כמה: הביקורת נכתבה על סמך צפייה בעונה 3
איפה: סלקום tv
החלטת tvbee: לגמרי לראות
בניו יורק יש בערך את אותה כמות בני אדם שיש בישראל. כמעט 9 מיליון פרצופים שונים חולפים ברחובות המטרופולין האמריקאי האולטימטיבי – צעירים, מבוגרים, לבנים, שחורים, לטינים, מורים, מלכות דראג, חסידים, אנרכיסטים, הומלסים ושמוקים עשירים. ולכל הקטגורית האנושיות האלה יש תחביב אחד משותף – להרים רגליים בסוף יום ארוך ולעשן ג'וינט.
הנחת המוצא הזו היא הגרעין שבלב הסדרה סדר אותי של HBO, שנשענת על הנורמליזציה של המריחואנה בתרבות המערבית בכלל וארה"ב בפרט, בה 10 מדינות כבר אישרו שימוש במריחואנה למטרות הנאה ו-33 לשימוש רפואי. לעזאזל, אפילו באלסקה חוקי לעשן. בעוד שהלגליזציה עשתה מיליוני תושבים שמחים, ישנם מגזרים שמבואסים מהמגמה ובראשם המפסידים הגדולים ביותר - הדילרים.
הצעירים שגדלים לתוך עידן הטלגראס לא יבינו את מערכת היחסית המוזרה-מיוחדת שנרקמת בין דילר ללקוח שלו. בימים בהם למצוא סוחר היה כמו "חפש את המטמון" לסטלנים, כל מה שהיה זה טלפון, שמות קוד מפגרים ושיחות תמוהות שבין אדם לסוחרו. מערכת היחסים הזאת היא עמוד השדרה עליו בנויה סדר אותי, שחגה סביב סוחר סמים שפועל בדרך הישנה: הוא מטייל ברחבי ניו יורק על אופניים (לא חשמליים), מגייס לקוחות חדשים בכל פרק בשיטת חבר-מביא-חבר, ותאמינו או לא, גם מנהל איתם שיחות אמתיות. אני יודע, מזעזע.
סדר אותי אמנם דוגלת בריאליזם יחסי סטייל בנות (רק בלי הדיכאון הקיומי), אבל בדבר אחד היא בחרה לקחת חופש אמנותי. הדילר הזה, המכונה בסדרה הבחור (The Guy), הוא אשכרה מישהו שהייתם רוצים כחבר. בניגוד לדמויות הדילרים שראינו עד כה, הוא לא סטלן בטלן או תככן מסוכן, אלא פשוט בחור רגיל, טוב לב, חכם, שעוסק בעבודה לא רגילה שמפגישה אותו עם מגוון רחב, אבל באמת רחב, של אנשים. ולמען האמת, עם כל האהבה לבחור, הפוקוס של סדר אותי בכלל נמצא על הלקוחות.
הבחור הוא אמנם הדמות המרכזית, והיחידה שמופיעה לכל אורך הסדרה, אבל בפרק ממוצע הוא יתפוס זמן מסך מינימלי יחסית, כיוון שהמצלמה המדויקת של סדר אותי בוחרת להישאר דווקא עם האנשים שמזמינים משהו לעשן, וכולם מעשנים: הצופה זוכה למבט חולף, ועם זאת מעמיק ומקיף במיוחד, על מגוון הלקוחות והעולם הייחודי שעוטף כל אחד מהם. זוג הורים שמבקרים את ביתם בעיר הגדולה ונאלצים להסתפק בדירת Airbnb מלחיצה, סטודנטית מוסלמית שמתה להירגע עם שאכטה בבית דודיה השמרנים, ואפילו הומלסית אופורטוניסטית - כולם מקבלים את מרכז הבמה לפרק אחד, לפעמים אחד וחצי. לא יותר מדי, לא פחות מדי.
כך נשארת סדרת אנתולוגיה שלא מנדנדת יותר מדי עם קונספט מתאמץ, אלא מטיילת בפשטות ברחבי ניו יורק עם אופניים ותיק מלא בכל טוב. עם זאת, האנשים אותם פוגש הבחור לא זוכים לאותה נורמליזציה שמקבל הצמח. הטיפוסים שהבחור פוגש מתגלים כתימהוניים, ייחודיים ומעניינים באופן יוצא דופן דווקא מתוך האמונה שבכל אדם, גם זה שעל פניו נדמה כמהוגן, מסתתר עולם שרק הוא והמצלמה מכירים. ובניגוד לסדרות קומיות רבות, סדר אותי דווקא רואה את המוזרות כאחד התכונות האנושיות היפות ביותר.
הקומדיה של סדר אותי, בדומה לדילר שלה, מאמינה שטבע האדם טוב בבסיסו. הדמויות מטופלות בחום וחמלה שנדיר למצוא בקומדיה. היא בהחלט מצחיקה, שלא יהיו טעויות, אבל ההומור מגיע מסיטואציות צבעוניות (אך כאמור, איכשהו ריאליסטיות) ומהמפגשים התמוהים. דקות ספורות לתוך הפרקים, הסדרה כבר צוללת לתוך נושאים כמו פערי דורות, ג'נטריפיקציה, בעיות דיור ודעות קדומות, כך שהכל מרגיש כמו אסופת סרטים קצרים מצוינים עם דמות מוכרת שמחברת בין כולם. ומתוך אותם סיפורים קצרים נידף ריחה הנדיר של אופטימיות שנטועה עמוק באהבה אמתית לאנשים, גם אם הם מה שמרכיב את האנושות הכל כך מדכאת. באופן קסום, סדר אותי מצליחה להכניס אמת עמוקה לאמירת הסטלנים הקלישאתית שהעולם יהיה טוב יותר אם כולם יעשנו קצת מריחואנה.
"סדר אותי" זמינה לצפייה בסלקום tv