אחרי צפייה בפרק השלישי "הלוטוס הלבן", אולי הדבר הראשון שאני צריכה לעשות הוא להתנצל בפני אלבי. בשבוע שעבר סימנתי אותו כהיותו חשוד - לאו דווקא ברצח - רק על בסיס העובדה שהוא פשוט נחמד מדי, אבל אלבי ממשיך בשלו, ונדמה שלא מדובר בתכסיס מתוחכם ללכוד את פורשה ברשתו, אלא פשוט באישיות נחמדה ועדינה. אז סליחה אלבי, אבל האשם העיקרי הוא בכלל היוצר מייק ווייט.
ווייט יודע בדיוק מה הוא עושה כשהוא כותב ל"לוטוס הלבן" דמויות קלישאתיות על גבול הקריקטורה. הוא מנצל את תבניות החשיבה של החברה המערבית שהובנו על ידי התרבות שמסביבנו, ומאלץ אותנו להסתכל להן בעיניים. העונה הנוכחית של "הלוטוס" אולי לא אומרת משהו חדש על פוליטיקה מגדרית (למעשה, היא אומרת דברים די ישנים על היחסים הסטרייטים והבינאריים שבין הקטגוריות של גבריות ונשיות), אבל היא בהחלט מצליחה לאתגר את כל מה שכבר חשבנו שפירקנו וניתחנו למוות - ובעיקר משחקת בין הצפוי למפתיע, באופן שמקשה עלינו לדעת איזה סטריאוטיפ עומד להתהפך עלינו ואיזה יגשים בדיוק את הציפיות שלנו.
והנה, קל מאוד ליפול בפח. האם ה"נייס גאי" הוא אכן בחור נחמד? האם אביו דומיניק הוא באמת מיזוגן? ולמי יש זוגיות בריאה יותר בסופו של דבר - להארפר ואית'ן או דפני וקמרון?
בזמן שאלבי מנסה להיות אסרטיבי יותר כלפי פורשה, כשהוא מזמין אותה להצטרף לבילוי משפחתי במקום לזרוק אותה על המיטה הוא מפספס לגמרי את העובדה שהיא לא רואה אותו. פורשה שבויה באיזו פנטזיית נופש. גם היא, למעשה, קלישאה שאנחנו מכירים היטב - בת 20 פלוס שחשבה שהחיים שלה יהיו סוערים ומוצאת את עצמה מיואשת, מתוסכלת וחסרת עניין לחלוטין, ובעיקר מרוכזת בעצמה. היא פנטזה על איזה גבר איטלקי שיבוא ויכבוש אותה בנחישות, והיא נפלה על אלבי - בויפרנד מטריאל, ופחות חומר לסטוץ.
עד כה קצת נמנעתי מלצלול לדמות של דומיניק, ויש לכך סיבה טובה, שהיא רק הוכחה נוספת למה שווייט יודע לעולל עם תבניות. כי לעזאזל, אני מחבבת את דומיניק. לגבר הבוגדני הזה, שהולך אחר התשוקות שלו מבלי שום יכולת לשים לעצמו גבולות גם כשהוא יודע שהוא פוגע באנשים שהוא אוהב, לא מגיעה הרבה אמפתיה. אבל הוא כלוא בין שני דורות - הפטריארכיה הישנה והבלתי מתנצלת, שמייצג אביו ברט, לצד המודעות המגדרית הגבוהה של בנו אלבי. אבל דומיניק הוא לא סתם אסהול, הוא דמות מיוסרת. הוא מודע לכל ההרגלים הרעים והישנים שלו, ונדמה שדי שונא את עצמו על כך שהוא לא מצליח להיפטר מהם.
דווקא קמרון ודפני סוף סוף מתחילים להתיישר לפי הציפיות המקוריות. הארפר ואית'ן רואים אותם רבים, שומעים על הבגידות ומשחקי השליטה משני הצדדים בנפרד, אבל עדיין לא לגמרי מצליחים להבין האם הם מאושרים בחלקם או מסתפקים במה שיש. הנסיעה הקצרצרה של הארפר ודפני קירבה בין השתיים באופן מעניין, גרמה להארפר להרהר בקשר שלה עצמה וגם סיפקה כמה מהרגעים היפים ביותר ויזואלית עד כה - כמו חבורת הגברים שמתאספים סביב הארפר וסט חולצת וחצאית הפסים של פראדה שמייגן פאהי (שמגלמת את דפני) ניצחה בו את הפרק. באותו הזמן קמרון מנסה לפתות את אית'ן להפוך ללקוח שלו עם הטריקים הכי ישנים בספר של אנשי העסקים הנאלחים, אבל שמתם לב גם כמה הוא נוגע בו? מדובר בהומוארוטיקה יפה ומבורכת.
מעקב חשודים שבועי:
מי מת? תודה לאל, לא ולנטינה. כבר ראינו אותה מגלה על הגופות בפרק הראשון, וכל פרק רק גורם להתאהבות בה לגדול. צועקת על גברים ומאכילה חתלתולים? כן, אישה כלבבנו. ובכלל, השאלה הגדולה כרגע היא לא "מי מת?", אלא "מאיזה מגדר?". אנחנו הרי כבר יודעים שמדובר בגופה אחת חדשה שחשפה ערימת גופות נוספות, ולפי ההתמקדות ביחסי גברים-נשים העונה, זה לא יהיה מופרך להניח שכל הקורבנות שייכים לאחד משני המגדרים האלה. גם כאן נצטרך לראות מה ווייט מחליט לעשות עם הציפיות שלנו, ובינתיים ההימור ממשיך להיות לוצ'יה או מיה.
ומי הרג אותו? זוכרים מה אמרנו על ציפיות? אז בעונה כזאת כמעט מתבקש שהסוף יחשוף שורה של נשים צעירות שנרצחו על ידי גבר מפלצתי. אולי זה אפילו רוקו, עובד המלון שבינתיים לא מקבל מספיק זמן מסך כדי להצדיק את קיומו כדמות. אבל כאמור, כל הציפיות האלה יכולות להתהפך עלינו. אולי זאת בכלל לוצ'יה שמעלימה לקרקעית הים לקוחות שלא מוצאים חן בעיניה?