הבחירה לשנות במעט את דמותה של סרינה ולהפוך אותה ואת פרד לצעירים, לעומת הזוג המבוגר של הספר, מוכיחה את עצמה שוב כמוצדקת השבוע. בעונה הראשונה, שנצמדה יותר לעלילת הספר, קיבלנו רק טעימות מהפוטנציאל של מערכת היחסים הסבוכה שעשויה להתפתח בין סרינה לג'ון, אבל בעונה הזאת היא מתממשת והופכת להיות קו העלילה המעניין והמבטיח ביותר ב"שפחה".
"אני מתעבת סריגה, אם להיות כנה", אומרת סרינה לג'ון כשזו שואלת אותה אם היא מתגעגעת לעבודה, רגע אחרי שהיא עונה את התשובה הרובוטית "זו הקרבה קטנה כדי להתקבל חזרה לזרועות האל". פרד עדיין שוכב בבית החולים, פצוע לאחר הפיגוע, וסרינה וג'ון ממשיכות את החטא של הפרק הקודם - הן עובדות. הן כותבות, הן קוראות, הן עורכות - כל אלה דברים שאסור לנשים לעשות ברפובליקת גלעד. סרינה מאמינה לחלוטין במשטר החדש - היא הייתה אחת מהמובילות שלו, והיא עדיין חושבת שזו הדרך הנכונה לשלם על חטאי האנושות ולשקם את מה שאבד - החיים, ההמשכיות, הדור הבא. אבל לרגעים נדמה שהיא לא באמת הבינה את גודל הוויתור שתאלץ לעשות. בראשה - זו הייתה בחירה, בחירה לוותר על הקריירה למען המשפחה וצורת החיים החדשה, שאמורה לדאוג שהמין האנושי ימשיך להתקיים. עכשיו, זו כבר לא כל כך נראית כמו בחירה.
אבל הפרק הזה חושף חור מסוים בעלילה וחוסר היגיון בסיסי באני מאמין של בני יעקב. אנג'לה, התינוקת שג'נין נשאה ברחמה, חולה ובסכנת חיים. סרינה מציעה להזעיק מומחית לרפואת ילדים, שבעולם החדש משמשת במרתה באחד מבתי המפקדים, ופרד מסרב להוציא את הפקודה ומאלץ אותה לזייף את חתימתו. הנשים ברפובליקת גלעד ויתרו על הקריירה לטובת עבודות בית כחלק מהאמונה שהחיים המודרניים הן שדירדרו את העולם למצב של משבר חמור בפוריות. אבל הרופאה הספציפית הזאת היא מרתה, לא שפחה. אין לה רחם מתפקד בין כה וכה. הולדת ילדים ושמירה עליהם בחיים הם הרי הצידוק המוסרי של תנועת בני יעקב לכל המעשים שלהם. לכן אין שום היגיון בהתנגדות הנחרצת של פרד לאשר לרופאה לבקר את התינוקת, מלבד פאוור טריפ ורצון לדכא נשים שגובר מעל הרצון להשאיר תינוקות בחיים. זו ביקורת קשה ומעניינת על הגברים של רפובליקת גלעד, אבל נדמה שהיא מעט מרחיקת לכת ובעיקר לא אמינה. פרד מתפקד ב"שפחה" כדמות דמונית ושטחית, כשכל כך מתבקש לתת לו עומק וגמישות מוסרית, כמו זו של סרינה.
הסוף של אנג'לה אמנם צפוי מהרגע הראשון, אבל בכל זאת מספק. כל מה שהיא הייתה צריכה בכדי לשרוד היה מגע גוף, עדיף של אמה הביולוגית. כשג'נין משילה מעצמה את הבגדים - שמסמלים את תפקידה בעולם החדש - ואוחזת את אנג'לה, היא מזכירה שגם הדרך החדשה מתעלמת מהטבע. התפקידים החברתיים החדשים גם הם עיוות של הביולוגיה, ותינוקות עדיין זקוקים לאותם הדברים כמו תמיד. האם זה בהכרח אומר שהם חייבים את הוריהם הביולוגיים? אפשר רק לקוות שזה אינו המסר של הפרק, אלא שהם זקוקים למגע אימהי/אבהי חם ואוהב, לא משנה ממי. זו גם תזכורת שלא כל אישה צריכה להיות אמא - בעוד שברור שסרינה תאהב ותדאג לתינוק או התינוקת שג'ון נושאת ברחמה, נעמי פשוט לא נועדה להיות אם. שמישהו ישלח אותה חזרה לשוק העבודה.
הפרק גם מעמת את ג'ון עם מעמדה החדש, כשותפה לעבודה של סרינה ואפשר לומר - בזהירות רבה - שאפילו כמעט חברה. ג'נין מטיחה בה שהיא נשמע בדיוק "כמוהם" כשהיא אומרת לה שלא תוכל לראות את אנג'לה, ובכך מטלטלת את ג'ון ומזכירה לה שאת הכוח החדש שבידיה, הקרבה לסרינה, היא צריכה לנצל לטובת חברותיה המדוכאות, ולא רק לביטחון האישי שלה.
סרינה כמובן משלמת על כך שהמרתה את פיו של פרד, שמאמין שלציית לפטריארך המשפחה הוא ערך חשוב יותר אפילו מהניסיון להציל חייה של תינוקת. יכול להיות שהמצב היה שונה לו היה מדובר בתינוק זכר? כך או כך, נדמה שההצלפות שסרינה מקבלת מפרד משנות אותה, מערערות אותה וסודקות עוד סדק באמונה שלה. הכיוון העלילתי החדש הזה מוכיח שעיבוד טלוויזיוני לספר יכול, בידיים הנכונות, להתעלות על המקור. בעוד הספר נעצר בשלב בו ג'ון חומקת מהכלא בו היא נמצאת, הסדרה יכולה לחקור את היחסים המשונים שבין השובים לשבויים, או יותר נכון - לשבויות. המרד של השפחות בגלעד ברור וצפוי, אבל כשנשות המפקדים מתחילות למרוד - זה כבר כבר פתח לסיפור מרתק בהרבה.
"סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-22:00 ב-HOT HBO