחיפה קלה מהכיוון שלה.
ללמוד ללכת
אם כל האופטימיות הזאת מתחילה להעיק עליכם, המומחים החליטו לסדר לנו עוד "דקלה ואלון", אבל הפעם עם היפוך מגדרי: אורטל ועידו. נראה שהמומחים לא הבינו שכל ההתהפכות של אורטל נעוצה ברגע בו עידו אמר לה שהוא מתחיל להתאהב בה (כי אורטל העדיפה שלא לפרט מה ראתה בו שהפריע לה), ולכן התעקשו שמדובר רק בפחדים של שניהם מדחייה, ולא בדחייה אמיתית. לא יודע אם הם ראו את מה שאנחנו ראינו, כי מהצד הזה של הטלוויזיה זה נראה כמו הדחייה הכי אמיתית בעולם. מהרגע שאורטל החליטה שעידו לא מתאים לה, היא הקדישה כל שניה בחיפוש והנכחה של כל מה שהיא לא אוהבת בו. הוא מאכיל את החתול השמן, הוא לא מראה לה את הבית. הפרטים שמפריעים לה כבר לא משנים, היא רק מחפשת תירוץ לברוח משם.
עידו קלט את הרמז והחליט לחתוך לפני שייפגע עוד יותר. זאת הייתה החלטה חכמה ובוגרת, אבל שוב המומחים התערבו - והתקעשו על צ'אנס נוסף. אני לא ראיתי בטיפול הזוגי שום דבר מעורר אופטימיות. אורטל הצהירה שהיא רוצה לתת הזדמנות - אבל רק התנצחה איתו ואפילו לא הסתכלה לו בעיניים. זאת לא הייתה המבוכה, היא באמת לא יכלה להסתכל עליו אחרי שהקדישה שבוע במאמצים לשנוא אותו. היא רוצה לנסות כדי לתת צ'אנס לתהליך, אבל מה שהיא לא רוצה זה את עידו. לכן היא הסתכלה רק על המומחים, הנהנה בחיוך כל פעם שפירשו את מחשבותיה. המומחים ראו בזה סימן לכך שהיא מסכימה עם האבחנות, אבל לי נראה שהיא פשוט אוהבת לשמוע שמדברים עליה.
עידו מצדו זעם, אבל הסכים להתעלם מהאינטואיציה והרגשות שלו ולנסות שוב, אך ברור שבלי אמונה רבה. הם הסכימו בפנים זעופות להמשיך בתהליך ויצאו החוצה לריב עוד קצת. אם היא הייתה אומרת עליו מילה אחת טובה אולי הייתי מצליח לגרד מעט תקווה, אבל כרגע נראה ששניהם רק משחקים "צ'יקן" במטרה לראות מי יישבר ראשון. אני רק מקווה שעידו ישכיל להציב חומות רגשיות ולא יצלול שוב לתוך הפנטזיה, כי כמו דקלה - נראה שבסוף מחכים לו רק כאב ואכזבה.