מה אתם עשיתם כשהקופות האוטומטיות נכנסו למרכולים? אני מכיר אדם אחד שהתקומם. המרד שלו היה קטן - אבל עקרוני. כשמנהל הסופר שאל אותו למה הוא עומד בתור הרגיל במקום להשתמש בעמדות התשלום העצמי, הוא הצביע על הקופאית ואמר: "כדי שלא תפטר אותה".
הערכתי אותו על המאבק ההומניסטי והדון-קיחוטי בעליל, אבל חשבתי שהוא לא רק אבוד אלא גם שגוי בבסיסו. אתה נלחם את מלחמת המאה שעברה, אמרתי, שלא לומר - מלחמת המאה ה-19. זה מרד הלודיטים נגד מכונות האריגה אול אובר אגיין. מה היה קורה אם פעולות המחאה של פועלי הטקסטיל באנגליה היו מצליחות? מה היה קורה אם הם היו עוצרים את גלגלי המהפכה התעשייתית שדרסה אותם? איך היה נראה העולם הזה? ומתי נטפליקס תעשה מזה סדרת היסטוריה אלטרנטיבית?
אבל במחשבה שנייה - אולי הוא צודק. אולי קופות אוטומטיות הן בדיוק המקום שבו צריך האדם להציב את גופו בפני הקטר הטכנולוגי העיוור. הן הרי לא מקדמות את האנושות, לפחות לא את זו שאיננה נמנית עם הדירקטוריונים של רשתות השיווק; אז אולי באמת צריך להחרים אותן?
גם בהשנים - המיני-סדרה החדשה והמדוברת של HBO ו-BBC (זו הפעם השנייה השנה ששת"פ אנגלו-אמריקאי של HBO מפיק זהב טלוויזיוני - קדמה לה צ'רנוביל שנעשתה עם סקיי) - קופות השירות העצמי מתפקדות כאלמנט קטן ושולי המבשר את התבוסה שמנחילה האנושות לעצמה. מיוריאל ליונס (אן ריד), המלכה האם של משפחת גיבורי הסדרה, הופכת את הקופה האוטומטית לרסיס שלג שהתכדרר לכדי המפולת שקברה את העולם. תאשימו רק את עצמכם, היא אומרת לבני משפחתה (בדידקטיות הישירה והמניפסטית שבה חוטאת הסדרה לא פעם). הקופה האוטומטית לא היתה התפתחות טכנולוגית דרמטית כמו האינטרנט או האייפון ולא כמו התפתחויות עתידניות המוצגות כסדרה, אבל המשמעות שלה - ושל העלמת העין ממנה - היתה פטאלית. כשהם לקחו את הקופאיות לא השמעתם את קולכם - ועכשיו לא נותר מי שישמיע את קולו עבורכם.
**
השנים (Years and Years במקור) עוקבת אחרי משפחה בריטית אחת - משפחת ליונס ממנצ'סטר - במשך 15 שנים ושישה פרקים (עם שימוש חכם ביומני אירועים חדשותיים דחוסים ומטרידים, מעין קליפים קצרים של חדשות הגיהינום). נקודת הפתיחה היא 2019 על תחלואיה המוכרים לנו היטב, ובפרט שתיים מהתופעות המשמעותיות ביותר של זמננו: עליית קרנה של המנהיגות הפופוליסטית; והתפתחות הטכנולוגיה בקפיצות דרך שהן מבטיחות כשם שהן מסוכנות. נקודת המפגש בין מנהיגות פופוליסטית לטכנולוגיה מסוכנת היא גם מחוללת המפץ של הסדרה: פצצת אטום אמריקאית המוטלת על אי השייך לסין. הצופרים המצמיתים המלווים את הרגע לא מותירים כמעט מקום לספק: פניה של "השנים" למלחמה, או לכל הפחות לפוסט-אפוקליפסה גרעינית.
אלא שבמפתיע, השנים מנערת מעליה כמעט מיד את הנשורת וממשיכה הלאה. אנשים שכחו מהפצצה, אומרת מיוריאל. אפילו אדית (ג'סיקה היינס), בת המשפחה ששהתה לא רחוק ממקום הפיצוץ ונחשפה לקרינה המסוכנת, חוצה את סף תוחלת החיים שנחזה לה. זה לא אומר, חלילה, שהעתיד צופן טוב. להפך; 15 השנים הבאות הן סיוט מתגלגל עבור הליונסים, הבריטים והעולם כולו. טרגדיות אישיות ומשפחתיות נולדות, מתערות ונקברות במשברים לאומיים ובינלאומיים. "כל העולם בוער", אומרת הפוליטיקאית ויויאן רוק (אמה תומפסון). כן, העולם בוער, ונירון קיסר הבריטית יושבת באולפני הטלוויזיה ופורטת על הכינור.
