הפרקים האחרונים של "המירוץ למיליון" הם התגלמות מושלמת של הסיבה שבגללה אני כל כך אוהבת ריאליטי. אנשים נוהגים להשמיץ את הז'אנר הזה בטענה שהוא רדוד או מלאכותי, אבל הוא ההפך הגמור מזה: בתוכניות ריאליטי אפשר לראות וללמוד על הניואנסים הכי דקים של דינמיקות בין אנשים. נכון, חלק מזה תמיד מבוים או נלקח לקיצון (או מעוות בעריכה). אבל את הרגעים האמיתיים אי אפשר לפספס, אלה רגעים שאף אחד לא יכול היה לכתוב או לתכנן מראש. הפרקים האחרונים של "המירוץ למיליון" בדרום קוריאה, שבהם הזוגות התערבבו ונוצרו זוגות חדשים, יצרו אוסף מדהים של רגעים בדיוק כאלה. של כימיה מפתיעה, או דווקא של מבוכה לא מדוברת. לפני שנתחיל, אני אגיד דבר ראשון שהריקאפ הזה ייראה קצת שונה מקודמיו, והוא לא יתמקד בזוגות המקוריים אלא במיוחד בזוגות הזמניים. ודבר שני: אם עוד לא צפיתם בפרק ההדחה (ששודר אמש) - היזהרו, ספוילרים לפניכם.
נתחיל מאבישי ומתן, שהגיעו ראשונים ליהודה לוי, אבל לא לפני שהספיקו להמאיס את עצמם אחד על השני. השותפות שלהם דווקא התחילה לא רע, כשאבישי הביא לידי שימוש את כישוריו כמנטור מנטלי (?) והפגין סבלנות מרשימה כלפי מתן העצבני. אבל מתן העצבני הוא יצור שקשה מאוד להתמודד איתו, כך גילה אבישי זמן קצר מאוחר יותר, במשימת האוכל הקוריאני - שבה המזג החם של מתן הפך למזג רותח, מה שגרם לי באופן אישי (ואני מניחה שלעוד כמה מכם) להתנועע באי נוחות מול המסך. כי לדחוק באבישי המתפנק לדחוף חתיכת בשר לפה שלו זה דבר אחד, אבל לאיים עליו בצרחות זה כבר דבר אחר. בכל מקרה, נדמה שהם התאוששו מהמשבר הזה (או לפחות, הדחיקו אותו) במשימות הבאות, כשהם גילו די מהר את הקוד וגם זיהו תוך שניות את המונית עם התמונה של יהודה. זה לא משנה את זה שהצימוד שלהם היה כואב לצפייה. ואמנם הם זכו להרגיש לרגע כמו מנצחים - אבל זה לא כל כך עזר להם (או לפחות, לאחד מהם) להינצל מהדחה. על זה עוד נדבר בהמשך.
ומדינמיקה קשה מנשוא נעבור לדינמיקה הכי משובחת שיצאה מקטע המירוץ הזה: ולא, אני לא מדברת על צמד ליציק (למרות שגם הם היו מתוקים), אלא על ליאור ויפתח, השילוב המושלם שלא ידעתי שאני צריכה. היה שווה לעשות את כל הטוויסט הזה בעלילה, ולו בשביל לראות את החיבור המשונה-אך-איכשהו-הגיוני שלהם. אולי היה איזה חשש שליאור ויפתח לא יסתדרו, בגלל שהם כל כך שונים, אבל האמת היא שיפתח הוא טיפוס נוח, זיקית, כזה שיודע להתאים את עצמו לאדם שאיתו הוא נמצא (ושלא יהיה ספק, אני אומרת את זה כמחמאה). וליאור הוציא מיפתח את כל התכונות שלו שמודחקות - גם אם לא באופן מודע או מכוון - בזמן שהוא נמצא עם סהר. את השובבות, את החוצפה, את הפתיחות, וכן, גם את הצד הנשי. הפיזוזים שלו במשימת הלבוש המסורתי לא היו רק מצחיקים מהמקום האינפנטילי ("חחח, גבר בשמלה"). הם היו תיעוד מרתק של בנאדם שמרשה לעצמו לחקור מאפיינים אחרים וחבויים של האישיות שלו. לפעמים קשרים עם אנשים, במיוחד קשרים ארוכים, מגבילים אותנו להיות משהו מסוים. גם אם סהר לא מתכוון להגביל את יפתח - והוא לא מתכוון - אפשר היה לראות כמה המרחק ביניהם אפשר ליפתח לפרוח.
