אלוהים לא מרחם על שבט קנקאי. רעב שואתי, סופה אכזרית, ואולי בהמשך גם מגיפת טיפוס: מצבו של השבט האדום מצער יותר מתשדיר של עמותת "לתת". הם כל כך רעבים שהם דופקים מבטים סליזיים לעלים. אני נותנת להם יומיים עד שהם צולים את אסף אשתר על הגחל שהם קיבלו מאיפוגו.
הפרק הרביעי לעונה היה מוקדש כולו לשבט ששם את ה-מ' במנחוס, שהצליח להפסיד גם במשימת הפרס, גם במשימת המו"מ בבקתה וגם במשימת ההדחה - קנקאי. כבר חמישה ימים שהם לא אכלו דבר מלבד קוקוסים, ועינת ארליך מחליטה לתור את הג'ונגל ולחפש משהו לאכול. מה בדיוק היא קיוותה למצוא שם - חילזון? קוף? בטח לא את מני נפתלי! אבל, חחחח, הנאחס פנים רבות לו. אם כן, עינת יצאה לחפש מזון לקיבה וחזרה עם מזון לנפש - רכילות חמה מנציג שבט איפוגו, מני, שסיפר לה באריכות את מה שאפשר היה לומר ב-4 מילים: פרימו הדיח את עצמו. בכך, לפי חישוב שלי, הוא דן את אסף אשתר להיות האיש הכי מבוגר במשחק.
אמרתי 'מבוגר'? התכוונתי 'צריך למות בכל רגע', אם לשפוט לפי ההתייחסות של ג'וזי אליו: "הם לא יוכלו להגיד לא לבן אדם *כל כך* מבוגר", הוא אומר לאסף, בפניו(!), בזמן שהוא שולח אותו לבקש אוכל מהשבט השכן. "אף ילד לא יסרב למישהו שיכול להיות סבא שלו". לא, אם ה"קשיש" הזה לא ימות משיבה טובה - המשפט הזה כבר יהרוג אותו. אסף בולע את הצפרדע הזאת (מטאפורית, לצערו) והולך להתחנן בפני איפוגו, שזכו בשק אורז, לקצת פחמימה.
המהלך הזה ההתברר כטעות. לא רק שאסף לא אכל 82 יום - עכשיו נעמה קסרי אוכלת לו את הראש. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהבת את ברית הביצ'יות שנרקם בין ליהיא ונעמה, ואת אג'נדת ה-YOLO שלהן. אבל להטיף לו מוסר על זה שהם לא יודעים לשחק את המשחק , ואז להחזיר אותו כמו שבא + גחל? זו כבר אכזריות.
רגע! עצרו הכל! נעמה עלתה על המניפולציה שבשליחתו של אסף לאיפוגו למטרת אוכל, ואומרת לבת בריתה ליהיא: "זו לא אסטרטגיה לשלוח אלינו את זקן השבט שלהם? למה, אני מסוגלת לעמוד בפני בן אדם שיכול להיות אבא שלי?" אוקי חברים, קברו את הקשיש והקריאו קדיש - כי אני מכריזה על מותו בטרם עת של אסף אשתר, רק בן 54 בלכתו (גיגלתי).
אבל עם כל הכבוד להשפלתו של אסף על רקע אייג'יזם לא מוצדק, המושפלת האמיתית של הפרק היא אורין ג'ולי, שסחבה על גבה את ההפסד במשימת הפרס, שזיכתה את איפוגו, שוב, בסט תבלינים, שמן ועדשים מפנק. אם הייתי בקנקאי, בשלב הזה כבר הייתי בוכה ושותה את הדמעות שלי. אורין, צלפית במקצועה (דוגמנית נשק או לא דוגמנית נשק?), הפסידה במשימה שכאילו נרקחה במיוחד בשבילה, והשבט הרעב שלה יוצא למתקפה נגדה. מתקפה חסרת טעם, כי הרי היא גם ככה מרגישה רע עם עצמה. ארליך, אדם מצפוני בדרך כלל, כבר ממש בעטה בגופה. זה ממש כאב לראות את אורין מפסידה ומקבלת על הראש מהשבט, אבל לא כמו שכאב לי לראות את אייל ברקובר מהשבט הנגדי משוויץ בניצחון שלו: "אורין, כמה עוקבים שיש לך - לי יש כפול". ובכן, לא מדובר ביתוש הצה-צה הכי עוקצני באי.
גם את הברזנט במשימת הבקתה קנקאי הפסידו. ואז גם את משימת ההדחה. אבל הם לפחות יכולים להתנחם באחדותם, כי שבט איפוגו הוא קלישאה של עשירים - בית שיש בו הכל אבל אין בו כלום. הם מפולגים, פרנואידים, ואין להם את ג'וזי ואסף. הם מחולקים למחנה הבנים, מחנה הבנות, ומחנה המני נפתלי, ונראה ששלושת המחנות האלה לא מצליחים להסכים על שום דבר. לכן, לא הפתיע אותי לראות את ההתפרקות האמוציונאלית בסצינה בה ג'ובאני ומישל, מהצד המנצח, הביאו באמצע הסופה קערת מג'דרה לחברים בקנקאי. ג'וזי היה עם דמעות בעיניים כי הוא התרגש מהמחווה, וגם ג'ובאני בכה, כי הוא "נזכר במלחמה בילדותו בקרואטיה שלא היה מה לאכול" - אבל למעשה רוגש משמחת העניים הבריאה של תושבי הפאבלה. האמת? גם אני קצת התרגשתי. הלכתי לנגב את הדמעות עד הפרק הבא.