אני לא יודעת איך לספר לכם את זה, אבל מגיע לנו מזל טוב. אתמול שודר פרק החתונה האחרון של עונה 6. מרגש, לא? זה לקח יותר מחודש מאז שידור הפרק הראשון של העונה, אבל זה סוף סוף קרה. מברוק.
אז אנחנו סיימנו את הישורת הראשונה של התוכנית, אבל טל הגיעה לישורת האחרונה של חייה, או ככה היא לפחות טוענת. מורבידי משהו. אה כן, טל היא כלתנו הדנדשה, השביעית במספר, ומה שהיא התכוונה להגיד זה שהיא בישורת האחרונה של חיי הרווקות שלה כמו שהם - והשלב הבא כבר יהיה ילד, עם בן זוג או בלעדיו, אבל יצא לה עקום. אם תשאלו את מעיין בוימן משיטה (זה הזמן להיפרד, אגב. לא נראה אותה עכשיו במשך תקופה ארוכה), טל היא "נשואה עם ארבעה אבל בלי הבעל ובלי הילדים". יופי, גם אני עשירה אבל בלי הכסף. בקיצור, לא הבנתי מה היא ניסתה להגיד.
טל מחפשת לתקתק משפחה. תוך ארבעה חודשים היא מוכנה להתחיל לעבוד על ילדים, כלומר - פוטנציאלית, אם הכל הלך טוב בינה לבין החתן לה, היא נמצאת היום כבר בשבוע 12. היא מחפשת "ערכים של בית" שכוללים כבוד ומשפחתיות – איפה איתמר עמי כשצריכים אותו? במקום איתמר, טל מקבלת את רון, שגם הוא החליט להתפנות לבניית משפחה אחרי קריירה מצליחה בתחום הפאנלים הסולאריים. סליחה, אמרתי "מוכן להתפנות לבניית משפחה", התכוונתי להגיד "מוכן להתפנות לבניית משפחה אבל רק אם היא פיזית ממוקמת בין אשדוד לבאר שבע". לא ייאמן שסוף סוף אנחנו מקבלים חתן שהוא באמת מהפריפריה, ועדיין הדיון העיקרי בתוכנית הוא על מרחב גיאוגרפי ולמה הוא כן או לא שייך לגוש דן.
ואגב, מה זה "ערכים של פעם" בכלל? היום כולנו מנוכרים, מעדיפים לבלות עם האייפון מאשר עם המשפחה, רואים גוש נזלת על האף של הילד ומסרבים לנגב? מה זה אומר? זה נשמע כמו הטיעונים של אלה שמאמינים שהדור הולך ופוחת, שהילדים של היום עצלנים ואנוכיים, שהביטלס "משחיתים את הנוער". נו, באמת.
הריב הראשון שלי
זו תופעה שהמדע עוד לא יודע להסביר, אבל אין דבר מעצבן יותר בעולם מאשר אנשים שמחליטים להעיר לך על הנהיגה בזמן שהנהיגה מתרחשת. גם להעיר על נהיגה שלא בזמן נהיגה זה מעצבן, אבל זה לא מתחיל להשתוות לתחושת הזעם הבלתי מוסברת שמתפשטת בגוף כשהדברים מתרחשים סימולטנית. יואנה מודעת לכל זה לחלוטין כשהיא מחליטה להעיר לתומר; אבל המטרה שלה היא לא באמת לשפר את הנהיגה שלו כמו שהיא בחינת גבולות. זה תרגיל יבש ראשון למריבה.
מסשן קארפול קריוקי יואנה ותומר עוברים לוויכוח שנראה כמו תוכן פרסומי מעפן של הרלב"ד, ומשם הם ממשיכים מהר מאוד לשיח על דפקטים, אמוציונליות ועקיצות הדדיות. כשתומר נרגע הוא מושיט עלה של זית לכיוון יואנה, אבל היא מחליטה לדחות את הצעתו להפסקת אש. אבל יואנה לא באמת כועסת, היא פשוט רוצה לדעת כמה מעצבנת היא יכולה להיות בלי להינטש. לשמחתה, היא מגלה שהיא לא מתחילה לגרד את קצה גבול הסבלנות של בן זוגה. אחרי כמה דקות כבר שניהם נרגעים ומחליטים לדחות את שיחת המו"מ למועד מאוחר יותר, אחרי ארוחת הצהריים המשפחתית. אישית אני מעריצה אנשים שיכולים לריב, לשים את הכעס בצד ולחזור לדבר על זה אחר כך, כי זו יכולת שלא קיימת אצלי. יואנה ותומר עושים את זה נהדר.
התרגיל היבש עובר בהצלחה מירבית. הם רבו בלי לרדת לפסים אישיים, הם התעצבנו במידה ההגיונית ולא מעבר לכך, וידעו לשים את הדברים בצד ולהירגע לקראת המפגש המשפחתי. מאה ממאה. בקליניקה, יעל מנפיצה איזו מטאפורה על נהיגה כמראה לכעס או משהו כזה, ומפצירה ביואנה ותומר לקפוץ במים ולהפסיק לפחד – על הנייר להפסיק לפחד מלריב, אבל בעצם גם להפסיק לפחד מלהתאהב. זו עצה טובה בתיאוריה אבל לא ישימה; אי אפשר להחליט להפסיק לפחד, אפשר להחליט להתגבר על הפחד או להתנהל לצידו. בכל אופן, יואנה לוקחת את זה כאישור להתחיל לריב באופן יזום, אז לפחות משעמם לא יהיה לנו. וגם כנראה שזה יעזור להם להרגיש שהזוגיות שלהם אמיתית.