גם מסהר יצאו דברים אחרים בעקבות הפרידה הזמנית הזו, אבל באופן אחר לגמרי. בעוד יפתח גילה את הצד הנועז שלו, סהר גילה דווקא את הצד המהוסס שלו, חסר הביטחון, הפתטי כמעט (ואני לא אומרת "פתטי" במובן של "נלעג", אלא יותר במובן של "נרגש ומעורר רחמים"). סהר ואן אמנם התחילו את הדרך המשותפת שלהם בהתלהבות שיא (הדדית), שהרי הפלירטוטים ביניהם נמשכים עוד מתחילת המירוץ. אבל מהר מאוד התברר שבמקרה הזה, מה שנקרא, הפורפליי היה יותר מרגש מהאקט. או במילים אחרות, לא קיבלנו את הקליימקס שציפינו לו אלא אנטי-קליימקס מרהיב. וזה היה זהב טלוויזיוני. סהר לא הפסיק להשתפך. מרוב הלחץ (הנוגע ללב) הוא יצא משליטה, עם הערות חסרות טאקט או סתם מחמאות מעיקות; אמירות שנאמרו בכוונה טובה אבל השתבשו במעבר מהפנים אל החוץ. זה סהר האמיתי, כשמפשיטים אותו מתדמית החייל הגבר-גבר ומשאירים אותו חשוף, ולכן זה סהר שבאמת כיף ומעניין לראות. ושלא נדבר על מה שקרה במשימת האוכל הקוריאני, שיצרה עבורו את המצב הכי לא נעים בתור מחזר - מצב שאיתו הוא התמודד בצורה נוראית (שוב, למרות הכוונות הטובות) ובעצם הבטיח באופן סופי שלאן ירד ממנו לחלוטין. בקיצור, זוגיות כבר לא תהיה פה, אבל לפחות עכשיו אנחנו הצופים יכולים להבין למה.
הכימיה בין סהר לאן התגלתה כלא כל כך מוצלחת אחרי הכל, אבל צמד אחר דווקא הציג כימיה טבעית ממש מהשנייה הראשונה: אסתי וספיר, אולי הזוג היחיד שדילג על השלב המביך של ההתחלה ועבר ישר לשלב הצחוקים וההבנה ההדדית. גירל-פאוור במיטבו. החיבור שלהן לא היה מפתיע, ועדיין היה תענוג לראות אותו מתממש. ולא רק זה - הן גם עברו מבחן קשה יותר מזה שנאלצו לעבור שאר הזוגות הזמניים: הפציעה של אסתי. זה שאסתי יצאה מלכה זה מובן מאליו, ובאופן טבעי היא גם זו שתקבל את תשומת הלב הכללית במקרה הזה. לכן אני רוצה להקדיש רגע דווקא לספיר, שהכילה את העיכוב שנכפה עליה בלי להתלונן, והביעה דאגה לאסתי - ואפשר היה לראות שזו דאגה אותנטית, לא בשביל לצאת חמודה מול המצלמות.
