הפרק הקודם של חתונמי נגמר עם ההסתלקות של אולה מהבר והטיול הלילי העצוב של אופיר. בפרק ששודר אתמול (מוצ"ש), שניהם מתיישבים על הספה של גלעד כדי להסביר מה באמת קרה שם - אם כי עדיין יש כמה שאלות שנותרו פתוחות: כמו למשל, למה ההסתלקות עצמה לא תועדה במצלמות, או האם אולה ואופיר נפגשו בדירה כבר באותו הלילה (או רק בבוקר שאחרי). בכל מקרה, אומנם האירוע הזה הציג את שני הצדדים (באותה המידה) באור לא מאוד מחמיא, אבל הוא חייב היה לקרות. כלומר, אולה ואופיר היו צריכים לפגוש את נקודת הקיצון שלהם בשביל להגיע לשוויון, ומהשוויון נוצרת ההזדמנות לאפס את הדינמיקה.
גלעד אומר כמה דברים שהם על פניו נכונים: שאופיר צריך להפסיק לנסות להיות נחמד, ואולה צריכה להפסיק לנסות לקחת אחריות. זה רעיון לא רע, אבל נשאלת השאלה אם ניתן לממש אותו בפועל. כי אפשר לשנות דפוסי התנהגות (לפעמים), אבל זה כמעט בלתי אפשרי וגם לא בהכרח רצוי, לשנות מבנה אישיות. מעבר לזה, גלעד מבקש מאופיר ואולה "להיות פשוט כמו שהם", אבל אני לא בטוחה שההנחיה הזו תוביל אותם לרומנטיקה המיוחלת. ובכלל - אני לא בטוחה שעד עכשיו הם לא היו "מי שהם". האני האותנטי של אופיר הוא כנראה די מרצה, והאני האותנטי של אולה הוא כנראה די נוקשה. יש להתגמש ויש להשתנות; כדי שאולה ואופיר יתאימו, כל אחד מהם צריך להשתנות - מה שאומר, לעניות דעתי, שהם פשוט לא צריכים להיות ביחד.
ומשום מה הם בכל זאת מנסים. אחרי פריקת הכעסים המבוקרת אצל גלעד, הם פותחים, לכאורה, דף חדש, וחוזרים להצהיר בטסטות ש"נחמד להם" ולהכין ארוחות בלתי-מגרות זה לזו. ובכל זאת, קשה לי להאמין שהדינמיקה המשובשת לא תשחזר את עצמה שוב (ע"ע ירח הדבש בתאילנד).
ואם הייתי צריכה הוכחה נוספת לתחזית הפסימית שלי, קיבלתי אותה בדמות סאגת רסק העגבניות. נכון, לא נהוג לבשל את העגבניות בשביל רסק לג'חנון, אבל אופיר עשה את זה בדרך שלו בניסיון ליישם את ההערות ולהיות החלטי יותר. ובכן, היוזמה הקולינרית המפוקפקת שלו לא עוררה את התגובה הרצויה. אולה התעצבנה מזה שאופיר לא שאל אותה איך להכין את הרסק - אבל אפשר לנחש כמה היא הייתה מתעצבנת גם אם הוא כן היה שואל. כל דבר שהוא יעשה (או לא יעשה) יעלה לה את הסעיף, והסיבה פשוטה: היא לא נמשכת אליו.
ואם כבר מדברים על היעדר משיכה, צריך להתייחס גם למה שקורה עם שחר ואיילה - אם כי המקרה שלהם קצת יותר מורכב. כי זה לא hard no. שחר לא סולד פיזית מאיילה, וזה לא שהאישיות שלה "מורידה לו". ההפך הוא הנכון. הרי כל בן אדם עם שתי עיניים מתפקדות יכול לראות ששחר מאוד מחבב את איילה, כמו גם תופס ממנה. מעבר לזה, ניכר שהוא לא משקר כשהוא אומר לה שהיא יפה, ושהוא לא מזייף או מכריח את עצמו כשהוא מלטף לה את הירך. ואם בתחילת הקשר שלהם המגע היה מגע של תמיכה, עכשיו המגע מגיע גם כשלא מדברים על נושא רגיש, גם כשסתם מדברים על נושא רגיל - כמו למשל ההגייה הנכונה של המילה "תיון" (ברור ששחר צודק). אז כן, שחר נוגע באיילה והוא עושה את זה ביוזמתו ומרצונו, אבל הוא לא מנשק אותה.
