אחרי יותר מדי זמן, "אופוריה" סוף סוף חזרה לחיינו, ואם הרגע היחיד שהצלחתם להזדהות איתו בפרק הוא מאדי מסננת "פאק מיי לייף" כשהיא רואה שנייר הטואלט נגמר ואז מדדה על העקבים עם תחתונים מופשלים לעבר מגבת - אתם לא לבד. כי לרובנו, אפשר רק להניח, לא יצא להתפשט מול איומים של סוחרי סמים, לצפות במישהו מרסק לחבר לכיתה שלנו את הפרצוף או להסתתר בפאניקה באמבטיה אחרי ששכבנו עם האקס של הבסטי. ואם כן יצא לכם להיות באחת הסיטואציות האלה: היי, שום שיפוטיות מצדנו.
"אופוריה" ממשיכה את התבנית של העונה הקודמת, כשכל פרק מתחיל מקריינות של רו שמלווה את העבר של אחת הדמויות, בעודנו לומדים להכיר קצת יותר את המנגנונים הנפשיים שלה. ואמנם פז הוא לא ה-דמות המתבקשת לפתוח איתה עונה, אבל הוא דוגמה מעולה לאופן שבו סאם לוינסון, היוצר של "אופוריה", חושף את המורכבות האנושית ומצליח לעורר אמפתיה כלפי כל הדמויות - אפילו כלפי נייט המזעזע.
עכשיו כשאנחנו כבר מכירים את פז, קל יותר למתוח קו בין חוויות העבר שלו לבין מי שהוא כיום - מצד אחד סוחר סמים שמסוגל לאקטים אלימים, ומצד שני אחת הנשמות הכי טובות בסדרה, שלא מפסיק להגן על רו ולהגיד לכל מי שרק מעוניין לשמוע שהיא "משפחה". האמוציות החזקות שלו כלפי מושג המשפחה מגיעות, כך אנחנו מגלים בפרק, מהמשפחה הקטנה שהתהוותה מסביבו בעודו ילד - סבתא שלו שלקחה אותו תחת חסותו ואש, שהפך להיות אחיו הקטן אחרי שאמו המכורה לסמים השאירה אותו כערבות ומעולם לא חזרה. פז גדל בעולם קשוח ואלים, אבל גם למד בגיל צעיר מאוד מהי אחריות כלכלית ומה צריך להקריב כדי לדאוג לסובבים אותך, בתוך שיטה כלכלית (היוש קפיטליזם) שלא מאפשרת יותר מדי ניידות בין שכבות סוציו-אקונומיות.
"אופוריה" היא אמנם סדרה שמכילה הרבה סצנות אלימות, אבל גם יוצקת לתוך האלימות הרבה מאוד משמעות, ואף אקט לא נמצא שם רק כדי לזעזע או כדי לשרת מטרה אסתטית. כך גם במקרה של פז והתקיפה של נייט בסוף הפרק - אי אפשר שלא להזדעזע מהאלימות, אבל גם קשה להסתכל על פז רק כתוקף ועל נייט רק כקורבן, בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים על שניהם. נייט הוא הסמל לכל מה שפז לא יכול להיות: אדם אלים שפוגע בכל הסובבים אותו, אבל מתחמק מעונש בגלל המעמד, בעוד פז עסוק כל הזמן בהישרדות.
ההבדל בין פז לשאר הדמויות בסדרה בולט גם בסצנות הנסיעה במכונית - בדרך אל עסקת הסמים ובדרך ממנה למסיבה. רו, מסוממת לחלוטין במושב האחורי, נראית חסרת דאגות. גם אחרי שהיא נסחבת בכוח מהאוטו אל תוך דירת האימים ונדחפת למקלחת על ידי בריון מפחיד שמכריח אותה להראות לו את גופה העירום כדי להוכיח שאין עליה נשק או מכשירי האזנה - רו בעננים, ולא רק בגלל הסמים. עבורה, מדובר בחוויה אקזוטית ממריצת אדרנלין. פלירטוט עם המוות, כבר ידענו לפני כן, הוא אחד הבילויים האהובים עליה, וזה קורה לה בפרק הזה גם בחדר הכביסה עם חברה החדש אליוט. בעוד שברור שלרו יש בעיות משל עצמה - היא ג'אנקית אובדנית - פז ואש מתעצבנים עליה כי הם לא בחרו בחיים האלה, בהם אלימות ומוות הם לא ערב יוצא דופן של אקשן, אלא סכנה מוחשית ויומיומית. למרות זאת, פז גם בוחר באופן מודע לקחת אחריות על רו ועל החיים שלה, ורוב הזמן דואג לה הרבה יותר ממה שהיא דואגת לעצמה.
