בואו נדבר על המומחים. אני לא אוהב לעשות את זה, בדרך כלל אעדיף שלא להתערב בעבודתם של מי שהקדישו שנים לחקר את צפונות הנפש ומדע הרחת החולצות. אבל לצערי, למרות הרצון לאפשר להם לקיים אוטונומיה דיסציפלינרית, כבר קשה לתת להם להמשיך ליהנות מהספק – מפרק לפרק זה נראה יותר פחות כמו התאמה ויותר כמו הטרלה. אמרת שאתה רוצה בחורה שקטה? נביא לך פצצת רעש שרוקדת על שולחנות בקפריסין. אמרת שאת לא רוצה קרחת? אז הכנו לך הפתעה בוהקת מתחת לחופה. במקום להקשיב למה שהמשתתפים מחפשים, הם באים לחנך אותם: אתם חושבים שאתם יודעים מה מתאים לכם, אנחנו נראה לכם מי פה עושה את ההתאמות.
ההליכה ראש בראש עם ציפיות המשתתפים הגיעה לשיא בחתונה של אפרת. אם לא הבנתם את זה בפעם המאה שהיא חזרה על המנטרה, אפרת רצתה בחור חתיך. היא אמרה את זה במיונים, הדגישה שוב ושוב ובימים שלפני החופה דקלמה את זה כמו תפילה: מומחים נעלים ויודעי כל, בבקשה תקשיבו לתחינתי. אני יכולה לשאת הכל, לעולם לא יחסר לי כוח, אך דבר רק אחד ביקשתי - תביאו לי גבר חתיך. היינו יכולים לפטור את זה כמקרה קלאסי של סטנדרטים נוקשים וגבוהים מדי, אבל ראינו שהיא דירגה את לירן גבוה והוא לא איזה חתיך עולם. היא לא דרשה דוגמן על, רק שלא יתעלמו ממדד המשיכה. מה עשו המומחים? סידרו לה "התאמה של הלב". ובמילים אחרות: עשו לה דווקא.
שחר הוא בחור מתוק ורגיש וחכם, הרבה בנות היו שמחות למצוא אותו מתחת לחופה, את חלקן אפילו פגשנו בפרקים הקודמים. לא רק שחר, נראה שכל מי שעברו את תהליך הסינון הוא אנשים מרשימים ומושכים, עם רגישות ובגרות ורצון אמיתי לעבוד קשה כדי לכונן זוגיות. הבעיה היא שבתהליך ההתאמה נראה כאילו ניסו ללמד אותם לקח ולא למצוא את מה שיעבוד הכי חלק. מכל המשתתפים עד כה העונה, שחר הכי מצא חן בעיני, הוא הראשון שהייתי רוצה למצוא לו שידוך, והוא נראה ממש לא רע, אבל מה לעשות שאין לו את המראה הכי מרשים. פרט לסטייל המפוקפק ולפרגולה שז'אן כהן התקין לו על הראש, הוא נושא גם את המרכיב הסודי שהופך את התמהיל הזה לנפיץ - חוסר ביטחון ופחד מדחייה.
לקחתם גבר שמפחד מדחייה והבאתם לו מישהי שבוודאות תירתע ממנו בשנייה הראשונה. מבחן האש עבר בשלום יחסי, אפרת הסבירה שהוא לא הטייפקאסט שלה, אבל ניסתה להישאר רגועה (אני רוצה לעצור ולתקן את הטעות הנפוצה: טייפקאסט זה לא סוג או קבוצת אנשים, לזה קוראים פשוט טייפ – הוא לא הטייפ שלי. טייפקאסט זאת המשבצת לתוכה מכניסים מישהו, 'הטייפקאסט שלי' זה התפקיד שתמיד מלהקים אותי אליו). למרות מאמצי ההסתרה, שחר התחיל לשים לב שהכלה שלו מסתובבת ולוחשת לכל האורחים שהיא לא מרוצה, פורצת בבכי, ממעטת להסתכל עליו, ומתחמקת ממנו כמיטב יכולתה. המהלך החינוכי עבר בהצלחה, אם זאת הייתה המטרה. אפרת ושחר הגיעו לערב החגיגי שלהם, פתחו את אריזת המתנה ומצאו שם את כל מה שפחדו ממנו. עכשיו נראה אתכם מסתדרים ונלחמים על האהבה.