הדיון המעייף על המרחק לא הולך לשום מקום
יום הכלולות של טל ורון מגיע, והפעם נבחרת חתונת צהריים על הים. הפגישה הראשונית ביניהם חמה כמצופה – לפחות מהצד של רון, שעושה את המהלך-על-שם-רונן ומחמיא לטל בכל שנייה של שתיקה. גם כשהוא מבין שהוא מגזים ומבטיח שיפסיק הוא לא מצליח לכבוש את היצר. איזהו גיבור. מתברר שרחרוחי החולצות עשו את שלהם, ורון מבסוט מהכלה שסידרו לו. מה זה מבסוט, מאושר עד הגג. מעניין אם נתנו לו עוד כמה דברים לרחרח שם.
בניגוד אליו, טל מציגה תמונה הרבה יותר מסויגת. למרות שבטסטות היא מדברת גבוהה-גבוהה על ילדים תוך ארבעה חודשים, היא לא מרשה לעצמה להיסחף ברגע במעמד החופה. היא אסופה, החתן שלה מרעיף עליה מחמאות אבל היא לא ממש מעניקה לו סופרלטיבים בחזרה, והיא משדרת שהכל בסדר - אבל בעצם, שום דבר לא בסדר. טל מתמודדת עם כמה וכמה דברים במקביל: אמא שלה נפטרה בגיל צעיר ועכשיו היא לא איתה ביום חתונתה (השני), אבא שלה לא בקו הבריאות וגם הוא לא יכול לעמוד לצידה. היא מצולמת מכל עבר, שזו גם ככה סיטואציה מלחיצה מאין כמוה, ופוגשת לראשונה את הבחור שסידרו לה, בסוג של דייט ראשון מהגיהנום. אם כל זה לא מספיק, אין סרט אימה גדול יותר מאשר לפגוש בחופה אדם שמזכיר לך בכל רגע נתון את הגרוש המיתולוגי. לאור כל מה שמתחולל בתוכה באותם רגעים, מדהים בעיניי שטל רק קצת רועדת. אחרי כמה דקות היא אפילו מצליחה להוציא בדיחה. יו גו גירל.
ואגב סוגיית הגרוש: זה שרון נראה כמו האקס של טל זה על הפנים טווח הקצר. אבל ברגע שהיא תכיר אותו מספיק ותצליח להסתכל עליו ולא לחשוב על בעלה לשעבר, החיסרון יתבטל ואז היא פשוט תישאר עם בן אדם שהיא נמשכת אליו. לא רע בכלל, אם תשאלו אותי.
בדרך כלל אין חשיבות אמיתית לשאלה האם לערוך חתונת ערב או חתונת צהריים. בחתונמי דווקא יש לשאלה הזו משמעות מכרעת; לרוב אחרי האירוע הזוגות מגיעים לבית המלון ויכולים למהר לישון, להשיל מעליהם את יום האתמול ולקום חדשים ורגועים יותר, עם פרופורציה. חתונת צהריים אומרת שיש לזוג המאושר עוד יום שלם של פטפוטים, מחמאות, שיחות ואינטראקציות. ומחמאות. ציינתי כבר מחמאות? כי מחמאות. גם מגע לא חסר אצל השניים האלה, והוא מגיע כמובן מהכיוון של רון.
כצפוי, השאלה הראשונה של רון היא "איפה את גרה", כמו בכל פעם שהוא פוגש בחורה חדשה. וכמובן, הביאו לו מישהי שגרה רחוק ממנו, שזה בדיוק כמו להביא לנעם בן אדם מתוסבך או למשה עובדת סוציאלית. טל מנסה להרגיע ש"זה לא מה שיהווה בעיה בינינו", ורון משקר במצח נחושה ש"לגמרי". אני מודה שהתעייפתי מדיון המגורים עוד לפני שהוא התחיל, אבל לצערי הרב מסתמן שהוא לא הולך לשום מקום. תנשמו עמוק, נצלח את זה ביחד.
ועוד כמה נקודות:
*הדבר הראשון שמספרים לנו על רון זה שהוא קרייריסט ועובד בחברת פאנלים סולאריים, אבל עד עכשיו אין לי מושג במה טל עובדת
*הלם הלם הלם, יעל חושבת שזו "התאמה מצוינת". תראו מופתעים
*מדהים כמה מהר אנשים מהשורה יכולים להפוך למומחים לגרפולוגיה ברגע שמציבים מולם מצלמה וברכה שכתובה בכתב יד
*תמיד ההבטחות בחופה מזכירות לי את ההשבעה בצה"ל, שמתרחשת אחרי שלושה שבועות בטירונות (לפחות במקרה שלי) ומה את יודעת בכלל. בסדר, נבטיח
*המחתן עבר מלצטט את אלברט איינשטיין ואנטואן דה סנט אכזופרי ל"רותם, חבר של רון" וזה חתיכת אנטי-קליימקס