חיבור לא מתבקש, ובכל זאת טבעי
הדאגה לרו והאהבה העמוקה והמשפחתית שיש לפז כלפיה הם גם הדרך שלו ליישב את רגשות האשמה על כך שהוא זה שמספק לה את הסמים. בעונה שעברה כבר ראינו שזה לא תמיד עובד - בסצנה המדהימה שבה הוא מסרב למכור לה סמים והיא מתפרקת מחוץ לדלת ביתו. בפרק הזה, מי שמעמתת אותו עם הכובד המוסרי של החיים כסוחר סמים היא לקסי, שמחוררת לו בשנייה את טיעון המקדונלד'ס. בפלאשבקים לילדות שלו, סבתא של פז מספרת לו איך הדוד שלו מת מלאכול יותר מדי מקדונלד'ס, אבל אף אחד לא מאשים את מקדונלד'ס. הוא חוזר על אותה הטענה מול לקסי, כדרך להסיר מעצמו אחריות ולשים אותה על מי שקונים ממנו את הסמים. זה קורה אחרי שהוא אומר לה שהוא מאמין באלוהים והיא שואלת אותו איך זה מתיישב עם העיסוק שלו, ואומרת לו שאם היא הייתה אלוהים, היא לא הייתה מכניסה את מנכ"ל מקדונלד'ס לגן עדן. לטענה הזאת לפז כבר אין תשובה, אבל הוא מבטיח לחשוב על זה.
ובכלל, אפשר לטעון שלב הפרק הוא השיחה המעניינת הזאת על הספה בין לקסי לפז, שני אנשים שמגיעים מעולמות הפוכים ומוצאים שפה משותפת. מבין כל הדמויות הראשיות, אין אחת שרחוקה יותר מחייו של פז מאשר לקסי המרובעת, והחיבור ביניהם אולי לא מתבקש, אבל מרגיש מאוד טבעי. נדמה שהם הולכים ללמד אחד את השנייה כמה דברים על החיים - לקסי יודעת המון מקריאת ספרים, אבל פז יודע הרבה יותר על החיים עצמם.
בינתיים בשירותים, קאסי המסכנה עוברת את כל קשת הרגשות האנושיים האפשרית. כאן גם חשוב להזכיר שבסוף העונה הקודמת היא עברה הפלה, וניכר שהמשקעים הרגשיים עדיין שם. המשיכה שלה לנייט, עם כמה שהיא שגויה (לא רק בגלל שהוא האקס של מאדי, אלא גם בגלל שהוא מפלצת), היא מאוד מובנת. הם שני אנשים צעירים ולוהטים שרוצים לשכוח מהצרות ולהדחיק את החיים, אבל התגובה של כל אחד מהם לאיום שמאדי תתפוס אותם ממש מדגישה את ההבדלים ביניהם. "אין לך סיבה לבכות, לא נתפסת", נייט אומר לקאסי בחוסר הרגישות הסוציופתית האופיינית שלו, ובכלל לא מבין שהיא בוכה בגלל שהיא מבינה עד כמה המעשים שלה הרסניים. הוא, מצדו, עוד מעז להגיד לאחר מכן למקיי (האקס של קאסי) שהוא "עושה הכל" כדי להחזיר אליו את מאדי.
ואי אפשר כמובן לדבר על הפרק - או בכלל על "אופוריה" - מבלי לקחת רגע להתמקד ברומן הגדול של זמננו, זה שבין רו לג'ולס. הקשר בין רו וג'ולס הוא ההתגלמות של החיים הרגשיים הדרמטיים של בני הנוער. ובכלל, "אופוריה" כל הזמן מהלכת על הקו הזה, בין להכיר בכך שהכל נראה כמו דרמה בגיל הנעורים, לבין העובדה שרוב מה שהדמויות בה עוברות אכן מאוד דרמטי, גם מנקודת מבט מבוגרת יותר. במקרה של רו וג'ולס, הרבה מהמתחים שהן מכניסות למערכת היחסים ביניהן הם תוצאה של דרמטיות היתר התיכוניסטית הזאת, אבל ההתמכרות של רו לסמים היא המציאות הקשה שאכן פוגעת להן ביחסים, וסביר להניח שתמשיך לערער את האהבה המתוקה ביניהן. כך או כך, בזמן המועט שלהן ביחד בפרק הזה הן מספיקות לעבור רכבת הרים של רגשות, מכאב ובכי ועד לאחת הנשיקות הכי רומנטיות בטלוויזיה. וזה עובד: גם בתוך פרק עמוס בסקס, סמים ואלימות, כששתי אלה נפגשות לנשיקה - הכל נעלם מסביב, ואי אפשר להסיר מהן את העיניים.