לא הכל אבוד, רחוק מכך. למרות שנעלב, שחר בלע את הפגיעה והפנים שזה הולך לקחת זמן. למרבה המזל, המכתב המקסים ששלח לפני החתונה כבר החל לפלס לו דרך קטנה לליבה וריכך את האכזבה בחופה. מה שלא חשבה על המראה שלו (ושוב, אף אחד לא אומר שהוא נראה רע), היא ידעה שעומד מולה גבר אמפתי, נבון ונדיב. היא לא נשארה מקובעת בדרישות המוקדמות, לא נתנה לעצמה להיכנס ללופים בתוך הראש שלה וניסתה שלא להעניש את שחר על הציפיות הגבוהות שלה. עד שהגיעו למונית היא כבר ליטפה אותו בחום והסבירה לו כמה הוא מתוק ומקסים. אמנם יותר כמו שמלטפים חבר טוב או ילד קטן, אבל דברים עוד יכולים להשתנות, משיכה יכולה להתפתח. בניגוד לקלישאת הפרנד-זון השחוקה, גם דרכים עקלקלות ומפותלות יכולות להוביל לאהבה.
מחירה של התאמה
ואולי אנחנו לא צריכים לייחל להתאמות מוצלחות יותר מדי, כי הזוג היחיד שנראה כאילו יצא מאותו פס ייצור מושבניקי-צפון תל אביבי הפך בהרף עין לפרסומת דביקה לשכונת ההרחבה החדשה במושב תאשור. יוגב ובת אל מצאו את החיבור הכי טבעי שאפשר לדמיין, אחד עם השנייה ועם המצלמות מולן הם מעלים את עבודת המיצג "פריחת האהבה" – מתנשקים על רקע נופים כפריים, משתובבים עם האחיינים הקטנים ומתנחמים זו בזרועות זה. אבל כמו שיודע כל מי שאי פעם איתרע מזלו להיקלע לעבודת מיצג, זה משעמם עד מוות לצפייה. המהירות שבה הם התחברו לא מבטיחה יותר מדי להמשך הדרך, אבל היא מדגימה מה קורה כשמתאימים שני אנשים שאשכרה היו שוקלים לצאת אחד עם השנייה במציאות.
מי שלא היו ממשיכים חמש דקות לתוך הדייט הראשון הם צוקית ודודו, שמצאו איזון שברירי בין הרעש שלה והשקט שלו. בביקור ביחידת הדיור של דודו אצל ההורים אפשר היה להבין מה החיבור העמוק שהמומחים חזו. כשדודו הראה לצוקית את "הספר המיוחד שלו", במקום להיבהל או לצחוק במבוכה כמו שכל אדם נורמלי היה מגיב, היא ממש נמסה מהתחביב התמוה. צוקית צריכה כנראה שהגבר שלה יהיה טיפה תימהוני, ודודו בהחלט צופן בחובו תימהונות לא קטנה. הבעיה היא שדודו מחביא בבטן עוד כמה דברים, כמו רצון עז להשתיק את הדבר הרועש הזה שהצמידו לו.
אפשר וצריך לצפות מהזוגות להיות גמישים ופתוחים, אבל יש גבול לכמה אפשר לבקש מאדם להתעלם ממה שמפריע לו. ציטוט אחד של דודו האיר את הבעיה הזאת באופן מדאיג. דודו רצה לדבר על כך שהוא מוצא דרך חדשה לגשת לזוגיות, אבל מה שיצא לו נשמע יותר כמו קריאה לעזרה: "מיום ליום אני מקבל את הדמות שהיא, על כל הססגוניות והמוחצנות והכל. הקול ב-ק' והכל ב-כ'", ואם זה לא מספיק, הוא הבהיר, "גם אם זה לא נעים לי, אני כאילו משליך את זה הצידה". נכון הקול הקטן הזה בפנים שקורא לך להרוג כבר את ההיפראקטיבית הזאת שעושה לך מיגרנה? אז אני פשוט מתעלם ממנו. נפתרה הבעיה.
"כמו שהמומחים אמרו, אתה צריך לקבל את מה שהבנאדם השני מביא איתו ופשוט לחיות עם זה, לקבל את זה". נראה שדודו חושב שכדי להתמודד עם התהליך הזה הוא צריך לשמור בבטן את כל מה שמפריע לו, וזה לקח מאוד מסוכן ללמוד מהמומחים. אדם צריך להיות במקום שנוח לו, גם אם הוא מתגמש ונותן מקום לאדם אחר. לשמור בבטן זה פשוט לא פתרון ארוך טווח. אם מחזיקים בפנים יותר מדי זמן, הדבר הקטן שמרגיז הופך לטינה עמוקה שאין ממנה דרך חזרה.