כמו שאפשר היה לצפות, איזבל כועסת על יעל. מאוד. אני בטוחה שגם הפעם, יהיו מי שיבקרו אותה על בחירת המילים שלה כשהיא מדברת על נועם - וזה לא יהיה בלתי מוצדק - אבל אפשר לשים לב שמשהו אצלה בכל זאת שונה. קודם כל, היא מבינה שנועם לא בחר בה, בדיוק כפי שהיא לא בחרה בו, וההבנה הזו גורמת לה לשנוא אותו קצת פחות. שנית, נדמה לי שהיא מתחילה להבין (כנראה באופן לא לגמרי מודע) מה מניע את הרתיעה שלה: היא לא נרתעת מנועם עצמו כמו שהיא נרתעת מהרעיון שמישהי "כמוה" תיקשר למישהו "כמוהו". יעל צודקת כשהיא מדברת על הקושי של איזבל להיות רכה: זה לא רק כי היא מפחדת שנועם יתאהב בה, אלא גם כי היא מפחדת שהיא תתאהב בו בעצמה.
מה שיעל לא אומרת זה שאיזבל מפחדת להתאהב בנועם כי היא מפחדת ממה יחשבו (מי? שאלה טובה), או מ"מה זה אומר עליה". אבל אולי אלה הבעיות של איזבל ונועם העתידיים. לאיזבל ונועם של עכשיו יש משימה אחת - לשכוח לרגע מ"הפוטנציאל הרומנטי" ולנסות להיות חברים. העצה הזו של יעל תורמת מאוד לשניהם: לאיזבל, כי היא פורחת כשלא מכריחים אותה לפרוח. ולנועם, כי הטייטל החדש הזה מאפשר לו לשים בצד את נועם המרצה ולהביא לקדמת הבמה את נועם המחוצף, זה שיודע לתת קונטרה. עכשיו, כשאיזבל לא מרגישה שהיא חייבת להיות שם, וכשנועם לא מרגיש שהוא צריך להרשים - הם דווקא מסתדרים לא רע בכלל.
ראינו את זה בטקס שריפת המרווה: נועם ואיזבל כבר רחוקים מספיק מאימת ירח הדבש בשביל להיות מסוגלים לצחוק עליה (כמו שרוב החוויות האיומות הופכות ממרחק הזמן לאנקדוטה משעשעת). ומעבר לזה, הדינמיקה פשוט מתאזנת, וזה ניכר בדברים הקטנים. העקיצות של איזבל עדיין קיימות, אבל הנימה שלהן פחות תוקפנית ויותר טיזרית; נועם, מצידו, כבר לא מתקפל מולן ולפעמים גם עוקץ בחזרה. וזו בדיוק האנרגיה שאיזבל חיפשה בגבר - מישהו שיכיל את הארסיות שבה, ולא במובן של "יסבול בשקט" אלא במובן של "יכיש בחזרה". אז האם יהיה לנו פה סיפור של "יחד נגד כל הסיכויים"? אולי מדובר בהפתעת העונה? אני ממש לא בטוחה, אבל התרחיש הזה כבר נראה קצת פחות מופרך.
הפרק של אתמול היה כולו בסימן "אולי זה יעבוד למרות הכל". ראינו את אותו קו עלילה גם אצל מור וחיה, אבל במקרה שלהם אני עדיין לא מתחילה להשתכנע. כי בזמן שהצפייה באיזבל ונועם הופכת מקשוחה לנסבלת (תכלס, אפילו די כיפית), הצפייה במור וחיה עדיין מעוררת בי תחושת אי נוחות. מצד אחד, ניכר שמפלס המצוקה של מור ירד בכמה רמות. מצד שני, הגרסה המתקרבת של מור היא הגרסה המרוחקת של הרבה אנשים אחרים. מפתה לחשוב שמור מתחיל להידלק על חיה, אבל אני חושבת שזו פשוט אשליה אופטית. כלומר, היחס של מור לחיה נראה חיובי לא כי הוא חיובי - אלא כי אנחנו משווים אותו ליחס הלא-קיים שלו אליה בירח הדבש.
אז כן, הוא כבר לא מתפחלץ מהמחשבה על לחבק אותה, וגם מספר בטסטות שהוא מרגיש משוחרר - אבל היא עדיין כמהה אליו הרבה יותר ממה שהוא כמה אליה. זה ניכר בשפת הגוף שלהם. היא רוכנת לעברו והוא לא רוכן לעברה; היא מסתכלת לו בעיניים במבט מאוהב בזמן שהוא מסתכל לעדשת המצלמה. אפשר לסכם את זה במשפט אחד - מדובר בהכללה, אבל אתם תתמודדו - כשגבר רוצה אישה, רואים את זה עליו. זה כזה פשוט. ומור פשוט לא נראה כאילו הוא רוצה את חיה.