ובעוד אסתי קיבלה את השידוך הכי מתבקש עבורה, בעלה קיבל את השידוך הכי מטורלל. איציק ולי זה צימוד שלא היינו רואים בשום סיטואציה אחרת, ואיזה מזל שזכינו לראות אותו. כן, זה התחיל מקרטע (כולם דיברו על איציק שומר הנגיעה המסכן, ואני רק חשבתי על לי שנקלעה למצב מאתגר במיוחד) - אבל וואו, איך שזה המשיך. התגובות ברשת נפעמות מהחיבור המדהים של הזוג ליציק, אבל האמת היא שהדינמיקה ביניהם הייתה כל כך יפה ומעניינת דווקא בגלל שהם אף פעם לא יהיו חברים - לא רק בגלל ההבדלים באורח החיים, אלא גם בגלל הבדלים באישיות - והם הסתדרו למרות הידיעה שזה המצב. בלי מילים, שניהם הבינו שאין ביניהם קליק, למדו איך להתנהל לצד ההבנה הזו, והתייחסו אחד לשנייה בסבלנות ובכבוד. וזה נשאר ככה גם כשהם התעכבו עוד ועוד במשימת הקוד.
בניגוד מושלם למקרה של ליציק עומד המקרה של אודי וענבר, שני אנשים שחוסר הסינכרון ביניהם זעק לשמיים. למרבה ההזיה, כבר ראיתי תגובות של גולשים שטוענים שאודי נדלק על ענבר. כנראה לא ראינו את אותם הפרקים, כי לתחושתי הוא היה עייף ממנה. לאורך קטע המירוץ הזה אמנם היו רגעים שהוא זרם עם השגעת שלה, אבל ברוב הזמן ניכר היה שהוא לא מבין אותה, ולא במובן של 'הוא מפספס משהו', אלא במובן של אי התאמה בסיסית בין שני אנשים. ענבר, גם אם היא לא אמרה את זה מפורשות, הרגישה את הניכור הסמוי שלו ולכן גם התקשתה לסמוך עליו. אבישי אמנם גם הוא מאוד שונה ממנה, אבל אבישי, בשונה מאודי, מסוגל להכיל אותה. זה היה צפוי למדי שאודי וענבר יגיעו אחרונים למקדש: שניים מהמתמודדים היותר "חלשים" של המירוץ, כשהם עובדים יחד, זה מתכון לאסון - במיוחד כשהציוות ביניהם מדכא את שניהם במקום להרים. וכן, התסכול שצברה ענבר במהלך היום השפיע גם על התפקוד שלה במשימה האחרונה והמכריעה, משימת איתור השמות בקוריאנית, שבה נפרדו הזוגות הזמניים וכל אחד היה אדון לעצמו.
זו הייתה משימה אכזרית במיוחד, כיאה למשימות של רגע-לפני-הדחה. לא ארחיב כאן על כל מה שקרה בפרק של אתמול, אבל כן אקדיש רגע לזוג המודח - אודי ומתן, שבין כה וכה חיו בתחרות הזו על זמן שאול. לאורך המירוץ הם באמת עשו את הכי טוב שהם יכולים, ואפילו זכו לגעת בפסגה, ויותר מפעם אחת. למרות כל זאת, הם לא עשויים מחומרים של זוג מנצח: דבקות במטרה זה חשוב, אבל זה לא מספיק. ובכל מקרה, גם אם הם כן היו מגיעים רחוק יותר במירוץ, זה היה מרגיש קצת לא הוגן - ולו בגלל שהם ניצלו בנס מההדחה ההיא, כשמודי ומיקי פרשו מהמשחק (געגועיי). אני מאוד מחבבת את אודי ומתן, והאדיטים שלהם בטיקטוק ימשיכו להיות אחד הדברים הכי טובים שיצאו מהתוכנית הזו (אשכרה אי באמצע הים!). וכן, צריך לומר שוב שהם אלה שהיו הכי זקוקים לפרס הכספי, מה שהופך את ההדחה הזו לעצובה מהרגיל. אבל אם שופטים רק לפי הביצועים במשחק - זה היה הזמן של אודי ומתן ללכת.