בקיצור, הדייט שלהם ביפו היה דייט מושלם רק לכאורה. נכון שכיף להם ביחד, ואפילו מאוד, אבל ברור שהכיף הזה הוא לא הכיף האידאלי של איילה. היא מאופקת, מתאימה את עצמה לשחר; בגלל שהיא יודעת שהיא עצמה דווקא כן נמשכת אליו (גם אם היא לא מודה בזה בקול רם), היא לא מרבה ליזום את המגע, כדי שהוא לא ייבהל. ונראה שהיא גם מתחילה להרגיש קצת משוגעת, או לפחות מבולבלת, כי יש פער בין ההצהרות של שחר לבין המעשים שלו. איילה צודקת כשהיא אומרת שככה לא מתנהגים עם מישהו שלא נמשכים אליו. ההתנהגות של שחר היא התנהגות של בנאדם שנמשך. ומצד שני, אי אפשר שלא להאמין לשחר כשהוא אומר שהוא לא שם, ואי אפשר להתעלם מההימנעות שלו ממגע שהוא חד משמעי - כמו, למשל, נשיקה. אז מה הסיפור שלו?
ובכן, הנה שני הסנטים שלי: אני חושבת שיש לנו עסק עם תסביך מדונה-זונה. אצל גברים שסובלים מתסביך כזה, יש פיצול בין החיבה לבין התשוקה המינית; משמע, הם לא יכולים לשמר חשק מיני בתוך מערכת יחסים יציבה וטובה. או, כמו שפרויד אמר, כשגברים כאלה אוהבים, אין להם תשוקה - וכשיש להם תשוקה, הם לא יכולים לאהוב. איילה, אם ככה, היא המדונה של שחר. דווקא בגלל שהוא כל כך מעריך אותה, הוא לא מסוגל לשכב איתה. לגלעד הוא אומר שהוא לא רוצה להשלות אותה, אבל בעצם הוא מפחד להשלות את עצמו, כי כל הנגיעות האלה בירך הן טיזר למשהו שהוא רוצה לעשות אבל לא מסוגל לדמיין את עצמו עושה. מפרק לפרק שחר ואיילה נראים לי יותר מתאימים כזוג, ובאותה נשימה, אני פחות ופחות מאמינה ששחר יצליח להתגבר על החסמים שלו, ולאפשר להתאמה הזו להתממש.
בינתיים באשקלון: איזבל יורדת מהעץ, פיזית ומטפורית. אם להמשיך עוד קצת עם הדימויים מעולם הצומח, אז אפשר לומר שאיזבל ונועם חוזרים לשורשים, וזה מאפשר לקשר שלהם לפרוח. ועכשיו כשהוצאתי את זה מהסיסטם, אפשר לדבר תכלס על מה שקורה ביניהם. תראו, לא נעים לי להודות, אבל אני קוראת לא מעט טוקבקים בנושאי חתונמי - ונדמה לי שכשאנשים מביעים את דעתם על נועם ואיזבל, הם עדיין מתייחסים לנועם ואיזבל של ירח הדבש. אבל מאז הדינמיקה ביניהם השתנתה לגמרי, וזה ניכר במיוחד בפרק של אתמול. בקצרה, נועם כבר לא מפחד מאיזבל, וזה מעודד את איזבל להוציא החוצה גם את הגרסה הלא מפחידה שלה.
אבל מעבר להשגת האיזון, נועם ואיזבל עושים עוד דבר חשוב: הם לומדים להכיר אחד את השנייה. לא רק את מי שהם היום, אלא גם את מי שהם היו פעם; לא רק היכרות ספונטנית שקורית תוך כדי בילוי משותף, אלא היכרות מכוונת (במובן של Intentional), שנעשית תוך סיפור סיפורים והעלאת זיכרונות. והחשיפה ההדדית הזו עושה להם רק טוב. בביקור אצל המשפחה של נועם, איזבל זונחת את הנימוסים המעושים לטובת התקרבות אמיתית, ומצליחה לראות את נועם באור אחר; בסיור הנוסטלגי באשקלון, נועם סוף-סוף פוגש את איזבל הרכה, זו שנמצאת מתחת לשכבות ההגנה. סצנת הירידה של איזבל מהעץ הייתה מושלמת לא רק בגלל המשמעות הסמלית שלה, אלא גם בגלל שהיא הוכיחה שנועם למד בדיוק איך להתנהל עם איזבל. הוא לא מכביד עליה עם העזרה שלו, הוא מאפשר לה לנסות לעשות את זה בעצמה, אבל הוא נמצא שם בשבילה כשהיא מתקשה. אני עדיין לא חושבת שיהיה לסיפור הזה סוף של קומדיה רומנטית, אבל אני די מקווה שכן.