אצל נשים, לעומת זאת, זה קצת יותר מורכב. לצורך העניין, עדיין לא הצלחתי להבין אם בר מתאהבת באור או מתעבת אותו, ונראה לי שגם היא בעצמה לא ממש מבינה. אותן המחוות שמדליקות אותה ביום X מוציאות אותה מדעתה ביום Y. רגע אחד היא מעסה לו את הכתף ומתגאה בו על הנכונות לגבגב את המקלחת, וברגע הבא היא כבר יוצאת במסע הכפשה נגד האישיות שלו. באותה נשימה, ברור שהתגובות שלה לא תמיד שרירותיות, ויש כאן פקטורים אמיתיים שצריך לקחת בחשבון: למשל המצלמות, שמתגלות כשחקן מרכזי בסיפור שלהם. בר, ככל הנראה, מרגישה בנוח עם המגע של אור, כל עוד הוא לא מרחיק לכת בזמן שהם מתועדים. במקביל, היא מרגישה שאור מביא לשולחן דמות פרפורמטיבית יותר כשהוא מצולם, וספציפית - דמות של סטנדאפיסט עם בדיחות "אשתי". בהקשר הזה אני בהחלט יכולה להזדהות עם התסכול של בר, אם כי ההערה על ההמפטונס - זו שהציתה את הוויכוח - דווקא נשמעה לי פחות כמו בדיחה מקטינה ויותר כמו מחמאה.
אבל הדבר הכי מעניין שקרה איתם הפרק הוא לאו דווקא דינמיקת השפוט-משפיטה הרגילה, אלא שתי הגרסאות ההפוכות של בר שראינו במפגשי החברים. אפשר היה לחשוב שבר תהיה שובבה וקלילה דווקא עם האנשים שהיא מחשיבה לקרובים שלה, אבל ההפך הוא הנכון. עם החברים של אור היא הייתה מסמר הערב; עם החברים של עצמה היא נראתה שקטה וכבויה.
כמו שיעל אומרת, בהקשרים אחרים אמנם, נראה שבר צריכה מקום להתפרע בו. היא הצליחה לעשות את זה עם החברים של אור, כי הם אנשים שהיא לא מכירה, וספציפית כאלה שפחות חשוב לה להרשים; היא לא הצליחה לעשות את זה עם החברים שלה, קודם כל כי היא תופסת מהם, ושנית - כי הם מחזיקים בדימוי ה"מצטיינת" שלה, דימוי שהם ממשיכים לתחזק, והיא, מכורח ההרגל ומלית ברירה, משתפת איתם פעולה. בהתחשב בכל זה, לא פלא שחבורת הרופאים הפריג'ידים הצליחה לגרום לבר לאכול סרט על הזוגיות החדשה שלה. היא מקיפה את עצמה באנשים שהיא שואפת להיות כמוהם, והחלקים התיאטרליים יותר באישיות של אור, אלה שמפחידים אותה, הם אולי גם החלקים שהיא רוצה להעלים בעצמה.
נקנח במינדי ואסף, שחזרו אתמול למסך אחרי שלא הופיעו בתוכנית בערך מאז הפרק השלישי. כנראה שזה בגלל שהם לא כל כך מעניינים: הם לא טיפוסים של ריאליטי, וגם הולך להם די טוב בזוגיות. עם זאת, לא הכל מושלם בדירתם הירושלמית. נראה שהבעיה הקטנה של אסף הופכת, לאט לאט, לבעיה גדולה - ואני מדברת, כמובן, על ההיפר-עצמאות שלו. כשרק הכרנו את אסף עלה החשש שהוא יתקשה להיגמל מאורח החיים הרווקי התל-אביבי. כשהוא נדלק על מינדי החשש הזה קצת ירד - אבל, ובכן, ירח הדבש הוא לא החיים האמיתיים. ובחיים האמיתיים, אסף רגיל לעשות הכל בעצמו, והוא רגיל לעשות הכל בדרך שלו.
לכן, הוא לא מוכן שמינדי תעזור לו לסחוב את התיקים, גם אם זה אומר שהידיים שלו יתנתקו ממקומן. ולכן הוא מגלה אנטגוניזם חסר פרופורציות כלפי מכון הכושר שלה (וגם כלפי ירושלים, אבל את זה הוא מבטא לא בפירוש אלא בפאסיב אגרסיב). אסף מבכה על אובדן של שני אימונים בשבוע, ואפשר להבין אותו, אבל אמא שלו צודקת: בשביל זוגיות צריך לעשות הקרבות מסוימות. לא בהכרח צריך לוותר על שגרת האימונים, אבל צריך להבין שוויתורים, באופן כללי, זה חלק מהדיל בזוגיות. יכול להיות שבטווח הקצר, אסף יצליח להתרגל לחיים החדשים האלה. אבל האם הוא יהיה מוכן לשינוי שלא פג תוקפו אחרי 42 יום? את זה כבר נגלה בהמשך.