**
ובכל זאת - זו פוסט-אפוקליפסה גרעינית. ההברקה של ראסל ט' דייויס הוולשי, יוצר הסדרה ואיש טלוויזיה משופשף (הכי גאים שיש, ד"ר הו), היתה לא להפוך את בני האדם בסדרה לניצולי תופת גרעינית או לאזרחים החיים תחת אימת מלחמה אטומית, אלא לתת לפחד לחלחל מתחת לעורם, הרסני וסמוי מהעין כמו קרינה רדיואקטיבית. הפחד הזה הוא מגנט המנדטים של מנהיגים כמו רוק, שנכתבה בהשראתו הברורה של דונלד טראמפ. היא מתחילה את דרכה כתאומתו הבריטית: שטחית, דמגוגית, מתלהמת ובזה לעובדות, אך גם סוחפת, כריזמטית, קשובה לציבור ומבטיחה להחריב את הממסד המאובן. אבל רוק היא לא טראמפ אלא האבולוציה המבעיתה שלו: היא סוגרת כלי תקשורת שמציקים לה (החלום הרטוב של טראמפ), מגדרת שכונות המוגדרות כאזורי פשע, ומעלימה מהגרים ומבקשי מקלט במתקני מעצר מבודדים. תנתקו לטראמפ את מערכת הבלמים והאיזונים של הדמוקרטיה האמריקאית ותקבלו את ויויאן רוק.
כפי שאפשר ללמוד מהאנלוגיה הטראמפיסטית השקופה, השנים היא סדרה על ההווה המתרחשת בעתיד. היא לא מציירת דיסטופיות מרחיקות לכת כמו אלו של סיפורה של שפחה ומראה שחורה, למשל. יתרונה הגדול ביותר הוא שלמרות שהיא רצה 15 שנים קדימה בזמן היא לא נחווית כמעט לרגע כיצירת מדע בדיוני. הבחירות הסגנוניות בה מאופקות - לא תראו כאן, למשל, אנשים בבגדים מוזרים ובתספורות מופרכות. גם הטכנולוגיה לא מזנקת בקפיצות נחשוניות; אף אחד לא נוסע לעבודה במכונית מעופפת, אוכל גלולה לארוחת צהריים וטס לסוף שבוע במאדים. השנים לא מפספסת כמעט אף נקודת ציון באופק הטכנולוגי הנראה לעין: מכוניות אוטונומיות, סייענים וירטואליים, זיהוי ביומטרי, סרטוני דיפ פייק, בשר סינתטי, השתלת תאי גזע, איברים ביוניים, טרנס-הומניזם, סקס עם רובוטים. אבל לרוב הנושאים הללו היא מתייחסת ברפרוף ואפילו באגביות, רחוק מהמשלים הקודרים של מראה שחורה. תופעת הלוואי המסוכנת ביותר של הטכנולוגיה על פי השנים היא דחיקת האדם - ממקום העבודה, מהבית, מהחברה. זה דיון מרתק במיוחד כשהוא נערך על מצע אומצה שנוצרה במעבדה. לכאורה, זו פריצת דרך מיוחלת עם השלכות תרבותיות, סביבתיות ומוסריות. אבל בהשנים זו חרב פיפיות שצידה האחד מנתק את האדם מתעשיית הבשר ההרסנית - וצידה השני גודע את פרנסתו. הבשר הסינתטי הופך את רוזי ליונס (רות' מדליי), אם חד-הורית שעובדת בקפטריה, למיותרת.
**
אלו ימים של דיכאון טלוויזיוני. דו"ח המסך שלי בשבועות האחרונים נראה כמו רשימת המלצות צפייה של ארגון המתת חסד: כשהם רואים אותנו (נטפליקס) וצ'רנוביל פרשו עבר של גזענות פושעת ושקרנות רדיואקטיבית; שחורות (כאן 11), סרט תיעודי על קהילת יוצאי אתיופיה, הציץ לתוך הווה של אפליה נפיצה ומתסכלת; ועכשיו השנים מציירת עתיד עוכר שלווה ונטול תקווה. במאה ה-18 נטען ש"ייסורי ורתר הצעיר" הביא לגל התאבדויות ברחבי אירופה. מעניין אם מישהו יבחן פעם מה עושה מנת בינג' דחוסה של כשהם רואים אותנו, צ'רנוביל, השנים וסיפורה של שפחה לנפש האדם.
אפשר לקוות שהיא מדרבנת אותה לפעול. השנים מדכדכת, אבל המסר שלה אקטיביסטי. הטקסט פסימי, אבל הסאבטקסט אופטימי. בסופו של דבר, כפי שמבהירה מיוריאל בנאומה, "זו אשמתנו. זה העולם שאנחנו בנינו". כן, אנחנו ישנים במיטה שהצענו; אבל עוד לא מאוחר להחליף מצעים.
(השנים משודרת בימי חמישי בערוץ yes EDGE וזמינה לצפייה במלואה בyes VOD)