ההתמכרות של רו לסמים וההתמודדות שלה עם האובדן של אביה תמיד היו חלק מקו העלילה האפל ביותר של "אופוריה". אבל השזירה של הסיפור הזה בין לא מעט דמויות וקווי עלילה נוספים - חלקם אפלים וחלקם הרבה יותר קלילים - אפשרה לצופים קצת מרחב ואפילו מקום להנות. "אופוריה" היא אפלה, אבל היא גם יכולה להיות מצחיקה, כמו שקאסי הוכיחה לא פעם העונה.

רק שיש רגע שבו כבר אי אפשר להסיט מבט מהמציאות, ועבור רו - והצופים - הרגע הזה הוא הפרק החמישי כולו. אסתטית, "אופוריה" היא סדרה שלא נוטה לריאליזם. הכל בה מתוכנן כך שהיא תיראה כמו חלום או הזיה, אבל 15 הדקות הראשונות של הפרק החדש מבהירות לנו שהפעם אין לאן לברוח. עם מצלמות רועדות וללא פסקול, רו מתעמתת עם אמא שלה, משתוללת והורסת חפצים, מחפשת בהיסטריה את המזוודה המקוללת שלה, מעליבה את ג'ולס ולבסוף נכנעת ומסכימה לנסוע לבית החולים - אבל רק זמנית.

כשרו בורחת מהרכב באמצע הכביש וממשיכה לרוץ מלוקיישן ללוקיישן, היא לא באמת בורחת מאמא שלה או מהגמילה - היא בורחת מעצמה. מהנזקים שהיא עשתה, מלקיחת אחריות על החיים שלה - ובעיקר מההתמודדות עם המוות של אביה, טראומה שעדיין מניעה הכל בחיים שלה והאירוע המרכזי שגורם לה לברוח שוב ושוב לסמים. כשהיא בהיי, זה המצב התודעתי היחיד שמאפשר לה להתמודד עם המציאות של האובדן. וכשהגוף שלה עובר גמילה, הטראומה מציפה אותה וגורמת לכאב נפשי שהוא אפילו חריף יותר מהפיזי.

זה המקום להזכיר שוב שרו מבוססת על סאם לוינסון, יוצר הסדרה, והניסיון האישי שלו עם התמכרות לסמים. זה מה שנותן לסצנות הקשות האלה עוד יותר כוח - בניגוד להרבה יצירות אחרות, "אופוריה" לא סתם מדמיינת איך מכורה לסמים הייתה מתנהגת, ולוינסון מוכן לצלול גם לרגעי האימה. העובדה שמדובר בדמות ראשית אהובה מאפשרת מבט אמפתי על רו גם ברגעים שבהם היא מתנהגת נורא, ואולי דווקא ברגעים האלה. דרך המילים שהיא צועקת על האנשים שאוהבים אותה, אפשר להבין יותר את הכאב שלה. ברגעים מסוימים היא מתנצלת רק לשם מניפולציה רגשית, אבל ברור מאוד שלמרות ההרס שהיא זורעת מסביבה, רו שונאת בעיקר את עצמה. 

מתוך
אי אפשר להסיר את המבט מהמציאות. ג'ולס ב"אופוריה"|צילום: Eddy Chen/HBO, באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יח"צ

בין קריאה לעזרה למנה הבאה

יחד עם זאת, דווקא בנקודה הכי נמוכה שלה עד כה, אפשר לראות ניצוצות של רו נאבקת על חייה. במהלך כל הפרק ההחלטות שלה, שבמצב שלה הן יותר אינסטינקט פזיז, מזגזגות בין הצורך להכניס את המנה הבאה לגוף שלה ולהפסיק את הכאב הפיזי, לבין הקריאה לעזרה. מצד אחד היא קופצת מהמכונית באמצע כביש עמוס, ומצד שני אחת התחנות שלה היא הבית של לקסי וקאסי - מקום שבו היא יודעת שהיא תקבל עזרה, לא עוד סמים.

בזמן הקצר שלה שם היא מספיקה להפיל את הפצצה שקאסי ונייט שוכבים, אבל מהר מאוד מתבהר לנו שלפרק הזה אין זמן להתעסק בבעיות התיכוניסטיות של קאסי ומאדי - יש לו את רו על הראש. היא גונבת תכשיטים מאמא של קאסי ולקסי (שכל הופעה שלה על המסך היא לא פחות מתענוג) וממשיכה לתחנה הבאה והמתבקשת - פז.

את היחס המורכב של פז כלפי רו כבר ראינו לא פעם. הוא אומר שוב ושוב שהיא המשפחה שלו, ובאמת ובתמים אוהב אותה כמו אחות קטנה, אבל במקביל צריך להתמודד עם ניגוד אינטרסים - הוא הדילר שלה. פז, לחלוטין לא באשמתו, לא באמת יודע איך לעזור לרו, אבל כן יודע מתי צריך להציב לה גבולות. הוא עשה את זה כבר בעונה הקודמת ושוב עכשיו, כשהיא מנסה לגנוב תרופות מהחדר של סבתא שלו.

למרבה הצער, מסע הבריחה של רו מוביל אותה למקום הכי גרוע שיכול להיות - הבית של לורי מטילת האימה, שמבינה בדיוק מה קורה עם רו בשנייה שהיא פותחת את הדלת. כשרו הגיעה לביתה של לורי עם ההצעה העסקית המטופשת שלה ויצאה ממנה בדילוג ועם מזוודה, היה ברור כבר שההחלטה הזאת תוביל לאסון, אבל לא ידענו בדיוק איך הוא יראה. מה שקיבלנו הוא את אחת הסצנות הקשות ביותר של "אופוריה", אולי אפילו קשה מדי, שאחריה יהיה קשה לחזור לאיפור הנצנצים של מאדי.

באקט מחריד שהוא אולי נקמה/עונש על כך שרו שיקרה לה, אולי הדרך של לורי להפוך את רו ללקוחה רצינית יותר, אולי צעד שנובע מרשע טהור ואולי כל אלה ביחד, לורי יודעת בדיוק מה להגיד לרו כדי להציג אותה למחט - כלי שרו לא השתמשה בו עד היום. 

עם כל דחיפה של המחט לווריד של רו באותו קלוז אפ עוצמתי, כך גם מתעצמת הדקירה בבטן של הצופים. ואחרי שסאם לוינסון מכניס לנו סכין לקרביים, הוא גם יודע בדיוק מה לעשות כדי לסובב אותה, כשהוא מראה איך התודעה של רו צוללת לזכרונות של אביה עם כל מנה חדשה של סם. וכאן, כשאנחנו רואים את רו הקטנטנה, התמימה והמתוקה באמבטיה, רואה את ג'יה התינוקת בפעם הראשונה או סופדת לאביה בגיל 14, אי אפשר שלא להרגיש שברון לב - על מי שרו הייתה, על מי שהיא עכשיו, על מי שהיא עוד יכולה להיות ובעיקר על ההיכרות שלה עם העולם הקשה והאכזר והמבוגר של מוות, סבל והתמכרות עוד לפני שמלאו לה 18.